בצום עמ״א מ״ש משו״ת הרשב״א ז״ל סימן כ״ה עט״ז א׳ וי״ל דאה״נ קאמר דיאמר עננו בלשון רבים אבל תעניתי יאמר לא לשון רבים ומ״ש קבל חלבי כלומר דל״ת שלא להוסיף כלל דאיך יעשה יאמר חלבינו שקרן ואמר בלשון יחיד משנה מטבע קיי״ל דאין זה שינוי וצ״ע ועט״ז ואי״ה שם יבואר עוד. ועד״מ הביא א״ר דיכול לומר תעניתנו כלומר כשיתפלל וכן עננו פירש כשיתפללו יע״ש:

לאחר עמ״א וי״ל לאחר תפלתו היינו שאחר שאומר יהיו לרצון אמרי פי אז אומר קודם זה לא קודם אלקי נצור ועיין לבוש. ומ״ש בלבוש שאין יחיד קובע ברכה לעצמו קשה לי דא״כ כשסיים ש״ת יאמר וש״ץ מא״ל והטעם דאין חייב להחזיר תו הוי הפסק ועסי׳ קי״ט במ״א אות ו׳ וז׳ מדיני ש״ץ ולענין עננו ובא״ר שם דש״ץ ששכח יאמר בש״ת כיחיד ממש דלא כמ״א שם וכ״כ ע״ת אבל אם נזכר מיד לאחר גמר רפאנו כתוב בסדורים שיסיים בשתים היינו דלא הוי שוכח כ״כ והבן ע׳ תקס״ו:

התענית הזה ע׳ מ״א ולזה י״ל שכיון הט״ז ג״כ באות ד׳ על הטור דפסק בתקע״ו ש״ץ שאין מתענה יכול לומר ביום התענית הזה הא יחיד א״א אף בלשון זה אף שאחרים מתענים ג״כ דש״ץ שליח הוא:

כ״א במנחה עמ״א ועסי׳ תקס״ב להר״ב בתענית שעות אומר עננו ומיהו כשדעתו להשלים א״צ לדלוג ב׳ תיבות צום תעניתנו יהיה שקרן יע״ש:

דרך עמ״א בציבור הא יחיד יכול לומר האדרת כל השנה עד״מ. ושם נאמר ה״ה סליחות ליחיד אין מפסיק בתפלה בברכת סלח הא אח״כ יכול לומר סליחות ועמ״א אות ו׳ כ״כ:

לומר עמ״א וכ״כ הד״מ דיחיד אין להפסיק בתפלה בסליחות הא אח״כ יכול לומר הכל ועסי׳ ס״ח במ״א א׳ פיוטים יחיד א״א באמצע ברכה היינו אף ביוצר אור ואהבה רבה רק אחר גמר התפלה יכול לומר הכל:

להשתבח עמ״א משמע שסובר דמעשה בחול הוי שבת י״א א׳ יע״ש ואמר רב יוסף אפי׳ בשבת ואלומי מילתא אבל בט״ז ו׳ משמע בשבת היה וא״כ ליכא תענית מצוה בשבת עסי׳ רפ״ח ומ״ש יאמר אפי׳ בשבת י״ל אי בחול מתפלל ואומר אין לי חשק ואיסטניס אני כו׳ משא״כ בשבת צריך לטעום מידי משום עונג שבת אף בשר כ״ש פת חובה. ולמ״ש המ״א ז״ל משמע אף חסיד כשמפצירין לאכול כההוא עובדא דשבת י״א מותר לומר סתם בתענית יתיבנא ואם יסבור תענית מצוה אין בכך כלום ואף מדת חסידות ליכא והבן זה ועסי׳ תקס״ח יום זה אין לוה ובשבת ע״כ ת״ח ואין מקבלין עסי׳ תקס״ב: