כתב כו׳ עמ״א ועסי׳ תקע״ג דבר״ח ניסן וכ״ש שאר ימי ניסן מתענה החתן ביום חופתו ולכאורה בר״ח י״א מ״ה אסור להתענות ועב״י וב״ח בזה וא״כ מי שנוהג איסור בר״ח להתענות ויחיד בצרתו אסור אע״ג דמחויב מד״ס בעת צרה כבסי׳ תקע״ח אפ״ה אסור בר״ח ניסן כ״ש חתן דאין אלא מנהג ומ״ש בתקע״ג י״ל מי שנוהג להתענות בלא״ה בר״ח ניסן. וצ״ע:

בכ״ב בו עמ״א ועא״ר ובט״ז כתבנו:

מתו עמ״א ועב״ח תירץ כיון שבא צרה לכל ישראל בשבילם מתענין יע״ש:

מפני עמ״א ומ״ם יום כלו ביוה״כ. ובפסוק סלחתי כדבריך היינו דהזכיר פוקד עון אבות כו׳ שיהא שמור לדורות ואין לך כל פקידה שלא יהא בו חטא העגל:

בז׳ במרחשון עמ״א ועא״ר ובט״ז כתבנו מזה:

בכ״ח בכסליו עמ״א וחתן בחנוכה בכ״ח בכסליו אין מתענה ועד״מ ועמ״א תקע״ג אות ב׳:

לא נודע עמ״א וכ״כ הט״ז ז״ל אות א׳ ועא״ר:

בה׳ בשבט עמ״א ועא״ר:

בז׳ באדר עמ״א ועסי׳ תקס״ד סעיף ז׳:

בכל ב׳ וה׳ עמ״א מ״ש ותימא כו׳ התוס׳ ורש״י שבת קכ״ט ב׳ וכתובות ג׳ א׳. הנה תראה שבכיון כתב האדון ז״ל להיפוך כי לכאורה ברש״י שבת מבואר יותר אדם נדון בכל יום ובתוס׳ אי כ״כ ראיה די״ל כשבתי דינים יושבים למטה גם למעלה יש דין ומש״ה הוקשה להם קודם תקנת עזרא אף שכשיש דין למטה אין כ״כ דין למעלה מ״מ מרש״י מבואר יותר ואמנם י״ל אדרבה כי בכל יום נדון אם יש תובע וקטרוג וב׳ וה׳ ב״ד שלמעלה קבועין ורש״י חדא נקיט דא״נ לאו קביעות מכ״מ נדון בכל יום אבל מתוס׳ יש ראיה טפי דא״כ ל״ק קודם תקנת עזרא דלמא דוקא ב׳ וה׳ דב״ד קבוע למעלה והבן והקושיא בלילה אין קבועין א״נ במקום שאין קבועין כלל.

בריך רחמנא דסייען עד כאן: