ועונין עמ״א. קשה דשאני התם דשמע רק מהש״צ משא״כ כאן דשמע ציבור עונין ברוך ה׳ המבורך דהיינו שהיחיד עומד רחוק מש״צ וא״א לו לשמוע מש״צ ברכו רק שומע מציבור עונין למה לא יענה עמהם כבסימן נ״ו ס״א בהג״ה וקכ״ד סי״א שוב ראיתי בא״ר קל״ט אות ט׳ הרגיש בזה ואי״ה יבואר שם יע״ש:

שאלני אחד מהלומדים על מה שהנהיג א״א הרב ז״ל פה לרוב בביה״מ מח״ל כשחוזר הש״צ ואומר ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד אומרים הקהל אמן מנ״ל הא השבתי לו לכאורה מקב״ה ס״ו ורט״ו ס״ב במ״א ג׳ ופקדנו לברכה יאמר אמן כ״ש כאן יש הזכרת השם ואמנם עתה מבואר הוא מקל״ט ס״י שוב ראיתי כיון שכבר אמרו ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד למה יאמרו פ״ש אמן ומאמין הרי אמרו כן ומה בכך דגדול העונה אמן יותר מהמברך ובקל״ט נמי אם לא שמעו מהמברך רק מש״ץ יאמרו אמן משא״כ אם שמעו לו מהמברך ואמרו ברוך א״צ אמן. והגה בקצ״ח בזימון בט״ז א׳ ולבוש שם ע״כ לא פליגי אלא הנכנס אומר אמן יע״ש אבל המסובין אין עונין אמן אף להלבוש משמע גם כאן אין הציבור צריך לומר אמן ואדרבא הש״צ י״ל אמן על מה שאמרו הקהל ברוך ה׳ המבורך כיון שעדיין לא בירך הוא רק אומר ברכו ומ״מ יראה רשות הוא אם ירצו הציבור עונין אמן וכעת לא מצאתיו. ואי״ה בקצ״ח יבואר עוד מזה ובקונטרס קטן שלי העירותי בזה וע׳ סי׳ ס״ו במ״א אות ו׳ יעוין שם:

וחוזר עמ״א. כי אומר שיברכו בעשרה ולכך צריך גם הוא לעכב זמ״ש בט״ז בנ״ו שייך לסי׳ זה:

בעוד שהוא מאריך עמ״א וע׳ סי׳ קכ״ח במ״א א׳ וט״ז אות א׳ ואי״ה שם יבואר לענין קדושה אם יאמרו עם הש״ץ או לאו: