אמרינן עמ״א אחר התבוננות בדברי קדשו ז״ל כפי דעתי כך הוא. מ״ש בברייתא סוכה ז׳ א׳ דופן סוכה כשבת היינו כשעשה כל ד׳ מחיצות או אף אם כל הד׳ מחיצות בקנים פחות מג״ט בין קנה לקנה כלבוד ומותר בין סוכה ובין שבת דלבוד הלמ״מ ולית כאן פרוץ כלל דליהוי מרובה על העומד הא כל שעושה רק ג׳ מחיצות בסוכה אם עשה כל הג׳ בקנים בלבוד לא מהני והשתא א״ש מ״ש התוס׳ בדף י״ו ב׳ בד״ה בפחות שהקשה למה לי פס ד׳ ומשהו ומוקי לה לדופן (שפירשו הם ז״ל דופן א׳ שלם וסומך אצלו בפחות מג״ט פס ד׳ ומשהו והוי ב׳ דעריבן כה״ג בלבוד וטפח מעמידו במחיצה שלישית יע״ש) אמאי לא סגי בב׳ קנים כ״א רחב חצי טפח ומשהו כו׳ דעושה כל הסוכה קנה קנה פחות ג״ט מותר ואין לחלק בין ג׳ דפנות לארבע ותירצו דמחיצה של שתי בלא ערב אינה מחיצה כו׳ והדבר תמוה דמה תירצו הלא ברייתא דופן שבת כסוכה. גם מ״ש מהרש״א ז״ל דמחיצה של ערב פחות ג׳ טפחים לא מהני ושתי מהני והיינו מהא דאבימי מחצלת ד׳ ומשהו בסעיף ט׳ (סוכה י״ו ב׳) דג׳ חבלים לא מהני כו׳ משום דערב ביחיד לא מהני בשבת ה״ה בסוכה א״כ אמאי של שתי מהני כיון דבשבת לא מהני ביחיד כ״א בשיירא כבסי׳ שי״ן סמ״ך יע״ש ומ״ש זה מזה והוא דוחק גדול ע״כ פי׳ המ״א ז״ל דודאי יש לחלק בין ד׳ מחיצות ובין ג׳ והשתא ד׳ מחיצות מהני מחיצה שתי או ערב קנים פחות ג״ט כלבוד אבל ג׳ מחיצות לא מהני הן שתי או ערב וס״ט נמי בג׳ מחיצות איירי הא ד׳ מחיצות שרי וא״ש מ״ש התוס׳ בדף י״ו דב׳ דפנות סומך כו׳ לא מהני שתי כיון דאין מחיצה גמורה לשבת אף לדידן דלא מהני כ״א בשיירא שפיר יש לחלק בין ד׳ מחיצות ובין ג׳ אחר שידעינן סברא זו דשתי או ערב אין מחיצה גמורה ובקושייתם סברי דלבוד מחיצה גמורה ממש א״כ אין חילוק בין ג׳ או ד׳. והשתא אה״נ ג׳ מחיצות בקנים שתי או ערב מ״ה שפיר דמי ומדרבנן לא וד׳ אף כל הד׳ משתי או ערב שרי (ועיין אות י״ז קנים) ואי״ה באות הו״ז יבואר עוד. וזהו כוונת הטור בס״ז באכסדרה לפירש״י ותוס׳ פצימין לבוד כג׳ מחיצות הא בלא אכסדרה לא מהני יע״ש. ובהא דבאין צורת הפתח כס״ב וג׳ סוכה ד׳ א׳ כתב הר״ן ז״ל טפח שוחק וצ״ה בארבעה היינו ד״ט דאין פתח פחות מד״ט והשתא כיון שקנה עומד פחות מג״ט לבוד למה לי קנה לעיל ש״מ דבג׳ מחיצות לא מהני פחות ג״ט לבוד ובהגמ״יי פ״ד אות ג׳ כ״כ דצ״ה הכשר סוכה היינו קנה בסוף וסמוך לטפח תוך ג״ט יע״ש (ומשמע דחולק עם הר״ן בצ״ה דלהר״ן לא מהני בסוכה יע״ש) היוצא לנו מזה דבג׳ מחיצות לא מהני קנים פחות מג״ט לבוד כו׳ והיינו מדרבנן וצריכה נמי צ״ה ומשמע רחב ד״ט בין טפח שוחק ובין קנה של סוף דפתח בציר מד״ט לא הוי פתח ובט״ז כתבנו מזה. ואמנם בהא דפס ד׳ ומשהו בדף י״ו תוס׳ פירשו במחיצה א׳ שלימה וסומך לה פס ד׳ ומשהו פחות מג״ט והוי עריבן וערש״י שם ובחה״ר והר״ן מפרש לה במבוי מפולש כההוא דף ז׳ א׳ ואפשר יודה לתוס׳ דזה נמי מיקרי עריבן כל שיש בעומד שיעור ראוי פס ד׳ ומשהו ואי״ה לקמן יבואר עוד:

כנגד עמ״א לעיל כתב דבעי שיעור ז׳ טפחים ממילא בסוכה קטנה סוף הכותל ז׳ טפחים מעמיד נגדו קנה ע״ג עד הטפח וכ״ת דלית ד״ט וצ״ה ד״ט בעינן וראוי להעמיד הקנה יותר להלן מכותל שכנגדו. ובסוכה גדולה עושה צ״ה כאמור והשאר הוי פסל היוצא מסוכה עסי׳ ועיין לבוש ובט״ז:

והדופן עמ״א בנוסח א׳ הטפח והדופן הקשה המ״א וי״ג ואם הקנה והדופן א״ש טפח היינו דופן. ומ״ש מירושלמי עא״ר ב׳ וכוונתו דבסוכה דעלמא לצל אין מתיר הסכך משא״כ סכך דסוכה שמתיר לסוכה מהני נמי לצ״ה יע״ש וי״ל דילמא הירושלמי פריך אמאי אין הסכך חשיב כצ״ה ע״ג קנים באין נוגע הסכך להם כמו הניח קנה ע״ג דא״צ ליגע להם ומשני הואיל ולא נעשה לשם כך צריך ליגע דוקא. ועסי׳ שס״ב סי״א ושס״ג סכ״ו מדין צ״ה:

וכשירה עמ״א בסוכה קטנה היינו שיש בין פס לב׳ הדפנות פחות מג״ט הוי עריבן ממש מב׳ צדדים דלבוד ד״ת הוי וגדולה היינו שיש בצד א׳ יותר מג״ט ומ״מ צ״ע דאי אין הג׳ רחוקה ג״ט צ״ה למה מ״ש צד זה מזה ועוד צ״ה משמע רחב ד״ט כמש״ל בשם הגמ״יי דפתחא בציר ד״ט לא הוי ולומר די״א חולקין בזה לחומרא ג״כ מנלן ועא״ר אות ד׳. והא נמי דאף רחוקה ג׳ הרבה ויהיה מחיצה אמצעית פרוץ מרובה מ״מ כיון דבכללה עומד מרובה כשירה ועיין אות ו׳ ואי״ה שם יבואר ודע לתוס׳ י״ו ב׳ ד״ה בפחות יע״ש ה״ה דופן א׳ שלם מעמיד פס ד׳ ומשהו הוי ב׳ דעריבן ומוקי טפח כו׳ וי״ל גם הר״ן יודה לזה כמש״ל אלא אה״נ ורבותא נקיט מבוי מפולש למ״ד טפח שוחק ולמ״ד אפ״ה בעי פס ד׳ כאמור. ומיהו טפח שוחק וב׳ משהויין לא מהני במבוי מפולש בסוכה קטנה ממש אפי׳ אין בין ב׳ דפנות רק פחות מג״ט וכמ״ש הר״ן ז״ל בסוכה י״ו ב׳ ומוקי לדרב אסי במבוי מפולש ולא מוכח משם צ״ע שלהמ״א דמ״מ טפח רבותא טפי פחות מג״ט מפס ד׳ ורחוק יותר מג׳ טפחים וצ״ע ואין להאריך יע״ש מ״ש קמ״ל משך סוכה ז׳:

בד״א עמ״א לי ההדיוט דברי האדון ז״ל צריכין התבוננות והנה בסוכה ז׳ ב׳ בתוס׳ ד״ה סיכך פירשו בלחי טפח ומיגו שא״צ טפח שוחק ופחות מג׳ אצל הכותל רק טפח מצומצם ממש אצל כותל בשבת תוך החג דבחול מדרבנן בעינן טפח שוחק ובשבת אוקמיה אד״ת מטעם מיגו לא החמירו חז״ל להעמיד פחות מג׳ ושוחק והקשו לרש״י ז״ל במפולש לא ניתר בלחי (אבל הא ל״ק דבעי פס ד׳ לרבא כר׳ סימון דהיינו ג״כ מדרבנן ובשבת מיגו) ותירצו במבוי ג׳ מחיצות וסכך לצד הלחי יע״ש והר״ן ז״ל נמי כתוס׳ וכדבעינן למימר לקטן אי״ה באות ט׳ וז״ש הר״ן ז״ל מוכח בגמרא שמבוי שיש שלש מחיצות ולחי (עכ״פ טפח שוחק) וסיכך רחוק מדופן אמצעי לצד הלחי כשירה בחול בטפח שוחק פחות מג״ט כבס״ב ולא אמרינן דהוי כמפולש וצריך פס ד׳ בחול מדרבנן דזה מיקרי עריבן כיון שיש שלש מחיצות שלימות מחוברין ולסכך לית רק ב׳ מחיצות וטפח שוחק מ״מ לאו מפולש לגמרי הוי וזה מוכח דפריך א״ה ליתני יתירה סוכה דעלמא טפח שוחק ושבת סיכך ע״ג מבוי בלחי ואי הוי מפולש בחול איך סגי בשוחק פס ד׳ היל״ל אף בשבת מיגו ד״ת יע״ש בר״ן. ומ״ש הר״ן כמו העושה סוכה באמצע החצר ה״פ דמבוי שלש מחיצות וסיכך רחוק מג׳ לד׳ כמו באמצע החצר דהתם מפולש מיקרי אף שחצר סביב מ״מ ליכא ב׳ בסוכה דעריבן משא״כ במבוי עריבן מיקרי שלשתן יחד והב״י כמו פירושו דמיון כמו בחצר לא מיקרי מפולש ה״ה במבוי כה״ג קשה תלי תניא בדלא תניא מבוי מבואר בגמרא וחצר לא ומבוי כ״ש הוא מחצר ובאמת צ״ע חג הוא לכאורה. וסוכה עשוי׳ כמבוי שם ז׳ א׳ דר׳ סימון אמר פס ד׳ מיירי דוקא בלא חצר וסתמא אף בחצר פס ד׳ בעינן ודברי מהרש״א ז״ל בסוכה שם הקשה בא״ר ו׳ ופני יהושע שם מהר״ן והיינו אף להמ״א. ואי״ה באות ט׳ יבואר עוד:

הפרוץ עמ״א שיעור מקום היינו פס ד״ט וד׳ מחיצות סגי כקנים לפחות פחות מג״ט כמ״ש בשם הר״ן בד״ה אמרינן בסוכה יע״ש:

מרובה עמ״א וכ״כ הט״ז אות ו׳ וערש״י סוכה ז׳ א׳ ד״ה משא״כ בסוכה:

בקרנות עמ״א לא הבינותי כ״כ. דוודאי בד׳ מחיצות שלימות רחבים הרבה ופתחים ונפרץ בזוית י״ל אע״ג לשבת אפשר מ״ה רה״י הוי פחות מעשר (פתחא בקרן זוית לא עבדי מדרבנן) מ״מ בסוכה הלכתא דבעי דוקא ב׳ מחיצות דעריבן בזויות אבל מה קמ״ל דב׳ עריבן סגי. ודע דאם פחות מג״ט בקרן עריבן מיקרי לבוד ועתו׳ י׳ ב׳ ד״ה בפחות ואם שתיהן פס ד׳ בלבוד ליכא שיעור שבעה:

והוי יודע דמ״ה בעי ב׳ דעריבן וטפח סמוך ותו לא ומדרבנן טפח שוחק פחות מג״ט וצ״ה עב״ח כאן ותוס׳ סוכה ז׳ ב׳ ד״ה סיכך יע״ש ומיהו מבוי מפולש ופס ד׳ משמע מ״ה הוי עי׳ ר״ן דזה מיקרי עריבן הא טפח שוחק ב׳ משהויין לא כ״מ מהר״ן בשתים כהלכתן ועיין פ״י שם ומיהו י״ל כל פחות מג״ט לבוד וצ״ע. וערא״ש דף י״ט צ״ה נמי מ״ה מהני יע״ש:

כעץ עמ״א והלבוש השמיט יש מכשירין דעיקר כאוסרים ועא״ר י״א ומשמע מ״ה פסולה כה״ג תשבו כתדורו ועמ״א תרכ״ט כ״ב:

סיכך עמ״א התו׳ סוכה ז׳ ב׳ ד״ה סיכך והר״ן שם מפרשים במבוי שאין מפולש אבל רש״י ורא״ש מפרשים אף במפולש מטעם מיגו דמ״ה לאו מחיצה אף במפולש והוי ג׳ מחיצות ומדרבנן אסור במפולש בלחי בשבת סוכה מהני כפסי ביראות (ומשמע מפולש ברובה רק מדרבנן אסור בלא פס ד׳ ומהני בשבת מטעם מיגו עיין בהרא״ש י״ט יע״ש באכסדרה) ולתוס׳ והר״ן במפולש לא מהני י״ל הטעם דמיגו מ״ה לא אמרי׳ לתוס׳ ועריבן מ״ה בעינן בסוכה אבל הר״ן משמע דאית ליה מיגו מ״ה אפ״ה כל בדרבנן לא מהני בשבת במפולש ה״ה בסוכה לא מהני. משא״כ פסי ביראות בעולי רגלים מהני אף מדרבנן ועיין מלשון הר״ן ז״ל ופני יהושע שם האריך. והנה לחי זה בתוס׳ משמע טפה בר״ן אפשר משהו סגי דמיגו מ״ה מהני בשבת תוך החג ובר״מ ז״ל פ״ד ה״י סתם ג״כ וצ״ע. ובלבוש פירש לחי במפולש יע״ש וצ״ע:

במקום עמ״א דבמפולש אצ״ל ועא״ר י״ב ובסוכה כ״ג א׳ משמע לכ״ע סוכה ראויה לכל שבעה בעינן עחה״ר שם וכ״ז ב׳ א״כ משמע דלא אמרינן מיגו רק מדרבנן:

מבפנים דעמ״א וזה דעת הר״מ ז״ל ועט״ז אות ט׳:

אחרים חולקין עיין לבוש וכתב דבדיעבד כשירה יע״ש:

ג״ט פסולה עמ״א אפי׳ המחיצה גבוה י״ט וב׳ מעריבן וארגן ולמטה לא ושתי פחות פחות ג״ט כל שהאריג י״ט שרי אבל פחות מי״ט לא עיין אות י״ז וריש הסי׳:

העושה עמ״א בסוכה כ״ב ב׳ אין עולין בי״ט וכ״ד ב׳ בין אילנות פירש״י ז״ל ולא יסמכה באילן כוונתו פשוטה דאל״כ איך תנן סתמא כשירה דאין עולין בי״ט אפי׳ רק סמך הסכך עליהן בסימן תרכ״ח אות ז׳ בשם הרא״ש ורי״ו. ועוד דפריך מאי למימרא מה״ד נגזור דלמא משתמש באילן קמ״ל הרי אף בי״ט כשירה וע״כ דלא סמך הסכך עליהן דבסמך אין עולין בי״ט ובתוס׳ מאי למימרא וז״ש רש״י בין אילנות בארץ ולא סמכה עליהן ג״כ אבל הם דופנותיה כלומר לעיל דף כ״ב תנן ע״ג אילן וע״ג גמל כשירה לרבותא ואין עולין בי״ט ותנן כאן בין אילנות בארץ ולא סמך ג״כ הסכך אבל (וי״ו והדפנות במקום אבל) רק חסרון זה דהם דופנותיה מש״ה כשירה בי״ט הא סמך אין כשירה בי״ט ומינה דייק בשבת דף קנ״ד כב״ש הרא״ש לעיל במשנה ע״ג גמל ואילן דמדלא תנן בקיצור העושה אילן דופן לסוכה כשירה ש״מ דה״ק בין אילנות כל הסוכה ולא סמך כלל אבל רק זה דהם דופנותיה כו׳. ומ״ש התוס׳ בדף כ״ג א׳ ד״ה ור״י מכשיר בהמה לדופן בשלא סמך הסכך עליה דאל״כ הוי כסמך בכרעי המטה לר״י בדף כ״ב ואפשר היינו לרש״י שם כתי׳ אין לה קבע וה״ה בנסמך ע״ג בהמה קשורה אין לה קבע מיקרי (וע״ש בתוס׳ ד״ה שאין) וז״ש המ״א כמ״ש בסעיף י״ג כאן היינו לדמיון. לדידן קבע כפי׳ תוס׳ ורא״ש דאין גבוה ואפשר אף לדידן פסול כה״ג בהמה בסמך וצ״ע. והעיקרים שרוצה לומר המ״א ז״ל דתירוץ דמעמיד לא קיי״ל כן וכמ״ש הט״ז ג״כ באות י״ד באורך. אבל הב״ח לשיטתיה דפסק שם דראוי להחמיר כתי׳ דהכל הולך אחר המעמיד ומש״ה פי׳ דרש״י דנקט ולא סמכה עליהן דאם סמך הסכך על האילן פסול דהוי מעמיד ואילן פסול משום מחובר כו׳ יע״ש זה נ״ל בכוונתו:

חזקים עמ״א בתוס׳ דף כ״ד ב׳ ד״ה והא איכא נופו יע״ש בתוס׳ בזה:

הרוח עמ״א בשט״ו א׳ וילון בין חדר לחדר שאין שום רוח מצויה אפ״ה לא הוי קבוע כיון שא״י לעמוד ברוח מצויה דחוץ ומכ״ש בוילון לפני המטה לשמש מטתו אסור אא״כ קבע במשיחה למטה ועסי׳ תרכ״ח במ״א ד׳:

קנים עמ״א בס״א ד״ה אמרינן יע״ש ובא״ר אות י״ט מיקל ביריעות עם קנים בג׳ דפנות יע״ש:

שיקשור עמ״א סוכה דף כ״ג א׳ ומשמע מכאן ודאי דפנות כשירים מכ״ד אף שפסול לסכך יע״ש בט״ז:

שלא ידע עמ״א בהמה בי״ט בקשירה ע״י עניבה אפ״ה אסור ואדם בלא כוונה עיין סימן תרל״ה דסכך קודם דופן מיירי ביש טפח סמוך לסכך יע״ש אבל סכך אסור להניח בי״ט ע״י ישראל עמ״ש לעיל בזה:

אפי׳ עמ״א עיין ברא״ש סוכה כ״ב ב׳. עיין א״ר אות י״ז בשם מהרי״ל שעטנז למעלה מתשמיש אדם אף להציל מחמה שרי הביאו המ״א תרל״ח ט׳ ועיין ביצה דפריך כלאים למאי חזי ואי״ה יבואר לקמן שם: