תרועה עמ״א ד״ה ל״ד א׳ ועס״ח דהוי הפסק ועסי׳ תקצ״ב בסדרים ואי״ה שם יבואר עוד ועט״ז א׳ אי הוי ספק תורה ממש או כרב האי יע״ש:

יותר מדאי עמ״א היינו כהג״א ובתה״ד קמ״א עט״ז ב׳ וג׳ דכל תקיעה בתר תרועה דידיה משערין לתקיעה הלכך בתשר״ת התקיעה צ״ל ארוכה כש״ת ותש״ת התקיעה כשברים ותר״ת כתרועה וא״כ אין לחוש אם מאריך בשברים בכל שבר מהג׳ ועט״ז דכתב דלא לחלק בין שבר לשבר יע״ש. ומ״ש בשם ב״ח ומנהגים ג׳ שברים לבד הקול הארוך ולא נהגו כן כו׳ כוונת האדוון ז״ל י״ל דהב״ח למד זה ממ״ש במנהגים ויעשה ג׳ שברים לבד ההפסקה והוא פירש ג׳ שברים חוץ קול ארוך שבסוף השברים כעין תקיעה וע״ז כתב המ״א שלא נהגו כן אלא עושין ג׳ שברים לבד ותו לא וכן יראה לי דלמה לעשות קול ארוך בסוף שברים ותרועה דהוי כעין תקיעה ממש ויש לחוש להפסקה עס״ח ובלא״ה למה לן להוסיף ונכון יותר שיעשה ג׳ שברים גניחות ארוכות קצת כט׳ טרומיטין כל שבר כו׳ או קצת יותר. וגם בתרועה יעשה ט׳ טרומיטין בלי קול ארוך בסוף. ולומר כוונתו ולא נהגו כן רק שני שברים וקול ארוך אח״כ זה אין נ״ל והבן. וכתב עוד מה שהוציא הב״ח ממנהגים הא הגיה הב״ח לבד בהפסקה בבי״ת וקאי אתשר״ת דעושה שברים ותרועה בנשימה אחת להרא״ש כבסעיף ד׳ מ״מ צריך קצת הפסק בין שברים לתרועה רק שתהא בנשימה אחת כמ״ש מהרא״י ז״ל בתה״ד סימן קמ״ב מפירש״י ז״ל חולין תוקע ומריע ומתקיעה מפסיק מעט יע״ש רק שלא יעשה נשימה בנתיים ומיהו אנן בתר פסק הר״ב גרירן בסעיף ד׳ דעושין בב׳ נשימות:

י״ב טרומיטין עמ״א וכ״כ הט״ז אות ד׳ למ״ד תרועה ט׳ טרומיטין וב״פ ט׳ הוי י״ח ותקיעה כשיעור שתיהם לפי הספק ומיהו יותר מח״י ראוי להיות כי גניחות הם ארוכות יותר ולדיעה א׳ א״ש י״ב טרומיטין תרועה ג׳ כוחות וג״ש כעין ט׳ טרומיטין והבן:

שלא יצא עמ״א טור ובלבוש נתן טעם תקיעה שכחה ותרועה יללה אין לערב ואף תקע והריע בנשימה א׳ והפסיק ותקע לא יצא יע״ש וכתב י״א וי״א ועא״ר ובש״ע סתם כדיעה א׳ דיצא ונשימה א׳ היינו שמ״מ מפסיק מעט כמ״ש מהרא״י ז״ל בפירש״י חולין עיין אות ב׳. והנה ר״ת בסעיף ד׳ משמע נמי דלא יצא כה״ג עתה״ד קמ״ב ובט״ז ו׳ יע״ש מ״ש להלכה בט״ז:

וי״א עמ״א הביא דברי הלבוש והשיג עלה בתרתי כי הנה הלבוש סובר דהטעם דמשך בשתים אפי׳ אחת אין לו הוא בתקיעה אחרונה של תשר״ת מיושב ומשך כשתים לתקיעה ראשונה של תש״ת דאם סדר תשר״ת אמת תש״ת אין אמת וכן להיפך ומספק תוקעין ל׳ קולות מיושב כר׳ אבהו ואיך נקח תקיעה שנתכוין בה לסדר שאין אמת כו׳ ומה״ט בסדר תשר״ת גופא או תש״ת או תר״ת משך בשניה כשתים לכ״ע עולה בשביל אחת דכל הסדר אחד הוא. גם כתב הלבוש דאם כיון בתקיעה א׳ לב׳ סדרים דאף אחת אין לו א״כ צריך לחזור לתקוע תשר״ת עד״מ תשר״ת ב״פ טוב ובשלישי משך בתקיעה אחרונה ונתכוין לסוף תשר״ת ותחלת תש״ת שנפלה{שנפסלה} התקיעה זו לגמרי ואי יתקע אח״כ תקיעה לסוף תשר״ת הא כבר הפסיק בתקיעה פסולה וצריך לחזור ולתקוע תקיעה ש״ת תקיעה וע״ז כתב המ״א ז״ל דאף למ״ד מתעסק אין מפסיד עיין אות י׳ הכא פוסל דהא מתכוין למצוה. גם מ״ש הלבוש ואם תקע כשתים בין תשר״ת ראשון לשני לכ״ע אחת יש לו עיין בר״ן כו׳ דהא קאי אמשנה דלא נתקן תקנת ר״א רק היו תוקעין תר״ת באולי ג״פ וכמ״ש רבינו האי או הם ידעו איך לתקוע ובאורך הגלות נשכח וסוף סוף לא היו תוקעין רק סדר א׳ ג״פ והוא האמת ואפ״ה אף אחת אין לו זהו כוונת האדון ז״ל. והטעם דאחת אין לו דרישא לית סיפא וסיפא לית רישא עיין בירושלמי. ומיהו הלבוש י״ל דהירושלמי דאמר אחת אין לו בלא התנה ומתני׳ בהתנה ויש לו אחת בתקיעה אחרונה דאי אחת ראשונה יש לו ואחרונה לאו כלום הפסיד גם ראשונה וצריך לחזור ולתקוע כסדר כבס״ח. ועמ״ש אי״ה באות ו׳ מזה ובירושלמי לא רישא אית לה סיפא כלומר דבעינן תקיעה מופסקת לא׳ מהסדרים:

והתנה עמ״א זה כתב אמ״ש הב״י בריש הסימן קושיא דדי ג״פ תשר״ת וב״פ ש״ת וב״פ תשר״ת וכן ר״ת פ״א וב״פ כיון דמתנה כי האמת תעלה הוי כוונה והא דלא תקנו כך שלא יטעו לומר שא״צ בש״ת תקיעה. עב״י והלבוש ז״ל כתב בהתנה יי״ח לכאורה משמע מפירושו דוקא בהאריך כשיעור שני תקיעות ולשיטתיה דמש״ה לא יי״ח דאחד מהסדרים כו׳ כמ״ש באות ה׳ ועא״ר וא״ז הקשה בזה יע״ש ועט״ז אות ז׳ יש לפרש כפשוטו אף בסדר א׳ לא יש לו כלל כמ״ש המ״א:

שבר אחד עמ״א ועט״ז אות ה׳ ואות ח׳ דלפי מ״ש המחבר בסעיף ד׳ דג׳ שברים בנשימה אחת בעינן א״כ חוזר ותוקע ג״ש ביחד ואף במיושב אין לסמוך אסדרים עיין אות י״ב וכתב המ״א ונראה לו דיעבד סמכינן אמ״ד ג״ש א״צ בנשימה אחת כמ״ש הט״ז אות ה׳ ומיהו דעת הט״ז באות ו׳ דהיכא דהפסיק בתרועה ראוי לחזור ולתקוע ג״ש יע״ש:

שגמר עמ״א ל״ד גמר כל שעשה ג׳ כוחות לדיעה א׳ כה״ג הוי שיעור תרועה חוזר ותוקע ג״ש:

אירע עמ״א הכלל כל שתקע ונתקלקל חוזר ומתקן ולא הוי כשמע קול אחר משא״כ כשתקע כהוגן ואח״כ הוסיף עוד אפילו תש״ת תקיעה שברים שבר א׳ והתחיל עוד שבר א׳ הוי הפסק מפסיד תקיעה ראשונה ג״כ וחוזר ותוקע תש״ת וכדומה ואף לאחר שברים התחיל להריע ולא גמר התרועה מ״מ י״ל הפסיד גם תקיעה ראשונה עא״ר ולא כל הסדר ועיין בטור בשם הרמב״ן ז״ל ואי״ה באות י״א יבואר עוד:

כמתעסק עמ״א מסיק להקל שלא לשם מצוה רק מתעסק הואיל ולא יצא במתעסק דבעינן כוונה ה״ה דלא הוי הפסק כו׳ ואפשר אף למ״ד אין צריך כוונה נמי מתעסק לא הוי הפסק ועסי׳ ס׳ ועיין אות ה׳:

והפסיק עמ״א הנה בתש״ת ותקע ג״ש והפסיק הא לא הפסיק אפי׳ הוסיף כמה כשר כבס״ג ומיהו בתקע ג״ש ולא הפסיק ובכח אחד התחיל להריע ג״כ י״ל אפילו בתש״ת לא הפסיד תקיעה ראשונה דהוי נתקלקלה התרועה דהיינו השברים וחוזר ותוקע רק ג״ש ואחריו תקיעה וז״ש כבט״ז והבן זה ועדיין צ״ע. ומ״ש בתשר״ת אם התחיל להריע קודם שברים הפסיד תקיעה ראשונה הא תקיעה ותרועה ואח״כ שברים לאו תרועה היא דגנח ברישא והדר יליל תו הוי הפסקה בקול אחר ועב״ח ובלבוש ובא״ר האריך יע״ש באות י״ז די״ל בתשר״ת כשר יע״ש:

תקיעה ראשונה עמ״א כל הדינים שייכים בין תקיעות מיושב ובין דמעומד אבל ל׳ קולות אחר כל התפלה אין קפידא כ״כ ועיין בטור. ומה שמפסיק בסדר אחד אין קפידא כ״כ דהא בסדרים מדינא תוקע פ״א למלכיות ופ״א כו׳ אע״פ שמפסיק בברכות ביניהם כו׳ ועסי׳ תקצ״ב שיש מקימות תוקעין בסדרים שלשים קולות ועסי׳ קמ״ב בתה״ד יע״ש. נמצא סדר הנכון בתקיעת שופר בתשר״ת יאריך בתקיעה כשיעור ח״י טרומיטין ויותר ודיעבד יי״ח בשיעור ג׳ כוחות בדוחק ותקיעה ש״ת ותר״ת יאריך לכתחלה עכ״פ כשיעור ט׳ טרומיטין וקצת יותר בתש״ת ושברים יוכל להאריך בכל שבר מתשר״ת כשיעור ג״ש ותרועה עמ״א ב׳ ותש״ת כשיעור ג״ש יע״ש. אם בירך ותקע תשר״ת והסיח עסי׳ תקצ״ב במ״א אות ד׳ ה׳ ואי״ה שם יבואר. עסי׳ תקצ״א ב׳ בתקע ברחב יע״ש: