כ׳ הסמ״ג עמ״א מעט לא הרבה שלא ייקרו השער עשות צ״צ כעין זה בדגים:

ושיפהו עמ״א דל״ת בשאר ימים כשר בקניא בלא סיוע מצוה ואין מברך עליו ולכתחלה ועיין אות ט״ו אבל ביום א׳ ד״ה פסול קמ״ל דקניא אף בי״ט א׳ כשר בלא ברכה ובסי׳ י״א בציצית ד״ת גזל צמר ועשאן חוטים כשרים. ועח״מ שנ״ג וש״ס שינוי מעשה שאין חוזר לברייתו קנה בלא יאוש ובסמ״ע י״ג דשיפן לחוד י״א דלא קנה דצריך שינוי השם מחמת מעשה. ושינוי רשות עח״מ יורש לא הוי שינוי רשות ודע גזל ערבה במדינתינו שמצויות ולית שוה פרוטה י״ל דליתא בהשבה ובשאר הימים יוצא להמחבר ולאחרים אף ביום ראשון כה״ג עח״מ:

לא עמ״א הוליד מזה דיאוש ושינוי מעשה מברך והמחבר מיירי בלא יאוש רק שינוי מעשה לחוד כההוא דסאה חטה מנאץ. ובא״ר ב׳ משמע דשינוי השם עם יאוש עדיף מיאוש ושינוי מעשה והקשה מדפריך משינוי מעשה וא״י אמאי לא כמ״ש. ושם תירץ דעיקר הקושיא ממ״ש שינוי הרשות בידם דאונכרי בלא שינוי רשות נמי קניא במעשה או שם ומשני דלאו שינוי מעשה ולא השם הוא ומש״ה הוצרך רב הונא לסיים דלהוי שינוי רשות בידם דאונכרי ויוצאים אונכרי אף ביום א׳. וברש״י שם וקרקע דיאוש כדי לא קנה אמר שפיר דליהוי שינוי רשות בידם דאונכרי וא״כ יאוש כדי קנה מ״מ אסור לברך דמנאץ כסאה חטה משא״כ יאוש עם שינוי רשות מברך כמ״ש המ״א וז״ש רש״י ז״ל וא״נ קנה מה״ב הוי לענין ברכה אם תחתכוה תהיו אתם גוזלים ואסור לברך מש״ה סיים שינוי רשות בידם והבן זה. ועמ״ש אי״ה באות ג׳ מזה:

חוץ עמ״א עיין אות א׳ ובגמרא י״ל דרב הונא לא ס״ל כלל מה״ב בלולב כלל אף בי״ט א׳ רק בקרבן ע״ג המזבח ומש״ה צוה דליגזוז עכו״ם דליהוי יאוש ורשות וקניא ויי״ח בי״ט א׳ אבל רש״י פי׳ א״נ יאוש קני מה״ב הוי אלמא לכאורה סובר מה״ב אף לאחר קנין אסור וחולק אמ״ש המחבר או לברכה כאמור שאסור לברך כמ״ש באות ב׳ ואפ״ה לאחרים שרי כשגזז עכו״ם אלמא כל לאחרים ליכא מה״ב א״כ בי״ט ב׳ ובשאר ימים אין לחלק בין קניא או לא כאמור. אבל במלחמות משמע כל דלא קניא אף לאחרים הוי מה״ב. וממ״ש בגמרא כי היכי דליהוי יאוש בידם ושינוי רשות בידייכו למה לסיים כן א״נ לא הוי שינוי רשות ויאוש כדי ל״ק אפ״ה לאחרים לא הוי מה״ב ש״מ לכאורה כל דלא קניא מה״ב הוי לאחרים בי״ט ב׳ לדידן ולהר״מ והמחבר מ״מ לכתחלה לא כמ״ש באות ט״ו. וקשה דבגמרא סיים יאוש ושינוי רשות משום י״ט א׳ דבעינן שלכם. ויראה דה״פ אדרבה מרש״י וגמרא מוכח דלאחרים נמי מה״ב הוי אי לא קניא אף בשאר הימים ממ״ש רש״י א״נ יאוש קניא מה״ב ואי לאחרים לית מה״ב בכל ענין למה סיים בגמרא יאוש ושינוי רשות ש״מ אף אי קנה ביאוש הוי לאחרים כיורש מה״ב אי יאוש קני רק דהוי קנין גדול ביותר יאוש ורשות אז יצא מן מה״ב לפי׳ א״נ כרש״י או עכ״פ לברכה ומינה כ״ש בלא קניא כלל דהוי מה״ב בשאר הימים:

אבל מדברי הלבוש למדתי דהמחבר מיירי בקניא לגמרי ביאוש ורשות והגזלן לא יברך דמנאץ ואחרים כה״ג ביאוש ורשות מברכין בשאר הימים ובי״ט א׳ לא דאע״ג דשלכם הוא מ״מ לברכה בי״ט א׳ אסרו חז״ל דסניגורו קטיגורו דאיך יברך ע״ג לולב הא בתורה צותה שלכם וע״י יאוש ומעשה קניא זהו קטיגורו ואף לאחרים משא״כ בשאר ימים בקניא רשאין אחד לברך עליו וההיא דאונכרי דמברכין כשגזז עכו״ם אף בי״ט א׳ הואיל והפרי גדל אחר היאוש דהוה יאוש גדול מברך בי״ט א׳ ג״כ (וי״ל דספק כה״ג לא החמירו חז״ל) ולפ״ז י״ל מ״ש המ״א באות פ״ו והבן ואי״ה שם יבואר עוד. ול׳ המחבר דלא נפסל אלא לגזלן עצמו משמע בלא קניא דבקניא אין פסול רק שאין מברך עליו כמ״ש דקניא יי״ח אלא שאין מברך עליו:

שלא עמ״א לכאורה קצץ ישראל ועדיין הוא ברשות עכו״ם אסור דאע״ג דהוי יאוש ושינוי רשות מ״מ אתם תהיו הגוזלים ואם קצץ ישראל לעצמו שכבר קנאו מעכו״ם בדמים וקצץ לעצמו הוי מירוח ביד ישראל והוי אתרוג טבל ויבואר אי״ה באות ך׳ דין אתרוג טבל. ובדפוס עצמו ראוי להיות לעצמו בלמד וצ״ע:

בעטרת זקנים בקצת דפוסים בטעות ציינו אות א׳ בהמחבר גזל לולבו בוי״ו הא לצורך לולב אחרים שרי לכתחלה ועסי׳ תרס״ד בט״ז אות ו׳ וה״ה ערבה השמש קוצץ בעצמו לצורך הקהל שרי לכתחלה דהוי יאוש בידו ורשות ביד הקהל ומ״מ השמש איך יי״ח ואי״ה בתרס״ד יבואר עוד. ומשמע מה שקוצץ לא הוי שינוי מעשה וצ״ע לכאורה אם קצצו מאילן שינוי מעשה הוי ואם נאמר דברכה אסור עד שיהא יאוש ושינוי רשות עיין אות ב׳ א״ש טפי דכה״ג שינוי מעשה ואח״כ יאוש לא וז״א. ועתוס׳ ד״ה ולקנייה תקשי מתני׳ וי״ל דפריך יאוש עם שינוי השם ומיהו לולב הגזול פסול משמע לא משום ברכה לחוד. ועיין בכפות תמרים האריך מאוד וע״ש אי״ה באות ה׳ ו׳ עוד יע״ש:

וסתם עכו״ם עמ״א עיין בכפות תמרים הקשה מח״מ שכ״ה סי״ב בהג״ה ספק גזל מותר לקנות ע״י שינוי בחוזר לברייתו ותי׳ למצוה יע״ש והנה מוכין שהסורק מוציא ספק גזל י״ל מ״ה שרי אפשר אף למ״ד ספק תורה לחומרא מ״ה מ״מ לא מחזיקין אינשי ברשיעי ומדרבנן אסור ושינוי החוזר מדרבנן קניא רק מ״ה לא כמ״ש בתוס׳ ד״ה שינוי כו׳ ומש״ה במוכין שרי משא״כ למצוה ביום א׳ יש בו לתא ד״ת. וכ״ש ספק גזל ממש דלא מהני כה״ג. ובתוס׳ שם כתבו דקציצת הדקל לא חשיב שינוי וכבר הקשינו בזה באות הקדים ולמ״ש התוס׳ א״ש:

יקצצו עכו״ם עמ״א ועט״ז א׳ ובגמרא דפריך באונכרי כו׳ מבואר כן:

או ח״ל עמ״א דבגזל עכו״ם ג״כ יש מה״ב מלבד שאין שלו בי״ט א׳ עוד י״ל שינוי החוזר אם מדרבנן קנה א״כ בשאר הימים יהיה כשר עכ״פ דכל עצמו מדרבנן ואף לדידן לולב א״צ אגד או אגדו ובגמרא אומר בלא אגדיה מידי דהוי אמוכין ועשאן כר וי״ל מ״מ לא יברך עליו:

עכו״ם עמ״א בסי׳ י״ד אות ג׳ וב״י שם דלמ״ד נשים אין כשירות לכתחלה בציצית ה״ה סוכה ולולב כן ודיעבד כשר כסוכת גנב״ך גם התם מחדש דבר. והקשה המ״א זה למ״ד צריך אגד ולדידן אמאי לא לכתחלה ותירץ ולפ״ז ה״ה נשים לכתחלה אין לאגדם הלולב:

וכן שאול עמ״א כלומר אם התם בציצית די״ל שאלה לו שיעלה לתורה ולהתפלל לא לברך אמרינן מסתמא נותן מתנה ע״מ להחזיר עט״ז ומ״א שם ד׳ ו׳ כ״ש באם השאילו לצאת ביום א׳ מסתמא דעתו כן מתנה ע״מ להחזיר ויי״ח אם לא בפי׳ רק שאול לא מתנה אז אין יי״ח. ולכתחלה יפרט:

והמודר עמ״א הרשב״א ז״ל בתשובה תשמ״ו בלולב חבירו מתנה ע״מ להחזיר אפ״ה א״י ״ח. ושם נאמר דראובן נדר הנאה מנכסי שמעון לא מלולב שמעון דה״א שמצות לאו ליהנות נתנו ול״ש איסור הנאה וע״ז לא נדר כלל קמ״ל דמ״מ כי מקנה שמעון לראובן הלולב לאו מידי מקני ליה דאסר עצמו בנכסי שמעון ולאו לכם הוא ואם קידש בו אשה אין מקודשת יע״ש וצ״ע לי העני עמ״ש הרב בהג״ה המודר הנאה מלולב חבירו דהיל״ל המודר הנאה מחבירו א״י י״ח בלולבו רבותא טפי ומלולב עצמו א״י י״ח כאמור. ושם נאמר דאי מתשל לא מהני כמו תרומה טמאה ביד ישראל. ול״ד לע״ז עכו״ם באות י״ג כדמאי דהכא לאו מצוה לאיתשולי עלה. והמודר הנאה מאתרוג שלו דין א׳ להם והאוסר עצמו באכילה ובהנאה שרי באתרוג אין יי״ח דבעי היתר אכילה סוכה ל״ה א׳ ולקמן באות ך׳ ואי״ה שם יבואר עוד בזה:

ושל אשירה עמ״א יראה לפרש אלכתחלה לא יטול דמאיס קאי אפי׳ נטעו ולסוף עבדו וכרבנן דר״י בר״י עכו״ם מ״ח א׳ דשרי האילן וכל הפירות שהיו שם מקודם רק תוס׳ הגידולים אח״כ נאסרים כבסימן קמ״ה בי״ד וש״ך שם יע״ש ולהדיוט שרי אפ״ה למצוה מאוס הוא לכתחלה לא. ומ״ש המחבר מיום ראשון ואילך יצויר נמי ביום א׳ כאמור ועמ״ש אי״ה באות י״ג. ועסי׳ י״א ס״ח המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית שנשתנה. ועט״ז כאן אות ה׳ לכאורה צ״ע וי״ל דביטלה שקוצץ אתרוג משם א״כ אותן פירות שישנן בשעה שעובדין לכתחלה לא יטול דמאיס אע״ג שמותרין להדיוט ואותן שנדלו אח״כ אע״ג דאסורים להדיוט כבסימן קמ״ה שם מ״מ כשקיצץ ע״ז של עכו״ם בטילה ומאיס לא דהוי שינוי גדול כיון דלא היו האתרוג בשעה שעובדין כן סברת הט״ז ז״ל ועא״ר אות ז׳ ולמ״ש א״ש:

של ישראל עמ״א ופסול אף בשאר הימים בלולב משא״כ באתרוג ואי״ה באות ך׳ יבואר עוד:

יצא עמ״א עיין אות ך׳ כל שאסור באכילה נמי וקושטא קאמר ואפ״ה יי״ח דאי בעי מבטל לה כדמאי מיגו דאי בעי מפקר נכסי׳ סוכה ל״ה ב׳ ואתרוג טבל אם אמרינן מיגו דאי בעי מפריש אתרוג אחר עליה עיין בכפות תמרים בדמאי ואי״ה יבואר באות ך׳ בערלה ועיין אות ד׳:

מותר עמ״א בשם מ״ח ומ״מ י״ל גנות עובדי עכו״ם שבחוץ מותר ליטול אתרוג אף שמיוחד להם:

מפני עמ״א ערש״ל באות ג״ד ובלבוש יש לו פי׳ אחר לעיל ולענין ברכה יע״ש:

ומותר עמ״א דבזה יש קפידא ועסי׳ י״ד אות א׳ הקשה דכאן ביום א׳ אין מברך ושם מברך ותי׳ יע״ש ובט״ז ה׳ יע״ש וטוב ביום א׳ שיאמר בפי׳ שנותן לו לשם מתנה ע״מ להחזיר עיין אות ט׳:

וניטל פטמתו עמ״א להר״ב ניטל פטמא למעלה נמי מטעם חסא{חסר} הוא וא״כ בשעת הדחק היה להקל כבסי׳ תרמ״ח ס״ב כסברא אחרונה באין חסרון כאיסר לזה הביא הגהות מיימוני פ״ח מהלכות לולב אות מ׳ בראשו חמור טפי ובחסרון כ״ש פוסל ומ״מ רק מטעם חסר ואף בדחק פסול ביום א׳ חסר פטמא למעלה ועוקץ למטה י״ל אה״נ בשעת הדחק כשר למטה דאין חסרון כאיסר וכמ״ש המ״מ שם ה״ז דמוכיח כשיטה דחיסרון כ״ש פוסל דאל״כ אמאי עוקץ פסול (ומיהו י״ל אנן אין בקיאין כאיסר ודוקא כל שהוא ממש יש להכשיר) והוכיח המ״א ממ״ש המ״מ שם דאי עוקץ פסול מטעם חסרון פשיטא מתני׳ היא ותירץ דה״א דוקא גוף אתרוג לא העץ כו׳ קמ״ל כל שיש גומא פסול ואמאי לא מקשה אניטל פיטמא במשנה למה לי הא תנן ניקב וחסר כל שהוא פסול להר״מ ז״ל דחסר כ״ש פסול ש״מ דפטמא י״ל לא חסר הוא העץ ואפשר אף מקומו שלם פסול ומטעם הדר ועסי׳ תרי״ח ס״ו בהג״ה יש פוסלין שושנה לבד. וכ״מ בתרמ״ה ס״ו בנקטם ראש העלה משמע בראשו משום הדר כו׳ ועט״ז אות ט׳ מיקל בחזזית ה״ה בפטמא דהוי כס״ס ועא״ר אות ט״ו ולדינא לברך צ״ע. עיין גמרא סוכה ל״ה ב׳ נטלה בוכנתו ולמ״ד חסרון כאיסר בעינן מפרש בפטמא לא בעוקץ שלמטה יע״ש:

עד שיסיר עמ״א ועט״ז אות ח׳ מזה:

כלו עמ״א ליום א׳ לא מהני תנאי ביה״ש יום א׳ דאיתקצי ביה״ש למצוה דחסר פסול ובליל ב׳ ביה״ש צריך תנאי משום דאל״ה כבר איתקצי כלו ביום א׳ משא״כ הפריש אתרוג ליום ב׳ א״צ כלל תנאי דלא אתקצי כלו דחסר כשר ומביא מ״ש הב״י בתרנ״ג משמע דתנאי מועיל אף ביום א׳ דומיא דהדס דצריך למצוה מהני תנאי להריח במוצאי שבת ועמ״ש ול״ד לסוכה משמע בכדי הכשר סוכה אפ״ה אי לאו מקרא הוי מהני תנאי א״כ קשה כאן. ומ״ש בתוס׳ כו׳ עתוס׳ סוכה מ״ם ב׳ ד״ה אתרוג כתבו בפי׳ כן דר״ח מטביל ביום שני באתרוג ונפיק ביה ביום שלישי דחסר כשר ואי״ה בסי׳ תרנ״ב יבואר:

אסור באכילה עמ״א ראוי להתבונן בדברי קדשו שמיוסדים על אדני האמת וקו השכל. והוא ל׳ הר״מ ז״ל פ״ב כ״ח ה״ט (והמחבר הוסיף שאין מינם או חסרי השיעור עמ״מ שם ובכ״מ) ותיבת אות״ו אתרוג מיותר הול״ל או שאסור באכילה וידעינן דאאתרוג קאי גם מדפוסל כל ז׳ אתרוג שאין ראוי לאכילה מלכם הואיל והוא הפיסול בגוף אתרוג (כמ״ש המ״א לקמן) א״כ תקשה קושיית התוס׳ סוכה ל״ה א׳ ד״ה לפי למה לי טעמא בלולב כתותי שיעוריה תיפוק דאסור בהנאה ותירץ התוס׳ דנ״מ לי״ט שני קשה להר״מ והמחבר דפוסלין אתרוג האסור באכילה (כמו בלוע מאיסור כדלקמן או מודר איסור אכילה מיניה בשבועה) כל ז׳ ואהא תירץ הב״ח דסברתם ז״ל כמ״ש בחה״ר בשבע שיטות דכל דהוי שלו אף אסור בהנאה שלו ולכם מיקרי יע״ש היטב ואתרוג דראוי לאכילה ודאי כל שאסור באכילה לאו לכם הוי משא״כ לולב בהנאה כל ששלו אף דאסור בהנאה לא מימעט מלכם דהא נמי שלו עכ״פ הוי (והא דמ״ד באתרוג לפי שאין דין ממון לאו הלכה הוא או כמ״ש בחה״ר לפרש שם בזה יע״ש) הלכך שפיר באתרוג כל שאסור באכילה בשבועה או בליעת איסור אע״פ שמותר בהנאה מימעט מלכם ופסול כל ז׳ הואיל ועיקר הפוסל בגופו משא״כ שאול ועתוס׳ ר״פ ד״ה בעינן ומ״ש באתרוג ג״כ באשירה כתותי נקיט חד טעם עם לולב ויש דל״ג באפשר ועחה״ר. ולפ״ז להמחבר המודר הנאה מלולב שלו יי״ח אף ביום א׳ דלכם קרינן ביה דלא כמ״ש הר״ב בס״ב והרשב״א ז״ל בתשובה תשמ״ז חזר ממ״ש בחה״ר יע״ש. וא״כ במודר הנאה מלולב עצמו י״ל ליטול בלא ברכה ביום א׳ (ואם נדר בי״ט ונשאל על נדרו לצורך י״ט י״ל כה״ג לא הוי נראה ונדחה דבידו הוא וא״נ לא הוי בידיה י״ל כל שהוא סובב הדבר אפשר לא הוי נראה ונדחה ונראה וצ״ע. ובלבוש ערלה א״י י״ח ביום א׳ צ״ע דמכאן מבואר איסורי אכילה כל ז׳ א״י י״ח:

ויצא לנו הדין חמ״פ של כ״ה ועכו״ם איסור הנאה מחויב לבערו לפי מ״ש בחה״ר והמחבר ומ״א דלכם קרינן ביה ובפסחים ב׳ דברים אין ברשותו י״ל לאו חידושא אלא מצינו בתורה כן ובסי׳ ת״נ כתבנו בשם הרב המאה״ג מו׳ חיים טולצייך ז״ל מק״ק לבוב קושיא דלמא ר״א וחזקיה ל״פ ובחמ״פ צריך בצירי דל״ת דלאו גזירת הכתוב הוא דלך איסורי הנאת ולמ״ש בחה״ר א״ש ושם ביארנו זה אין מקומו פה:

והוי יודע אתרוג שאסר עצמו בשבועה באכילה להמחבר פסול כל ז׳ הימים וטבל כה״ג נמי ואי בעי מיתשל לא אמרינן. ואתרוג של עכו״ם ביום א׳ ממ״נ אי לא זכה ביה של אחרים הוא ואי זכה בי כתותי כו׳ ובשאר הימים אם אין לו אתרוג אחר כ״א זה צ״ע די״ל דמאיס מדרבנן (עיין ע״ז מ״ז א׳) וכל דלית ליה אחר אפשר ל״ג ולשמא יריח ביה מזהר זהיר. ומיהו במודר הנאה אמאי בשאר ימים כשר לכתחלה ולא חיישינן שיריח בכוונה ביה כי לא בדיל בנדרים כה״ג ע׳ תוס׳ ריש פסחים ועחה״ר סוכה ל״ה בהא דגרסי של אשירה מה״ב יע״ש. ומיהו לולב בי״ט ב׳ דרבנן מאיס לגביה ובשופר כה״ג אם אין לו אחר י״ל דתוקע לכתחילה עסי׳ תרכ״ט במ״א כ״ב והבן ועסי׳ תקפ״ו במ״א אות ו׳:

אתרוג של ערלה פסול עמ״א גמרא ל״ה א׳ ובמשנה ולהמחבר פסול כל ז׳ ובלבוש משמע רק יום א׳ והנה י״ל ערלה בשריפה וכתותי ע׳ תוס׳ תמורה כל הנשרפין ופני יהושע סוכה ובתוס׳ סוכה ל״ח א׳ ד״ה לפי. ואתרוג שנבלע איסור י״ל איך יצויר אי נפל חם עליו כ״ק גלד לא הוי חסר אף ביום א׳ כבסי׳ תרמ״ח ס״ו נקלף כו׳ ואי ע״י בישול ממש בלא״ה פסול כבסי׳ תרמ״ח סעיף ט״ו ולהב״ח שם יצוייר כבוש במים מעל״ע עם איסור משא״כ להמ״א שם אות כ״ב איך הביא זה וי״ל דנ״מ לשאר הימים די״ל כבוש שרי בשאר הימים ובלוע איסור להמחבר פסול כל ז׳ וי״ל בע״א. ומ״ש דתוס׳ ורש״י וכל בו מכשירין ערלה בשאר הימים בסוכה ל״ח א׳ ד״ה לפי דהאיסור אכילה באתרוג שרי בשאר הימים דלא כהר״מ והמחבר. ומ״מ ערלה י״ל בשריפה כתותי. וטבל ע׳ בר״ן בשם הרמב״ן ז״ל ובכפות תמרים יע״ש י״ל לדבר מצוה שאין לו אחר אפשר התירו להפריש בי״ט ומיגו דאי בעי מפריש יי״ח ודמאי לב״ה אף למ״ד מאכילין עניים ואכסניא ע׳ תוס׳ ל״ה ב׳ פלוגתא בירושלמי. וע״ז של עכו״ם כיום א׳ מיגו דאי בעי מבטל לה וזכי בה זה לא אמרינן. ועיין פירוש המשניות כתב ערלה ותרומה טמאה בשריפה ואין פירי שאין ראוי לאכילה וע׳ בכפות תמרים מזה וי״ל דכל שאין ראוי לאכילה מימעט מפרי וא״ש דפסול כל ז׳ דלאו פרי הוי וראיה דבשריפה ודאי פסולין כל ז׳ וגמרא דנקיט משום היתר אכילה דנ״מ בטבל וכדומה או ערלת ח״ל דלמ״ד דאין בשריפה עיין בכפות תמרים והבן זה ואין להאריך. ע׳ בלבוש מ״ש אח״כ בערלה משמע כל ז׳ פסול:

שאינה מינם ע׳ מ״א דהכי נמי אף ע״ג דממינם קצת הם מ״מ אינם מינם מיקרי במצוה:

וחזזית אינו הדר מ״א די״א מטעם חסר ועט״ז אות ט׳ בזה:

על עמ״א עיין ט״ז אות י״א ואפשר דהיינו מדעתו במתנה ואח״כ יטול את זה להלל וניענוע וא״כ הט״ז ומ״א כחדא הם כנ״ל:

כל הפסולים עמ״א ע׳ אות כ״ח ואי״ה שם יבואר וע׳ סי׳ תרכ״ט במ״א אות כ״ב ובגמרא גבי נסרים שיש בהן ארבע שעת הדחק וחה״ר שם אי מברכין בדרבנן בשעת הדחק ומכאן ראיה שאין מברכין דכל הני פסולי רובם מדרבנן כמש״ל ומש״ה השמיטו הרי״ף והר״מ ז״ל בעיא דנימוק בשרו בפנים והמחבר בתרמ״ח סעיף ד׳ פסק כשר כדיעה א׳ בסתם וצ״ע. ע׳ באות כ״ה:

ואין מברכין עמ״א עמ״ש באות הקדום בזה:

לולב יבש עמ״א ועא״ר אות י״ז וכבר כתבנו לעיל במדינה שנמצא הדסים לחים ואין לספק בהם שהורכבו מצוה ממובחר ליקח אותם ועשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ קמ״א:

דחסר כשר עמ״א דבעינן שישתייר כשיעור אתרוג אע״ג דנשאר רק מיעוטו כשר בשאר הימים. מ״ש בביצה רמזתיה בתרמ״א במ״א כ״ד:

יכול ליטול עמ״א ע׳ אות כ״ד ופריש ורמון מבואר בגמרא דלא יביא ושאינם מינם צפצפה והדס שוטה צ״ע דאפשר יותר גרוע שיטעו בזה טפי ויכשירו. ואתרוג המורכב עט״ז אות ג׳ וע׳ לבוש וצ״ע. ואתרוג של איסור שנתערב בהיתר במדינתינו דבר חשוב הוא ואין בטל כבסי׳ ק״י בי״ד אגוזי פרך כו׳ ובמקום שאין חשוב י״ל דבטל ועסי׳ תרע״ג בנ״ח כה״ג. ולבשל לכתחלה י״ל דאסור ול״ד לעצי סכך בסי׳ תרכ״ו בט״ז ב׳ ושם פירשתיו: