ג׳ שעות עמ״א עמ״ש בסי׳ א׳ במ״א אות ד׳ ורל״ג ד׳ צידד אי חצות לילה לעולם אחר ד׳ שעות כל שעה חלק מכ״ד מעל״ע ואי כוונתו כאן לומר דג׳ שעות בק״ש הוא זמניות הרי כתב כן הר״מ ז״ל ואי לומר דכ״ע מודים בזה ולא חשבינן לילה י״ב שעות שלימים אף בקיץ ולאחר כך מתחיל למנות היום ויהיה שעות א׳ מכ״ד במעל״ע דבקיץ זמן רב לק״ש והוכיח מתוס׳ ג׳ א׳ הקשו הא ר״א בעי בין תכלת כו׳ ומאי קושיא הא סימנא מהני לידע שנשלם הי״ב שעות של לילה ויקום ויקרא ק״ש. וכן בדוד שם ע״ב דמסיק בני מלכים עומדים בשני שעות כו׳ זאת הוכחה עמ״ש בסי׳ א׳ וכאן לא הבנתי דבריו ואי דהספק אי מנינן ג׳ שעות מע״ה או מנץ החמה כמ״ש הפר״ח כאן סוף סעיף ב׳. הנה מתוס׳ אין ראיה ומדוד יש ראיה דאי אמרת בני מלבים עומדים בג׳ שעות על היום מה שהוא לכל יום דהיינו מנץ החמה א״כ קם יותר מב׳ אשמורות עסי׳ פ״ט מע״ה עד הנץ ב׳ שעות או שעה וחצי וע׳ ברכות ט׳ ב׳ במשנה של״ג וגומרה עד הנץ. ור׳ יהושע לא קאי איכיר בין תכלת לכרתי או ללבן אלא מע״ה עד ג״ש וכן הלכה ולתפלה יבואר אי״ה בפ״ט ובאות ז׳ כאן אי״ה אי ד׳ שעות מנץ או מע״ה:

שיעור שעה עמ״א הנה לכאורה נץ החמה יש לו ב׳ פירושים א׳ תחלת הנץ ב׳ כשיעלה גוף השמש כו׳ ג״כ בשם נץ יקרא ולפי גירסא שיעור שעה היינו מתחלת נץ עד גוף השמש הוי שעה כמ״ש בד״מ ויתחיל ק״ש מעט זמן קודם נוף השמש כולו כפי מה שהוא אדם אם גומר ברכות וקריאת שמע ברביע שעה יתחיל רביע שעה קודם עליית גוף השמש כולה ויתפלל אם השמש כולה על הארץ. ולגירסא עישור שעה אחת היינו מעמוד השחר או משיראה חבירו ארבע אמות עד תחלת זריחת הנץ עישור שעה ויקרא אז ק״ש ויתפלל מיד בתחילת הנץ א׳ אם כן יש נפקא מינה טובא לדינא אבל המ״א מפרש דודאי תפלה מצותה עם הנץ החמת בסי׳ פ״ט הוא תחלת הנץ מיד וק״ש קודם תחלת הנץ ומאן דגרס שיעור שעה היינו מתחלת ק״ש עד שיעלה כל השמש הוא שעה ומ״ד עישור שעה הוא קודם החלת זריחת השמש. וע׳ בפ״ט במ״א אות ב׳ מע״ה עד נץ שעה וחומש שעה והיינו עד כל גוף השמש א״כ עישור שעה דכאן צ״ע וצ״ל משראה חבירו ד״א עישור שעה עד תחלת נץ מעלות השחר והאיר פני המזרח עד תחלת נץ חומש שעה ומתחלת נץ עד גוף השמש שעה נמצא מהלך מע״ה עד גוף השמש ד׳ מילין שעה וחומש ע׳ עט״ז אות ג׳ ועדיין צ״ע ולפ״ז יש שיעור מע״ה ו׳ מנוטין אז הוא זמן משיכיר חבירו ד״א ועדיין אין זה ברור וספר מנחת כהן אין כעת תחת ידי אולי אזכה לבאר במ״א. ומ״ש שהב״ח כתב שכן עיקר ט״ס וצ״ל הכ״מ פרק א׳ מק״ש:

אנוס עמ״א. כסף משנה בשם ה״ר מנוח פ״א מק״ש ואנשי משמר טרודים בקרבנות היו קוראים מע״ה:

עד עמ״א עיין ס״ג סעיף ג׳ בזה:

מיקרי עמ״א ואף דבסמ״ך פסק המחבר בסעיף ב׳ וג׳ דלא כרב האי יע״ש מ״מ יש לחוש שלא לומר יוצר אור כ״כ בהשכמה ובחידושינו ברכות י״א ב׳ כתבנו שהר״מ ז״ל פ״ו מתמידין ומוספין פסק דאנשי משמר אהבה הוי אשרי ולא יוצר אור שעדיין לא מפי זמן יוצר אור והם כאנוס ודיעבד דמי והקורא עמהם לא יצא אם אין אנוס ושפיר כתב המ״א די״ל אח״כ ועא״ר אות ז׳ ולפמ״ש א״ש ואי״ה בסמוך אבאר עוד ועי׳ אות ו׳:

אם נאנס עמ״א מ״ש ראיה מגמרא ברכות ג׳ ב׳ קדמו אשמורות ב׳ דיממא אלמא בני מלכים ישינים ב׳ שעות וי״ל מונחים על מטתן וקדמו עיני שעמדתי ולמדתי א״כ קשה ג׳ שעות הוי דשעה א׳ מונחים גדיכ עד ג׳ שעות וי״ל שעה לא חשיב רק אשמורת ומדף ד׳ שם כל מלכי מזרח ומערב ישינים משמע ישינים ממש ואם נאמר דק״ש ערבית עד הנץ עד שיעלה כל גוף השמש על הארץ הוי ב׳ שעות כמ״ש בסי׳ פ״ט אות ב׳ וא״ש טובא אלא דאזיל לשיטתיה באות ב׳ וה״ה ק״ש ערבית רק התחלת הנץ ומע״ה עד הנץ ח׳ מילין כל השמש ע׳ עט״ז:

אע״פ עמ״א י״ל ק״ש של יום אין לה זמן כי אם ביום וכן של לילה הוי מ״ע שהז״ג ותפלה ה״ה להמחבר בק״ו ולמ״א שם בכל מעל״ע די בפ״א הוי שפיר מ״ע שלא הז״ג ואי״ה בק״ו אבאר עוד. ועט״ז ופר״ח בשם תומת ישרים י״ג החזיק כסברת הכ״מ יע״ש. ועא״ר אות ב׳ וי״ג פסוק א׳ מחויבין ד״ת ושאר דרבנן הוי מ״ע שהז״ג מדרבנן כהלל והבן זה:

שיש עמ״א והפר״ח בס׳ ונ״ץ בק״ח ס״ח וא״ר כאן עסי׳ ע׳ אות י״ב דק״ש יש לה תשלומין אבל לא הברכות וראייתם מברכות כ״ו מעוות לא יוכל לתקון ביטל ק״ש ותפלה במזיד הא שוגג כ״ש נמי יש השלמה וי״ל למ״ד ק״ש דרבנן תקנו השלמה כמו תפלה אבל לדידן ק״ש ד״ת למה יעשו חז״ל תיקון השלמה ואי״ה בס״ו וס״ז אבאר המחלוקת אי ק״ש ד״ת או דרבנן ומיהו בס״ה יקרא של לילה ושל יום אולי יכול לקרות אח״כ אבל לא יקרא של יום דרוחה של ערבית בידים כמ״ש הב״י ולבוש (עמ״ש בזה בט״ז ומ״א לעיל) אף דיש לו תשלומין מ״מ מ״ה כבר עבר זמנה ואין ספק מוציא מידי ודאי ד״ת והבן: