ואיכא עמ״א, הנה י״ל ג׳ שיטות א׳ שיטת רש״י ור״מ וטור שיש חילוק בין טעם ע״צ ובין ממש אפי׳ לשכב לכתחלה על צדו ממש שרי. שיטה ב׳ ר״י כל שלבוש צריך לעמוד. שיטה ג׳ לבוש א״צ לעמוד דגם זה טורח ושרי כמו מעט לב״ב אבל לישכב לכתחלה על צדו ממש אסור וא״כ י״ל דעת הר״ב כשיטה ג׳ וזה יהיה דעת המחבר וכן הבין הלבוש וזה באפשר אבל לומר שיטה שלישית בזה האופן דאין חילוק בין מעט או על צדו ממש רק לחלק בין ההיא דזה מחזיר פניו בשכבר שכב טורח לעמוד וההיא דפרקדן שרוצה לישכב פרקדן אסור אפילו על צדו ממש זה אי אפשר דפרקדן משמע שכבר שוכב כן אפ״ה לא יקרא על צדו ממש (נמי בכלל פרקדן לשיטה ב׳ וג׳) ואמנם מאן מכריח לן לומר הכין ואמאי לא נימא דהר״ב טעמא יהיב למילתא של המחבר ויש חילוק בין אצלויי מעט ובין ע״צ ממש ולישכב לכתחלה על צדו ממש אסור. ואמנם נאמר באופן אחר כי רבינו יונה ז״ל סובר שאין לחלק בין מעט או ממש בין לקולא ובין לחומרא (ומש״ה אודי ליה הר״ב להמחבר ב״ב אף מעט שרי דאין לחלק כלל) והוקשה לו ההיא דשנים ישינים הוכרח לומר בישן ערום ללבוש הוי טורח רב ומנ״ל זאת דילמא שאני בין רוצה לישכב לכתחלה אסור אלא יקרא בעמידה כו׳ לא בשכיבה וההיא דב׳ ישינים שכבר שכב טורח לעמוד כמו ב״ב כו׳ שטורח לישב מותר לכתחלה לישכב לז״א שהוציא רבינו יונה כן ומלת פרקדן משמע שכבר שוכב לא יקרא וצריך לעמוד לכן בהכרח לחלק בין ערום ללבוש אבל המחבר סובר כרש״י ור״מ וטור שיש הבדל בין מעט ובין ממש וכ״מ פשטא דתלמודא אצלויי כו׳ ועיין ספר חמד משה חרה אפו בו באדונינו המ״א ז״ל וכתב דילמא אין טורח לישכב ע״צ ממש גם זיכה שטרא לבי תרי דמתחלה כתב וכ״מ בתלמודא ואח״כ סייעי׳ להמחבר מתלמודא ולפי מ״ש דברי המ״א בנויים על אדני האמת והשכל ומה עשה לו אדונינו המ״א ז״ל וכדכתיבנא והבן זה. ולפ״ז ודאי ב״ב וחולה אם קשה עליהם הישיבה ועמידה יכולים לכתחלה לישכב אפילו מעט על צדו ושרי וכדאמרן:

מי עמ״א המעיין ביש״ש שם משמע דאפי׳ בינו לבין עצמו כל שיש יוהרא (מצינו יוהרא אף בפ״ע) מנדין אותו שהרי ר״י בן קנוסא לא ראה אותם לרבי ור״ח והיינו בדבר שפשט היתרו בכל ישראל ולש״ש אין מנדין אפי׳ בפני רבים ולפני רבו אפי׳ לש״ש מנדין נראה כחולק על רבו כו׳ אלא דהמ״א לא סבר לה בהא כיש״ש דמלת לפנינו שם היינו שר״י בן קנוסא ראה אנשים אבל לא הכירום אם הם רבותיו הא בינו לבין עצמו ואחד רואה אותו עושה כן אפי׳ חשש יוהרא אין מנדין וא״ר אות א׳ העתיק בסתם יע״ש. והנה כ״ז ביחיד נגד רבים לש״ש אין מנדין ולא מיקרי עבריין משא״כ ב״ש וב״ה עשו חיזוק ואמרו דאסור להחמיר כב״ש אפי׳ לש״ש דרצו לקבוע הלכה כב״ש לולי ב״ק:

ודע דמש״ע עבריין ולא מיתה וסכנתי מפני כו׳ י״ל דמחמיר לא כב״ש אלא לעורר הכוונה וכדומה אפ״ה עבריין דעבר אדרבנן ברכות י״א א׳ בר״י וראב״ע בק״ש ערבית דראב״ע הטה וידע הלכה כב״ה רק לכוין יותר אפ״ה אמר ר״י פן יראו התלמידים ויקבעו כב״ש וכמ״ש הב״ח דבערבית עומד אסור לישב ופי׳ שמצותה מיושב אף מיושב כב״י או כב״ח ופרישה ביושב מצותה לישב עוד משא״כ לר״א שמצותה יותר מיושב ואף עומד בשחר מצוה לישב וכמ״ש הפר״ח ג״כ א״כ משמע ערבית רשאי לישב וז״א ומש״ה רק עבריין לא מיתה ומה שלא כתב המחבר דצריך לחזור ולקרות כנראה מתוס׳ ברכות י״א ד״ה תני כהר״ר שמעיה מסתימת הפוסקים משמע דא״צ לחזור ולקרות או להחמיר לאו כב״ש וא״כ עושה כב״ש אפשר שצריך לחזור ולקרות וצ״ע ועיין עט״ז וא״ר כתבו בזה וביוה״כ מצוה לעמוד. ילפמ״ש ערבית אסור לישב ויוה״כ אסור לעמוד כשיושב:

ואם עומד בשחרית אם מצוה לישב בד״מ והגמ״י פ״ב מק״ש אות ג׳ דמצוה יותר בישיבה וכ״כ הפר״ח מס״פ ג׳ שאכלו וכ״פ בש״ע קפ״ג ס״ט וי״ל בק״ש לא רצו בכך דא״כ אף ערבית יחמיר כך ואסור דנראה דעושה כב״ש ושם בהגמ״י מבואר קצת כמש״ל דרוצה להחמיר לא כב״ש אלא מפני שיכול לכוין יותר בעמידה אסור:

נקרא עמ״א. וקפ״ד ס״א בברכת המזון אף לב״ה שפיר טפי כו׳ הלכך ראוי להחמיר ולחזור למקומו ואין נראה עושה כב״ש ובפסוק א׳ גם ב״ה מודים מצוה ממובחר לעמוד לא הולך כדי שיכוין לבו יותר:

בפסוק עמ״א כתב דלא מיחזי כב״ש די״א עד על לבבך בעמידה או פרשה כולה עיין טור בה״ג וראב״ד ור״ח אות ד׳ וצ״ד ס״ד (ט״ס צ״ג) ושם יש מחמירין באבות משמע לכאורה חומרא בעלמא לא מדינא ויבואר אי״ה שם:

בפסוק עמ״א ובס״א אות י״א דבשכמל״ו אם לא כיון ג״כ צריך לחזור ולקרות בכוונה יע״ש והוי יודע דבשכמל״ו ודאי דרבנן הוי אף למ״ד ב׳ פרשיות ד״ת כדבעינן למימר אי״ה בסי׳ ס״ז בזה ועמ״ש אם ספק אם כיון בפסוק א׳ כו׳ עיין ס״ד בא״ר א׳ ומ״א א׳:

וחוזר עמ״א דאם לא כיון פסוק א׳ עד שגמר כל הפרשה צריך לחזור כל הפרשה דאל״כ הוי קורא למפרע כבסי׳ ס״ד ס״א ועכ״פ מדרבנן לא יצא ואפשר אף מ״ה כמש״ל:

מודה דתרי כוונה יש א׳ לצאת די בתחלה וכוונה להבין מה שיאמרו צריך בכל פסוק א׳ ובאבות אף למ״ד תפלה דרבנן צריך זאת כוונה ואלו לצאת בדרבנן א״צ כמ״ש במ״א בסי׳ ס׳ אות ג׳ יע״ש בזה:

מתנמנם עמ״א הביא מחלוקת הפוסקים ג׳ דיעות י״א פסוק א׳ עד בשכמל״ו ד״ת וי״א פרשה א׳ וי״א ב׳ פרשיות ואי״ה בסי׳ ס״ז יבואר זה עפר״ח שם והב״ח החמיר עד על לבבך יע״ש:

לא עמ״א ואע״ג דבפ׳ שנייה כתיב נמי לדבר בם זה ציוי לדבור וזה ללמד בניהם א״ר אות י׳ בשם תמים דעים סי׳ ר״מ יע״ש. עמ״ש באות י׳ מזה בעזה״י:

בפרשה ראשונה עמ״א הביא דברי כסף משנה בשם הר״ר מנוח פ״ב מק״ש ה״ח דלא ירמוז כל הק״ש ופרשה א׳ מגונה נמי הוי יע״ש. והנה בסעי׳ ג׳ דיעמוד בפסוק א׳ וי״א עד על לבבך וכת׳ הרא״ש ז״ל (עב״י) משום לא ירמוז וזה הוי כעראי משא״כ מעל לבבך כתיב ובלכתך בדרך כו׳ והנ״ץ הקשה בס״ג לרבי יוחנן לטעמיה (ברכות י״ג ב׳) אימא משום עראי וי״ל דא״כ רק על לבבך או יאמר דא״כ פ׳ שנייה נמי כהר״ר מנוח ועמ״א אות ד׳ מ״ש י״א כל הפרשה הוא הגמי״י פ״ב מק״ש אות ה׳ שפסקו כרבי יוחנן והיינו מעראי (דפסקינן כרבא פסוק א׳ כוונה) ובהכרח פ׳ שנייה אין איסורא וא״כ נראים קצת סותרים אות זה עם האות ד׳ והבן וי״ל: