מעומד עמ״א קמ״א אות ב׳ ותפ״ט אות ג׳ יע״ש וכ״ה דהשומע א״צ לעמוד אף על סדר הברכות ובט״ז בישיבה התוקע עומד והשומעים יכולים לישב ובתפלה בסדר הברכות מלכיות זכרונות שופרות השומעים נמי עומדים ועיין א״ר אות ב׳:

קול שופר עמ״א ועא״ר אות ד׳ דה״ה אם בירך לשמוע בקול שופר בבי״ת נמי יצא דיעבד. ולתקוע יש בכללו ג״כ שברים תרועה:

ואין חילוק עמ״א לכאורה צ״ע דהב״י הביא בשם הר״מ ז״ל פי״א מהלכות ברכות שהחיינו מברך אותו שצריך לעשות המצוה לא שלוחו היינו במל בן חבירו או סוכה ומזוזה לחבירו מברך המל והעושה אקב״ו על המילה ולעשות סוכה כו׳ ושהחיינו מברך אבי הבן ומי שהסוכה והבית שלו וכתב הב״י שאין המנהג כך אלא דשהחיינו מברך ג״כ העושה המצוה וה״ה התוקע מברך אף שכבר יצא התוקע מברך התוקע שהחיינו והב״י כתב דאפשר הר״מ ז״ל דוקא במצוה שיש מעשה מברך שהחיינו שסוכה שלו אבל מצוה בדיבור כמגילה או שופר בקול מודה הר״מ ז״ל דהתוקע מברך שהחיינו ג״כ אף שכבר יצא י״ח א״כ ה״נ כן שוב ראיתי בא״ר ז׳ הקשה עליו גם כן בתקפ״ט ס״ו דלנשים שאין מברך להם אם כבר יצא יע״ש. אולי ט״ס בדפוס וצ״ל באנשים שא״י אבל יודע יברך שהחיינו השומע ויוצא לכ״ע די״א אף בדיבור יש לברך השומע לא התוקע. וכתב כה״ג דהרמב״ם דוקא במל בן חבירו או סוכה כו׳ לא וכ״כ ור״ל במל או בסוכה עכ״פ יש לנהוג. והמעיין בפי״א מהלכות ברכות הלכה י׳ בכ״מ בשם הרמ״ך י״ל דודאי מצוה שתליא בעשייה אין העושה מברך שהחיינו רק מי שלולב וסוכה שלו ואי אין יודע אין מברך כלל שהחיינו אבל דיבור וקול דשומע כעונה י״ל אי יודע לברך שהחיינו מברך מי שיוצא לא התוקע והקורא ואי אין יודע מברך שהחיינו הקורא והתוקע וא״ש דברי המ״א והבן זה. ועתוס׳ סוכה דף מ״ו א׳ ד״ה העושה סוכה משמע לכאורה דסברי דעושה לאחרים לדידן מברך שהחיינו העושה ועיין בכפות תמרים וצ״ע ועסי׳ תפ״ט במ״א ב׳ דש״ץ מוציא אף הבקי ובסי׳ נ״ט ובשאר מקומות יע״ש. וברע״ג ס״ד בקידוש דוקא שאין יודעים מוציא אותם ועט״ז ובב״ח ועמ״ש לעיל במקומות שרמזתי עליהם:

אם ספק עמ״א עיין סי׳ תרנ״ב במ״א ובסי׳ ס״ז התם ספק חוזר וקורא עם הברכות כך היתה התקנה שם ועמ״ש שם עפר״ח על תקיעה אחת נמי מברך צ״ע דספק הוא לו עסי׳ ס״ז שם. סבור שופר כשר ונמצא פסול חוזר ומברך אבל נפסל אין חוזר ומברך צ״ע בתורמוס וק״מ:

בצד ימין עמ״א ועסי׳ תרנ״א באטר בלולב והא דמקיפין בעזרה בימין דעלמ׳ משא״כ זה הטעם דשטן עומד על ימינו אזלי׳ בתר ימין דידיה ועא״ר:

יהפוך עמ״א בלבוש משמע שיגביה מעט מעלה ותרתי בעינן כי השופר במקום הרחב למעלה ויגביה גבוה קצת יותר ממה שיש בפיו של אדם יהיה הרחב גבוה קצת יותר דגבוה בידו וי״ל דהכוונה דיכול השופר להטות לצדדין רק מעט קצת למעלה ודי בכך:

ישלים לאחר עמ״א עסי׳ ק״ח משמע הטעם דא״כ פסוקים ראשונים אין להם ברכה לאחריהם יע״ש:

בברכה עמ״א ומ״ש בש״ע והוא שיהא התוקע שם בשעת ברכה ועב״י בשם הרא״ש משמע הטעם הואיל ותוקע השני מחייב ושמא הברכה נפטר בה משמע הא התוקע הב׳ כבר יצא י״ח א״כ לא נתכוין בברכה שבירך הא׳ צריך לברך שנית וצ״ע דמ״מ הא בירך בשביל כל הקהל שוב ראיתי אדרבה הרא״ש ז״ל איירי נמי שלא יצא י״ח עדיין אפ״ה א״צ לברך שנית וצריך שיהא שם בשעת הברכה משא״כ אם כבר יצא י״ח אף לא היה בשעה שבירך ובא תוקע אח״כ והברכה הא עולה לכל הקהל ועיין א״ז אות ד׳ יע״ש:

כדי עמ״א ע׳ בטור וב״י דעיקר התקיעות הם בתפלת ח״י:

ואם עמ״א ועט״ז אות ה׳ ובא״ר אות י״ד הכריע כט״ז וכ״ש כשמתפללין תוך המחזור וסידור ליכא טירוף הדעת עסי׳ קכ״ח ועיקר התפלה על סדר הברכות ולא הוי הפסק עיין אות ח׳ בזה:

רשאי בקכ״ח אות ל״א ועוד תירץ התם כשיש כהנים לא ישא כפיו הש״ץ משא״כ כאן לא הוי הפסק כו׳ ואפי׳ הכי פסק כשאין מובטח אף ליכא אחר אין תוקע הש״ץ דמ״מ מ״ה יוצא אף בתקיעות דמיושב:

להקרות עמ״א ובקכ״ח אות ך׳ אע״ג די״א שם בתיבה ראשונה ל״ש טעות כשאין קורין כהנים שייך ה״ה כאן אף תקיעה ראשונה יקרא לפניו המקרא כ״ש שאר התקיעות וש״ת יקרא:

סי׳ ברכה עפ״ח יישב מ״ש בט״ז ז׳ ממ״ש בי״ד ע״ר בהל׳ ס״ת דאיסורא איכא דכאן צורך מצוה אין לדייק איסורא עא״ר אות י״ז. והפר״ח הקשה מש״ו ס״ה סתם לאסור יע״ש: