בכל עמ״א. ועתוס׳ סוטה ג״כ א׳ ד״ה אלו וד״ה ק״ש ול״ג א׳ ד״ה ברכת המזון ויש להסתפק בלה״ק אם אין מבין אפשר דיוצא כמו מגילה הלועז אשורית יצא ושאר לשונות דוקא שמע הבנה או שמע לומר לכתחלה צריך להשמיע לאזניו מ״ה לא מדרבנן עיין מ״ש בט״ז מזה ובחידושינו הארכנו וכאן אין להאריך. והנה בר״מ פ״ב מק״ש ה״י כתב בלשון שמבינה והמחבר השמיט זה אם בכוונה אפשר לומר שמע לכתחלה צריך מ״ה להשמיע לאזניו עט״ז תרפ״ט א׳ א״כ אין הוכחה שיבין דוקא והעד בקצ״ג בטור וש״ע אין יוצא בשמיעה אם אין מבין משמע כשמברך לעצמו יוצא אע״פ שאין מבין אם לא שנחלק בלה״ק יוצא ולא בשאר לשונות כמו מגילה או דלהמחבר בק״ו תפלה ד״ת כר״מ עמ״א שם אות ב׳ א״כ י״ל קושיית תוס׳ בסוטה דלא חשיב כי אם ד״ת דקידוש היום כיון שאמר בתפלה תו הוי דרבנן (עמ״א רע׳א א׳) ותפלה חשיב במשנה בכל לשון ואד קידוש ד״ת בכלל ומש״ה השמיט המחבר זה ועדיין צ״ע ואי״ה יבואר בקצ״ג עוד בזה עסי׳ ק״א במ״א או׳ ה׳:

שלא עמ״א וכ״כ הפרישה דהרהור לאו כדיבור דמי וא״י כלל אלא יהרהר ויצטער שרצונו לברך ואי אפשר והקב״ה מצרף מחשבה למעשה ומסקנת המ״א משמע דיוצא באונס וכ״כ בקפ״ה א׳ וכ״ש הוא מק״ש:

כתב הפר״ח בשם הר״מ אלשקר וא״ר דק״ש אין יוצא בשמיעה של חבירו דכתיב ודברת בם ע״ש והקשה על זה ועב״י סי׳ תקצ״ד ואי״ה בקצ״ג אבאר עוד:

צריך עמ״א ובס״ה ס״ב יחיד שבא לבית הכנסת יאמר עמהם ויראה דיכוין שלא לצאת כדי שיאמר ברכות עם

ק״ש ד״ת עסי׳ מ״ו במ״א אות ט״ז וה״ה כאן: