רש״י פירש עמ״א ביצה ל״א יע״ש ובתק״ח במ״א אות י״א וי״ב בדופן קנים שאין נארגים עמו ליכא סתירה ובסכך כל שאין חבילה הוי כסותר משמע לא סותר ממש כל דנשאר מסוכך כראוי וע׳ ביצה שם ומיהו י״מ סותר גמור נמי מ״ה שריא כל שאין סותר ע״מ לבנות דהוי מקלקל ער״ן ביצה בשם הרמב״ן ז״ל ופ״י בחידושינו לביצה שם ובמשנה בית שנפחת יע״ש ובמה מדליקין ד׳ ל״ו סותר ע״מ לבנות יע״ש ועמ״ש בט״ז מזה דאם נתערב עצי סכך עם שאר עצי היתר עסי׳ תק״ז ובגמ׳ ביצה ד׳ ב׳ אם באיסור תורה ובאיסור דרבנן ודישל״מ מקלי קלי יע״ש וי״ל כשר בדרבנן לא במ״ה ויש הפרש בין סכך ד״ת ובין דפנות דרבנן או יותר מהכשר סוכה וצ״ע בכל זה כי י״א שהכל ד׳ת בין דופן וסכך ואף יותר מהכשר סוכה בטלינהו והוי מ״ה וע׳ סי׳ תמ״ה באפה פת בעצי חמין וה״ה בעצי סוכה כה״ג וצ״ע. עמ״ש עוד בעז״ה באות א׳ מזה:

הסמוכים עמ״א ה״ה שקים וכדומה כל לעבותה הוי כנויי סוכה ואסור ליהנות מהן אף סמכה אח״כ אחר שנגמרה הסוכה משא״כ לענין סתירת אהל בסוכה שאין מצוה סמכה לעבותה קודם שנגמרה הוי סתירה אף ע״פ שאין נארג עם הדופן אחר שנגמרה לית בה סתירה אע״פ שסמכה אח״כ לעבותה עמ״א תקי״ח אות י״א:

אשכחנא פתרי לומר אם נאמר כל היותר מסכך לא הוי מ״ה רק נראה כסותר עמ״א תקי״ח י״ב אפ״ה יש לומר אם סיכך מעובה כמין בית שאין הגשם יורד דאסור לומר לעכו״ם בי״ט ושבת ליטול משם המותר כדי להכשיר סוכה ואדרבה ליטול כדי להכשיר י״ל דהוי שבות דשבות דסותר אין חייב אא״כ ע״מ לבנות ע׳ פ׳ במה מדליקין למ״ד ב׳ משא״כ להכשיר הסוכה והוא הוי ממש מותר ע״מ לבנות במקומו שעי״כ מוכשרת הסוכה והוי איסור תורה באפשר כאמור ואסור בשבת ובי״ט כשאין לו סוכה אחרת לאכול י״ל דמכשירי אוכל נפש עסי׳ תקי״ד יע״ש. ועיין רש״י ביצה שם עליון בתחתון לכאורה מ״ה קאמר וצ״ע:

וכל זה עמ״א עב״י תקי״ח ובדפוס א׳ נ״ל חסרון תיבות וכצ״ל שם אמ״ש הטור שם העושה סוכה בעצרת לצל הקשה מאי איריא לצל אפי׳ לשם חג נמי דהזמנה לאו מילתא היא ועוד לצל אף בסוכה גופא וישב בה אין אסור דחג הסוכות וי״ל דמ״מ אסורה יע״ש. ועסי׳ תרל״ו חידש בה אז מעכב דיעבד מדרבנן אי מצוה ממובחר וא״כ אי פסולה מדרבנן סוכה ישנה בלא חידש י״ל אע״פ שישב בה אין חל ש״ש מ״ה עליה והבן זה. וצ״ע:

דהזמנה עמ״א ע׳ סי׳ מ״ב אות ו׳ במ״א וחילק בין קדושה למצוה והשמיט סוכה משום די״ל היקשא דחגיגה ליהוי כגוף קדושה ועט״ז אות ג׳ ועיין עולת שבת הקשה כן יע״ש:

וכן ע׳ מ״א ועא״ר ט׳ דבס״ח שם הטעם דינתקו החוטים משום חילול שבת ובכ״ג כתב יתלה בגובה שאין הילדים יכולים להגיע:

דמוקצים עמ״א עט״ז ד׳ לבה״ג מוקצה מותר בשבת וי״ט דמוקצה למצוה אסור:

בשעה עמ״א בד״מ דלא כהרמב״ן דמתיר תנאי ביה״ש לא מהני כיון שנכנס קצת ביה״ש אסור תו ובעי׳ סמוך לביה״ש יע״ש וכ״כ הרמב״ן ז״ל דלא כמהרי״ל יע״ש בדפוס פיורדא ובד״מ עם הטורים כ״כ דלא כמהרי״ל וכמ״ש באות ח׳:

ש״ל ח׳ ימים עמ״א ביש״ש ביצה דף ל״א יע״ש:

אין ע׳ מ״א מהרי״ל לשיטתיה דבעינן דוקא שעומד בשעת ביה״ש ולומר אין בודל וא״א בקיאין בשיעור ביה״ש אימתי יעמוד משא״כ לדידן דבעי דוקא קודם ביה״ש כמ״ש באות ו׳ א״כ פשיטא דמהני תנאי ורשאים להתנות אף בזמן הזה דבלשון אין שייך בקיאות דמבואר הוא הלשון באומר איני בודל כו׳ בגמרא ביצה שם. ובד״א יש חסרון וצ״ל אבל לדידן דלהתנות מבע״י דוקא (כמ״ש באות ו׳) ל״ש בקיאות. דלשון התנאי מפורש בגמרא:

כ״ש בנויין ע׳ מ״א עטרה בקרמים אסורין להסתפק אף מהצד דנוי שייך לסכך וחל ש״ש עליהן. והנה י״ל תנאי לא מהני דכל ד״ת לא מהני תנאי ונוי הסכך הוי כסכך מ״ה באפשר משא״כ נוי הדפנות מדרבנן מהני תנאי ע׳ ריש הסי׳ מ״ש בשם הר״ן ומש״ה לא נהגו להתנות דסוברים דמ״ה הוא ומש״ה מחלק בין נוי סכך לנוי סוכה והר״ב ד״ע אומר כן ומיהו במהרי״ל י״ל פי׳ אחר וע׳ אות ח׳ במ״א ובט״ז אות ז׳ וח׳. ולתלות שעטנז למעלה מתשמיש אדם שרי ומשמע אף בי״ט ושבת דחזי לנוי סוכה מותר ליקח בלילה ולתלותן ביום וצ״ע בפ״ק דביצה ובתקי״ו כלאים למאי חזי לתלות לנוי בבית וי״ל דמיירי כלים ממש ומש״ה דוקא קשין. ומיהו שעטנ״ז צ״ע אם אין לו בבית לתלות איך יטלטל בלילה וכ״ת כיון דחזי בי״ט למחר א״כ סדינים בלא״ה יטלטלו וצ״ע:

דלא עמ״א ר״ן אע״ג דעומד לריח מ״מ לסכך אפשר לסכך בעצים ומעצים אקצייה להדס לא מריח משא״כ בהדס מצוה צריך דוקא הדס א״כ כיון שעומד לכך מריח אקצייה משא״כ אתרוג עומד לאכילה לא אקצייה מריח באתרוג שבלולב. ולפי זה הדס לנוי לריח אסור דלהכי אקציי׳ וה״ה עשבי בשמים כה״ג ודוקא הדס לסכך ואתרוג לנוי שרי הא הדס לנוי אסור כאמור: