קבלה עמ״א בתקס״ג מ״א א׳ בקבלת תענית בעלמא אם לא קיבל במנחה סמוך ליום התענית י״ל שא״צ להתענות כלל דקיל מנדר ותקס״ב סי״א י״ל דמיירי בלשון נדר יע״ש והבן ועמ״ש אי״ה באות שאח״ז:

הרי עלי עמ״א הנה בכולל אף בשבועה חייל וי״ל הרי עלי נדר לצום יום פלוני עכ״פ בשבועה וחייל וצריך התרה עכ״פ אבל באומר שבת ור״ח בלא כולל אז י״ל בין אומר הרי עלי אכילת יום שבת קונם צריך להתענות והתרה דאסר חפצא עליו משא״כ כשאמר הרי עלי קונס או נדר להתענות יום שבת לאו כל כמיניה שאסר נפשו אחפץ עט״ז שם כאן אבל בכולל אפשר ל״ד בהאי לישנא או משום סיפא שלא בכולל וצ״ע כעת:

צריך עמ״א ל״מ כשאמר בלשון קבלה שא״צ תענית ושגג והתענה דמיתב תענית לתעניתו אפי׳ בלשון נדר דצריך להתענות מיתב תענית לתעניתו כמו ת״ח בתקס״ח ס״ה ועד״מ וא״ר:

אין עמ״א וצריך התרה עכ״פ לשון נדר או מתענה וכן בשבועה בכולל כה״ג:

הולכין אחריו עמ״א דאם אמר שדעתו היה חוץ מי״ט להוציא ג״כ חנוכה ופורים וכדומה א״צ התרה ולא להתענות בהם דבעינן פיו ולבו שוין והולכין בנדרים אחר הרוב יע״ש בי״ד ר״ח בש״ך ה׳ וט״ז שם אות א׳ יע״ש. ומ״ש ח״ה מיקרי י״ט עסי׳ ת״צ א׳ דהרחמן לא יאמר בחה״מ י״ט ומ״מ בלשון בני אדם מיקרי י״ט ובנדרים הולכין אחר לשון ב״א אי א״י כוונתו:

עי״ה עמ״א דעי״ה נקרא י״ט בלשון ב״א:

והכי עמ״א ועש״ך י״ד רט״ו אות י״א האריך לתרץ דברי המחבר יע״ש לחלק בין נדר כל ימיו ובין שנה א׳ יע״ש:

אלא עמ״א כאן סתם ג״כ כדיעה א׳ בסתם בס״א אבל להרמב״ם ז״ל בדרבנן צריך חיזוק יותר משל תורה וא״צ התרה אף בנדר בכולל וכ״ש בשבועה. ועי״ד רל״ט ס״ו וש״ך אות ך׳:

ודע מה שיש מהספק בנשבע לאכול בד׳ צומות וכדומה אי חיילא שבועה על דרינן שי״ל בקום ועשה אין חייל או״ד משום לאו דלא תסור והיינו משום סייג דלא ליגע באיסור תורה יש לא תסור משא״כ כה״ג י״ל דלא עדיף מה״ש וחיילא שבועה עליה ועכ״פ צריך התרה ועש״ך שם ובט״ז דכ״ח אות מ״ב וש״ך אות צ״א וה״ה בגזרו הקהל תענית והדברים ארוכים וצ״ע:

דה״ה עמ״א מ״ש אף הרמב״ם מודה בזה היינו שהר״מ ז״ל סובר ר״ח ועי״כ ד״ת כמ״ש ס״א ובשבועה בכולל חייל ומשמע שבת וי״ט מ״ע מ״ה הוא שלא להתענות ועדיף מחש״מ עי״ד רל״ט: