שכח עמ״א ראוי להיות הציון על ושכח א׳ דהיינו יום זה ויא״צ וכדומה דאין יכול ללות ולפרוע דמשלים ואסור לאכול יותר בו ביום ועלה קאמר ל״ד שוגג אף מזיד משלים ולא יאכל יותר ול״ת זבח רשעים תועבה ויאכל יותר שלא יהא חוטא נשכר אבל יום סתם רבותא אף שכח איבד תעניתו וצריך לצום יום אחר ויאכל היום ואף מזיד יאכל היום יותר ולא קנסינן ליה אף שקבלו במנחה עליו עמ״א אות ו׳ והנה הטור כתב ביום סתם או יום זה (לשיטתיה) ואכל איבד תעניתו ויאכל וישלים ביום אחר וביום ידוע יא״צ וכדומה שכח ואכל משלים ביום וע״ז כתב הב״ח דמש״ה השמיט ברישא שכח דאף מזיד יאכל בו ביום ולא קנסינן ליה אף קיבל במנחה ואף יום זה (לשיטתיה) ובסיפא יום ידוע שכח אפשר מזיד יאכל בו ביום דזבח רשעים תועבה ואפשר דאורחא דמילתא נקט בסיפא וברישא י״ל דוקא מצטער הוא דלוה ופורע הא בלא מצטער לא ודוקא שכח. והמ״א פי׳ כן ע״ד עצמו ולמד כן עפ״י דרכו של הב״ח לתרוצי מלת שכח והבן זה וצ״ע:

כזית עמ״א משמע ביום סתם ממש אם אכל פחות מכזית מתענה ומשלים וא״צ יום אחר ואסור לאכול היום יותר כיון שקבלו במנחה וביום ידוע ברישא השמיט המחבר כזית לומר אפילו אכל סעודה גמורה אסור לאכול באותו יום יותר אבל מדברי הב״ח ז״ל משמע דאף ביום סתם ופחות מכזית איבד תעניתו ודוקא טעם ופלט לא איבד וכבסי׳ תקס״ז והמ״א סובר לכתחילה אסור הא דיעבד פחות מכזית לא איבד תעניתו ומש״ה נקטי כזית עא״ר אות ב׳ ועי״ש:

וחייב עמ״א בגדר ב׳ ימים רצופים סתם ואח״כ קבל במנחה ושכח ואכל בלילה חייב לצום ב״י אחרים הא יום זה כה״ג ושכח משלים:

ויש עמ״א בתה״ד סי׳ קנ״ו ומשמע דספוקי מספקא לן אי יום זה יכול ללות ולפרוע או לא יכול ללות ולפרוע ועבדינן בתרוייהו לחומרא וצריך להשלים אותו יום דשמא יום זה א״י ללות ומתענה יום אחר שמא הלכה דיכול ללוות אף ביום זה א״כ צריך להתענות תענית אחר כמו ביום סתם וע׳ ב״י בשם ירושלמי ביום זה מתענה ומשלים י״ל אם רצה או צריך מ״מ י״ל זה ומלת כבר גם כן י״ל ועב״ח והבן. ובתה״ד כתב והמדקדקין וכ״כ בלבוש וברמ״א השמיט והנה בהזיד י״ל מחמירין ובשוגג י״ל אם רוצה משלים וא״צ יום אחר ועא״ר וא״ז ומ״מ משמע כאן אף בשוגג יש מחמירין ות״צ אם רוצה א״צ יום אחר ואם לבו נוקפו יתענה לכפרה אבל ודאי צריך להשלים תעניתו אף ביום זה:

לדבר מצוה עמ״א לדבר מצוה אף שאין סנדק וכדומה ביום סתם לוה ופורע אף באין לו צער ומ״מ ימתין קצת ממה שהוא רגיל והיינו אם דרכו לאכול בד׳ ימתין עד ה׳ ועסי׳ תקנ״ב בט״ז:

לא עמ״א ל״מ הרהר אף קבלו בפירוש במנחה הואיל ותחלה לא קבע בשעת הנדר הוי יום סתם עסי׳ תקס״ב אבל לא נדר כלל וקבל תענית במנחה הוי יום זה וא״י ללות ואם הרהר במנחה צ״ע די״ל הוי ס״ס דשמא הלכה יום זה נמי לוה ופורע ושמא הרהור לאו כלום עסי׳ תקס״א וע׳ אות ד׳ כאן וצ״ע:

ב׳ וה׳ עמ״א עט״ז ועא״ר אות ד׳:

אפילו עמ״א אף שהם מיוחדים והוי כיום זה ואפ״ה מותרין לאכול וגם א״צ תענית אחר כה״ג כי נוהגין לאכול בסעודת מצוה כה״ג:

מצוה עמ״א ועסי׳ תקס״ב ומי שנוהגין במ״ג א״כ ה״ה סעודת מצוה יע״ש כן והעושין סעודה בלילה אין לאכול ביום וע׳ אות י׳ וי״א ואי״ה שם יבואר עוד:

כי עמ״א מ״ש ב״ב מותרים מיד די״ט שלהם הוא עא״ר אות ז׳ ועסי׳ רמ״ט במ״א אות ה׳ מילה שלא בזמנה זמנה הוי לענין זה משא״כ פדיון הבן כה״ג ועסי׳ תקנ״א ומ״מ סעודת מצוה הוי אף פ״ה שלא בזמנה:

ואם עמ״א הביא פירוש לבוש בזה דאם קיבל במנחה צריך להתענות ודוקא בעניית אמן שרי לאכול על סעודת מצוה אבל המ״א פירש דאף קיבל במנחה שרי כל שמתענה אדעתא דמנהגא אבל אם מתענה רק יום א׳ ביו״ד ימי התשובה וקבלו במנחה שאז צריך קבלה תו אין מתענה ע״ד המנהג ומלת או צ״ל אז:

יכול עמ״א ועא״ר אות ט׳ ובשל״ד דפשוט הוי גדול וחצי פוליש יע״ש:

יכול עמ״א ואם אמר שמקבל בה״ב בימי הקיץ וכדומה פשיטא שא״י לדחותם לימי החורף דהוי כיום זה:

ששני עמ״א וצ״ע אם קיבל תענית ב׳ ימים ולילות רצופים אם יכול לצום אח״כ ארבעים שאין רצופים וי״ל בהא דנדר מ״ג אי רשאי להוציא לחצאין יע״ש:

מכח תשובה ומ״מ טוב יותר כו׳ עמ״א:

הכא מודה עמ״א ועא״ר אות י״א ששה ימים יכול להתקיים אבל לא יותר חסד לאברהם כמדומה נוהגין לאכול מיד צאת מבית הכנסת בליל שבת אף בעוד יום ואדעתא דמנהגם קבלו עלייהו עיין סי׳ רמ״ט:

שלפני עמ״א עא״ר י״א ובי״ד רל״ג קטן יב״ש נדרו קיים ובת יב״ש עד בוגרת האב יכול להפר ועי״ד רל״ד שם דיני הפרת נדרים ואי״ה יבואר עוד לקמן בסי׳ תקס״ט וסי׳ תק״ע:

שמי עמ״א וע׳ אות י״ב וא״ר אות ט׳:

תענית חלום עמ״א ומשמע דוקא הנך ימים הא שאר ימים שא״א תחנון כניסן ול״ג בעומר וט״ו אב ושבט וקודם שבועות ובין יוה״כ לסוכות א״צ תענית לתעניתו ועמ״א תכ״ט אות ו׳ ורפ״ח מזה:

באדר שני ע׳ מ״א מ״ש בשם ספר חסידים תשי״ב בא׳ שמת אביו באדר ראשון והיה מתענה בשנה פשוטה בשבט כי שמא אדר א׳ כשבט בפשוטה חשיב ומתענה ג״כ באדר כי אדר הוא ובסוף האות מ״ש ואם מת ביום ראשון דר״ח אדר יתענה לשנה הבאה מיום ראשון דר״ח אדר ולא בכ״ט בו יראה להגיה ולא בכ״ט בשבט דל״ת יום שלשים לחודש העבר והוי כ״ט בשבט לשנה הבאה דז״א דאדר במקומו עומד אף במעוברת ובפשוטה וההיא דס״ח מדת חסידות הא מדינא מתענה רק באדר כדאמרן וצ״ע:

די עמ״א והנה אם תוציא המעות לצדקה אפשר יוצאת ידי נדרה אע״פ שהלכה על קבר צדיקים שהשכירוהו לכך:

עולין לו עמ״א מ״ש קהל שגזרו וחלקו עא״ר אות י״ז צ״ע בשובבי״ם כה״ג אם אירע בער״ח עולה ואין מתענין יום אחר יע״ש. וצ״ל ע״ד מנהגם קבלו יע״ש וה״ה כשחל יום שאין אומרים תחנון אין מתענין יום אחר והכל תליא במנהג וכן כוונת הנודר: