וחוזר עמ״א ועסי׳ ס״ו סעיף ו׳ דיחיד אין חוזר ואומר אמת אבל ש״צ חוזר ואומר אמת וברכות י״ד ב׳ קשה לזה דמשמע אפי׳ ש״צ אין חוזר ואומר אמת ותי׳ הב״י יע״ש. ולבעל עשרה מאמרות א״ש ומיהו המנהג שגם הש״צ מסיים ה׳ אלהיכם אמת שלא להפריד כרבי יהודה שם:

אין איסור עמ״א ואין משתקין אם יחיד חוזר ואמר תיבת אמת לחוד בלא ה׳ אלהיכם הואיל והפסיק ושהה דבשמע גופה אם שהה והפסיק אין משתקין אותו עט״ז סי׳ ס״ג אות ג׳ יע״ש:

בט״ו ווי״ן עמ״א וי״א שיכוין בפסוק פדית אותי ה׳ אל אמת עולה כמו ה׳ אלהיכם אמת א״ר אות ו׳ בשם צרור הטור:

יאמר עמ״א ובב״ח דמנהג קדוש הוא ויחיד יכול לומר אל מלך נאמן ועא״ר ו׳:

צריך עמ״א ועמ״ש המחבר ולא יאריך יותר משיעור זה כתב הפר״ח בגמרא משמע שא״צ אבל אין איסור ובפרק הרואה דר״ע היה מאריך באחד י״ל יע״ש:

ידגיש עמ״א כי נח נראה אין בו דגש ועב״ח ופר״ח בזה:

שמע ב״פ עמ״א וכ״כ הט״ז בסי׳ ס״ג אות ג׳ דכל ששוהה בנתיים ליכא משום ב׳ רשויות ואפי׳ מגונה לא הוי כדמוכח ההיא דברכות ל״ג דפריך הא מגונה שתוקי לא:

על מטתו עמ״א עב״י כי מר״ז דקרא וחזר וקרא להשתקע בשינה י״ל דוקא על מטתו משום שמירה הא לא״ה אפי׳ כופל הפרשה נמי לא ומהרי״א שם אפי׳ על מטתו לא ור״ז שכפל שמא לבד פסוק ראשון רק מואהבת את ה׳ היה כופל יע״ש:

שלא יאמרו עמ״א וא״ר כתב מסוכה נ״ג ב׳ י״ל דהתם לאו לעורר הכוונה כי אם לשיר לא שייך זה ואסור אף בציבור יע״ש באות י״ז:

ב״פ אמן עמ״א ובתהלים שם אמן ואמן אלא דסובר שאין לחלק והלבוש מחלק אמן אמן אסור ובי״ו שרי ועפר״ח הביא ירושלמי פרק ד׳ דמגילה ה״י מבואר בפירוש אמן אמן הוי כשמע שמע וכ״פ המפרש שם (ד״ד) וכתב דוד המלך ע״ה ביחיד היה אומר ובש״ע משמע כירושלמי דמחלק בין יחיד לציבור יע״ש. הנה מש״ע סעיף ט׳ משמע שביחיד נמי אסור ובסי׳ ס״ג בלחש הוא והפר״ח הביא קרא בעזרא (נחמיה ח׳ ו׳) בירך ה׳ ויענו כל העם אמן אמן ב״פ בלא וי״ו יע״ש ואפשר ששהו בנתיים יע״ש ולי העני נראה שיש אמן אני מאמין ומחזק שכן הוא האמת. ויש פירוש אמן על בקשה יה״ר שיאמנו הדברים וימלא משאלותינו (עיין קכ״ד ולעיל נ״א כתבנו מזה משם קונטרס קטן שלי) וא״כ ברכה שיש בה ב׳ עניינים עד״מ רפאינו רופא כו׳ שפיר י״ל ב״פ שרי כמו אנו ליה וליה עינינו (סוכה נ״ג) תרי ענייני שפיר דמי ה״ה זה ובתהלים שם סי׳ מ״א היה שם שאלת צרכיו גם האמנת דברים ושפיר דמי והבן:

צ״ל עמ״א בסי׳ ס״ו משום בשכמל״ו לשמע ישראל דאין משיב שלום לאדם נכבד אלמא כשמע ישראל חשיב ועיין לבוש סי׳ ס״ג ס״ו וא״ר שם אות ט׳:

בכל עמ״א כו׳ מלת בכל אם כל בקמץ קטן הוא במקף תמיד ורהוט למלה שאחריה ואם אין במקף אזי בחולם ונגינה כמו וחסיד ב[כל] מעשיו:

יניח עמ״א שלא יעשה מנע נד או להיפוך ושו״א נע ב׳ שוואי׳ן הב׳ נע ומ״ש חיר״ק כ״ה אין חיר״ק גדול בלא יו״ד מלאפו״ם בלא וי״ו ואין להאריך בזה כאן ואין מקומו פה:

המדקדקים עמ״א. ועכשיו נדפס בסדורים הנגינה:

כשיאמר עמ״א בטור ולבוש והיו לאות על ידך וט״ס הוא ועא״ר אות כ״ז ועיין לעיל סימן כ״ד וכ״ח וא״ר שם כי כן כתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטפפת כו׳:

בקול רם עמ״א משמע ק״ש יכול אחד להוציא חבירו ועיין א״ר סי׳ ס״ב אות ב׳ הביא דיעות בזה י״א מצות ק״ש דוקא שיקרא ולא בשמיעה ועב״י תקצ״ד ואי״ה בס״ב יבואר:

עיין ב״ח מ״ש לעולם ועד כחד תיבה עיין רש״י בשלח ה׳ ימלוך לעולם ועד ולא הבנתי כעת מ״ש וי״ו פרשיות פ״א הפעל לית במ״נ כ״א ווי העמודים זהב יע״ש ואם רש״י חולק עדיין א״י פתחות מהו אם ר״ל העי״ן בסגול פתח קטן (עיין מרגליות טובה) לא יתיישב היודע ועד יע״ש ואם ר״ל קמץ גדול וקמץ קטן הוי כמו פת״ח וכאן לתשלום הדגש שנחסר וי״ו השורש עדיין צ״ע ואי״ה יבואר: