חוזר עמ״א הב״ח ולבוש מחולקין לב״ח אם ספק לו אם אמר שמע ישראל ממילא ודאי שלא כיון לא אמר אותו (דאין דרך לשכוח מה שאמר בכוונת הלב) דאז אף ידע שאמר ובלא כיונה מבואר בס״ג ס״ד. ובהכרח מ״ש בברכות ט״ז א׳ א״י להיכן טעה יחזור לראש (ל״ג הפרק) משמע לתחלת ק״ש היינו מואהבת וידע שאמר שמע דאל״כ מאי איריא א״י אפי׳ ידע ולא בכוונה אמר שמע חוזר לראש וגומר הפרשה והלבוש נמי סובר כן הפירוש לראש היינו ואהבת אלא דשמע אפי׳ ספק לו מסתמא אמר ומסתמא כיון ואוקי אחזקה (ובס״ג ס״ד ידע שלא כיון) ואין מתחיל כ״א ואהבת והנ״ץ התחיל ב״ח ולבוש בפירושים שוים לא בדין עא״ר. והראה לס״ג אות הו״ז בשכמל״ו לב״ח חוזר לבשכמל״ו ולבוש לואהבת חזקה כיון ולב״ח יאמר בלחש או ימתין ולאות ז׳ דכוונת הלב אין דרך לשכוח. עמ״ש באות ב׳ בספק אם כיון. עמ״ש בסוף הסימן:

בוכתבתם עמ״א ועיין לבוש ל״ג ס״ה בהג״ה כשאומר וקשרתם התי״ו בקמץ משמעו יחד וקשרת אחת אותם וקשרתם התי״ו בסגו״ל וקשר אתם ומש״ה כתיב אותם יע״ש ועט״ז והנה למ״ד פרשה א׳ או פסוק א׳ ד״ת א״כ למה יחזור לוהיה א״ש כיון שידע שאמר פ״א הוי ספק דרבנן תי׳ הפר״ח בסי׳ ס״ז דכיון דעסוק בק״ש צריך לתקן הכל יע״ש. והנה אם ספק לו אם כיון לבו בפסוק א׳ אם צריך לחזור ולקרות או לאו כתבנו בסי׳ ס״ג ומב״ח כאן במ״ש במ״א א׳ אין ראיה דודאי כל ששכח ודאי לא כיון:

דסירכיה עמ״א עב״י לרש״י ב׳ חומרות באמצע היא ומכ״ש עומד בוכתבתם וא״י היכן דלמען אין ראיה דטעה וסבור שנייה היא כו׳ ולטור ושאר פוסקים כל שעומד באמצע הפרשה וספק לו אש אמר מה שלמעלה חזקה אמר וקמ״ל רבותא אפי׳ בלמען ירבו מסתמא שנייה סיים. והנה לרש״י טעה חוזר לראש היינו מלשון תועה בדרך שספק לו ול״ג וא״י להיכן (עלח״מ פ״ב מק״ש הי״ד יע״ש)דומיא דאינך טעה בין פרק לפרק טעה בוכתבתם ולטור אין דומין כי הא׳ טעה בבירור שידע שדילג כו׳ אמנם רש״י ד״ה יחזור לראש שטעה ודילג וצ״ע וע׳ פרישה ואין להאריך:

ודע דהר״מ ז״ל סובר בין פרק לפרק חוזר לואהבת היינו שיודע שסיים הפסוק כו׳ ונ״ץ רצה להשוותם ועפר״ח הסכים לר״מ ואנו אין לנו אלא דברי המחבר שוב ראיתי בפר״ח הרגיש במ״ש לרש״י והאריך יע״ש ואין להאריך בכאן בזה:

מ״ש בענין המשנה מטבע הברכות דוקא מארוכה קצרה היינו ברכה שמתחלה בשם ומלכות ולא התחיל בה או שלא סיים בשם וכן להיפוך מקצרה ארוכה אבל שינוי הנוסח יצא ויבואר אי״ה בהלכות ברכות מזה: