כתב עמ״א הראה לשכ״ו אות י״א וי״ב ושמ״ב (כצ״ל) ורצ״ט אות ט׳ ואף בדרבנן י״ל מספיקא לא פקע קדושה דהוי בחזקת איסור והנה קבלה צריך בשעת תפלת מנחה י״ל ביה״ש נמי מהני קבלה עסי׳ רל״ג ובמ״א ז׳ משמע דיעבד זמן מנחה ביה״ש נמי יי״ח וא״כ דיעבד אם קבלו ביה״ש יי״ח ואומר עננו וצ״ע בזה:

בינונים עמ״א יראה ט״ס וצ״ל גדולים לא מהני ואף שי״ל בדוחק אבל שנים קטנים לא מהני העיקר שצ״ל אבל גדולים לא מהני ועסי׳ רל״ה בט״ז א׳ ומ״א ב׳ ומשמע כאן א״צ רצופים דמשום תוספת הוא ובתענית אף ת״צ א״צ תוספת וביוה״כ י״ל בינונים רצופים הוי תוספת עסי׳ תרכ״ד אלא שי״ל ד״ת מחמירין ובדרבנן בתענית לא הטריחו אף שספק חסרון חכמה אין ספק ועסי׳ רצ״ג במ״א ועולת שבת ולבוש שם במ״ש רצופים שאז ודאי לילה י״ל תוספת קאמר וכאן אין להאריך:

אע״פ עמ״א קיבל תענית סתם צריך להשלים היינו צ״ה ועס״ב בעשי״ת אות ה׳ הא קיבל עד צ״ה ורמ״ט אות ח׳ שבת שאני דקיבל שבת הוי כאלו פירש עד שבת עט״ז שם ואם הרהור בלב עד שיצא מבית הכנסת וכדומה צ״ע עי״ד סי׳ ר״י די״ל גם כאן בעינן פיו ולב שוין עט״ז כאן אות ח׳ וצ״ע. ועסי׳ תקס״ח ס״א ואם אכל בתענית שעות שפירש אין מתפלל אח״כ עננו תה״ד סימן קנ״ז גבי חתן יע״ש ומיהו למ״ש הט״ז דלא יאמר צום תעניתנו י״ל אוכל ואח״כ מתפלל ויאמר עננו כיום צרה דלא יהא שקרן בתפלה:

והוי יודע ברמ״ט דמיקל בתענית יחיד ה״ה עי״ט כן דאחר יציאה מבית הכנסת היינו מפלג המנחה חשיב תוספת י״ט והשלמה אבל ער״ח וע״ח וכדומה כל שקיבל סתם י״ל צריך להשלים:

ש״ץ עמ״א ומשמע אף בש״ת אין אומר ש״ץ עננו ופשוט הוא:

שאין עמ״א דעתו ז״ל כל שקובע לו יום א׳ בשנה תמיד וכ״ש יום א׳ סליחות דהמנהג שמתענין בו א״צ קבלה וכיון שכן א״צ השלמה דלכפרה ולא קיבל ומ״ש בתה״ד ב׳ או ג״י צריך קבלה היינו שאר ימים חוץ יום א׳ וגם זה לא קבע בכל שנה ועט״ז אות ב׳:

עד עמ״א צידד לומר דוקא אחר י״א שעות ורביע ומיהו העולם נוהגין אחר חצות ע״פ מנהגם והוי כאלו פירש:

צריך עמ״א ועט״ז אות ב׳ נראה שכיונו לדבר אחר ועמ״ש בט״ז מזה והכלל דתרתי בעינן שלא קיבל עליו וגם לצעורי כו׳:

התנה עמ״א עסי׳ תרכ״ד אם פ״א התענה והשלים אם מהני תנאי לשנה אחרת ומ״ש בשעת קבלת התענית ה״ה אם התנה מקודם אמרינן דקבלה דאח״כ אדעתא דתנאי קמא הוי וצ״ע:

תענית סתם מחמת נדר מ״א עסי׳ רמ״ט לכאורה הא קיבל מחמת שהוא איסטניס ודאי דעתו רק עד שיצא מבית הכנסת אלא קיבל עתה בנדר שיצום היום ואפשר אפי׳ חייב תענית בנדר מזמן רב וקיבל עתה בע״ש י״ל דיוצא ידי נדרו אם פירש עד אחר התפלה דזה הוי השלמה תוספת שבת ומש״ה א״ש דכפל המחבר ברמ״ט וכאן וכתב כאן שקיבל עליו תענית סתם היינו מחמת נדר שכבר חייב אפ״ה אם פירש עד אחר התפלה יי״ח נדרו וצ״ע די״ל דלא יצא י״ח נדרו. ואי״ה באות ט׳ יבואר עוד:

לא יצא עמ״א עא״ר אות ב׳ ולכאורה באמת י״ל דודאי ידי נדרו לא יצא אף שהתענה והשלים כל שלא קבל במנחה כמבואר וי״ל דמ״מ אם קבלו אח״כ אפי׳ שלא להשלים צריך לשלם נדרו במה שקיבל עתה כמ״ש סי״א וצ״ע:

לנהוג עמ״א ואף לא קבלו כלל והתענה רק עד אחר חצות יאמר היחיד עננו ועט״ז אות ה׳:

הוי קבלה עמ״א מ״ש מסי׳ תקנ״ז א״י מהו ועסי׳ תקס״ג הרהור קודם תפלת מנחה:

בשעת עמ״א הל׳ דאסור י״ל דספק הוי בתפלת עננו או לנדר דא״י מספק כל שקבלו אחר המנחה והב״ח כתב דכ״ז שהוא יום אם שכח במנחה מקבלו אח״כ ועסי״א דאפי׳ קיבל בלילה על כ״פ מחויב להתענות לקיים נדרו:

וטוב עמ״א וכ״כ הט״ז בשם רש״ל באות י׳ יע״ש:

ואז עמ״א דמפרש מלת ואז באוכל בלילה והט״ז אות י״א מפרש מלת ואז אם פירש שגם הלילה לא יאכל אפ״ה אז ג״כ מתפלל ככל מנחה עננו:

שלא עמ״א ועט״ז י״ג בזה ולא היה הזמן גרמא לעיין בזה כראוי:

הוי אסמכתא עמ״א שיש להחמיר ולהתענות כה״ג דתענית כצדקה ועט״ז אות י״ז ומ״ש שם:

אם עיין מ״א דביעקב אמר אם יציל ה׳ אותי מצרה וכאן אשמעינן עוד דאף אם הצליח דרכו לא הוי אסמכתא וגמר בלבו ומקני וצריך להתענות ולא הוי אסמכתא. ועט״ז י״ג: