דראוי להריח עמ״א דלא כט״ז ד׳ דבשבת ג״כ אין מריח כ״א מברך על פרי אחר תחלה יע״ש:

דמוליד ריחא עמ״א עסי׳ תקי״א בט״ז ד׳ דרש״ל סובר באיסור דרבנן י״ל דפסיק רישיה שרי ומש״ה אמר שם סחופי כסא אשיראי אסור דמכוין להוליד ריח ובע״ג חרס דאוסר שם מטעם כיבוי והבערה וצ״ע דהא ע״ג חרס ליכא כיבוי והבערה לפירש״י ותוס׳ שם ובהדיא אמר דמוליד ריחא ועא״ר כאן אות ג׳ ובתקי״א במ״א אות י׳ וי״א ועסי׳ ש״ך במ״א י״ט וך׳. ושמן במים ט״ז אוסר ובא״ז מתיר:

אין עמ״א וע׳ ט״ז בסי׳ י״ד אות ד׳ וה׳ יע״ש וע׳ סי׳ תרמ״ט אות ט׳ במ״א ומ״ש שם ובא״ר כאן אות ד׳ הניח בצ״ע. ואשה הנותנת ונושאת תוך הבית י״ל דאין הבעל מקפיד ועסי׳ שס״ו ט״ס וצ״ל שס״ז יע״ש. ועמ״ש אי״ה באות ד׳:

וכן עמ״א בסמ״ע שם אות י״ו ובהקדש ושם בהג״ה כשאמר לי צריך להחזיר מי״ד מלת מיד לכאורה מיד שיצא בו אף ע״ג שכבר יצא היום הנותן ול״צ אלא למחר אפ״ה צריך להחזיר מיד כי שמא בדעת הנותן לכבד עוד לאחרים וה״ה בז׳ של סוכות אע״פ שכבר יצא הנותן ואמר ע״מ שתחזיר לי צריך להחזיר מיד וכ״ש אם החזיר בח׳ דלא יצא כי כונתו הוי מיד שיצא בו יחזיר לו שיוכל לכבד לאחרים ג״כ בו ביום וע׳ בספר כפות תמרים בדף מ״א עמ״ש הטור והמחבר ס״ה נתן סתם צריך להחזיר כיון שצריך לצאת בו הא יצא כבר א״צ להחזיר בסתם יצויר ביום אחרון של סוכות יע״ש ומשמע היינו בשביעי וקשה במ״ש דלמא רוצה לכבד לאחר וי״ל בסתם שלא פי׳ אין מתרוקן ממצות עצמו לא לכך דלאחרים ליכא אומדנא. וההוא דח״מ בלא אמר לי כשיחזירו לאחר החג יצא בהכרח שיש לו עוד אתרוג דאל״כ לא עדיף מסתם דאין מתרוקן ממצוה וכמעשה דרבן גמליאל וכאמור באופן באמר מלת לי צריך להחזיר מיד ממש ואע״ג שיש לו עוד אתרוג ובלא אמר לי יצא כשהחזירו אחר החג ובאין לו אתרוג אחר אף בסתמא צריך להחזיר לו שאין מתרוקן ממצוה ומיהו כה״ג י״ל דא״צ מיד כל שיצא היום ליכא אומדנא וכשמחזיר לו ביום מחרת נמי יי״ח כאמור אם קודם שנוטל הוא ביום השני וצ״ע. ועמ״ש אי״ה באות י״ב בדין מתנה ע״מ להחזיר יע״ש. ושוב ראיתי בא״ר ז׳ בשם תשובת בית יעקב מזה:

דלא עמ״א דאם אמר ע״מ שהחזירה בלא מלת לי יכול להקדישו ולהחזירו כמ״ש בח״מ רמ״א ס״ז בהקדישו ועיין באות הקדום כשיש לו אתרוג אחר מיירי התם ובאות י״ב אי״ה יבואר עוד בזה ובהא בעינן לכם ראוי לאכילה יע״ש:

וצריך עמ״א הר״ב כתב כאן ובאמת לעיל בס״ג היל״ל כן דאף אמר בפי׳ הרי לך במתנה גמורה עד שתצא בו ואח״כ החזירהו לי לא יצא המקבל דראיה מינוקא בס״ו וכמ״ש המ״א אות ח׳ דלא יצא מרשות נותן כיון לאחר שיצא מיד הוא של נותן כבתחלה ומש״ה צריך שיאמר נותן ע״מ שתחזירהו לי במתנה או סתמא כפירושו. וע׳ ברא״ש סוכה מ״א יע״ש בלבוש קשה קצת הלשון יע״ש. ומ״ש הלבוש שם אהא דנתן דמיו לא יצא שאין לו אחר לצאת בו יע״ש.וצ״ע לפי מ״ש המ״א באות ד׳ דההוא דח״מ רמ״א ס״ו בלא מלת לי דאחר החג יצא (ואפשר ה״ה חזרת דמים וצ״ע). היינו ביש לו אחר דאל״ה לא עדיף מסתם בס״ה דמשום דאמר ע״מ שתחזירהו בלא לי לא גרע ועב״י וממילא באמר לי אף ביש לו אחר צריך להחזיר בחג ה״ה חזרת דמים לא מהני כה״ג וצ״ע:

ומיהו עמ״א וההיא דר״ג סוכה מ״א נמי הכין היה ועיין ברא״ש שם:

לקטן עמ״א הרא״ש סוכה מ״א דמדאמר לא ליקני לינוקא ואמאי לקני בלא תנאי אלא יאמר דיהא במתנה לך עד שתצא בו ואחר שתצא הוא שלי אלא כה״ג הקטן לא יצא י״ח בחינוך בי״ט א׳ דבעי משלכם ה״ה קטן א״י בשאול עמ״ש באות ו׳ והלכך בהכרח יקנה לקטן בתנאי ע״מ שאח״כ יתן הקטן במתנה לאביו וקטן לאו בר אקנויי הוא וא״כ הקטן יי״ח דתנאי שא״א לקיימו התנאי בטל ומעשה קיים עב״י בשם הר״ן ובלבוש. עמ״ש אי״ה באות ט׳ מזה. ועסי׳ תרל״ז בט״ז בשם רש״ל ולדידן דעושין שני י״ט בשני נמי א״י בשאול כבסי׳ תרמ״ט אות י״א בט״ז א״כ בהכרח קטן היודע לנענע חייב לקנות לולב דלאחר שיצא אביו בי״ט א׳ יקנהו לבנו במתנה גמורה ואיך יעשה בי״ט שני וכאמור ואי דיתפוס עמו בידו לא יצא הקטן ועמ״ש באות ט׳ מזה בעזה״י:

הפעוטות עמ״א עב״י בשם הר״ן כבן ו׳ או ז׳ וכ״ה בלבוש. והנה דיעה א׳ הוא הר״מ ז״ל מ״ה ה״י שקטן אין קונה מן התורה וכמ״ש הלח״מ שם דזכי לנפשיה במתנה מן התורה כמ״ש פכ״ט מהל׳ מכירה הלכך פעוטות דמקני לאחרים מדרבנן ומ״ה לא וא״כ לא הוי מ״ה שלכם וי״א דפעוטות שפיר דמי דגם לעצמו קני רק מדרבנן וערש״י סוכה מ״ו ב׳ ובחה״ר. ומ״ש ואם תופס עם התינוק שרי היינו קודם פעוטות וה״ה אם לא מקני ליה כלל שרי ובהגיע לחינוך לדיעה א׳ אין הקטן יי״ח אא״כ מקני ליה כמ״ש באות הקדום ועא״ר וע׳ פכ״ט ה״א ממכירה במ״מ ובח״מ רמ״ג בש״ך אות ז׳ ובסי׳ ע״ד דמשמע עכ״פ כשיש דעת אחרת קונה הקטן מן התורה כהר״מ ז״ל והיינו בצרור וזרקו אגוז ונטלו ובפחות מזה זוכה רק מדרבנן. ומ״ש בי״ט א׳ ה״ה לדידן בי״ט שני. ומסתימת המחבר כדיעה א׳ ומיהו דיעה שנייה אף אם דעת אחרת מקנה מ״ה לקטן מ״מ י״ל הואיל ומדרבנן בפעוטות קטן מקני לאחרים אע״ג מ״ה לאו דיליה הפקר ב״ד הפקר ויי״ח בגזול אח״כ ועחה״ר סוכה מ״ו ב׳. ואם הפקיר לולב הגזול וזוכה בו הקטן או לד״ה מדרבנן בשאין דעת אחרת מקנה ואם כן בפעוטות לכולי עלמא יכול הקטן לזכות לגדול מדרבנן אבל למה שכתב הש״ך בח״מ רמ״ג אות ו׳ י״ל במציאה נמי זוכה הקטן מ״ה בצרור וזרקו ואם ירצה השם באות י״ג אבאר עוד:

אין עמ״א יראה להיות ס״ח באחין. דאדעתא דהכי קנהו הוא ציון בהג״ה מטעם ברירה כבסימן רכ״ו ביורה דיעה בשותפין באין דין חלוקה דמותרין ועש״ך ד׳ י״ל דאין כח לאסור חלקו א״כ כאן ל״ש זה ולכן טוב להכריז שיתנו כ״א חלקו לחבירו במתנה ע״מ להחזיר ויוצאין בו ואי״ה באות י״ב יבואר עוד:

ואשה עמ״א תשובת מהרי״ל סי׳ קי״ד כמ״ש בהג״ה ועט״ז אות ו׳:

המצוה כתקנה עמ״א שצריך ליתן לחבירו במתנה ע״מ להחזיר לו במתנה שיאמר אחר כך חבירו לו אני נותן לך אתרוג זה במתנה שיהא שלך לעולם ואין כ״א בקי בזה ע׳ סעיף ג׳ וכ״ש בסתם די״ל דאין ברירה בד״ת ובפרט ביום ראשון ע׳ אות י׳ ומה״ט אף שיש ב׳ בתי כנסיות בעיר יש לכ״א לקנות לולב לעצמו לא שותפות אבל לטעם ניענועים בהלל שצריך לומר עם הציבור כשיש ב׳ בתי כנסיות שפיר דמי. ובשעת ברכה כ״א ינענע כהלכתו. והנה בזכרים שיש להם י״ג שנים ולא ידעינן אי הביאו ב׳ שערות דספק תורה לחומרא כבסימן קצ״ט במ״א ז׳ ולמ״ש בס״ז לדיעה א׳ בסתם קנה מן התורה בדעת אחרת מקנה אותו ואקנויי לא מקני מן התורה רק מדרבנן וא״י בי״ט א׳ עכ״פ לדיעה א׳ וא״כ צ״ע טובא ואף שי״ל דהוי ס״ס אין עושין לכתחלה ס״ס וכ״ש מי שיש לו בן הגיע לחינוך שצריך לקנות לו לולב בי״ט א׳ וב׳ מהכרח מה״ט דאמרן עי׳ סי׳ תרנ״ז: עוד י״ל מתנה על מנת להחזיר הא לא מצי לאכלו ובעינן אתרוג ראוי לאכילה דוקא כבסי׳ תרמ״ט אתרוג תרומה טמאה וכדומה וע׳ סוכה ל״ה ואי״ה יבואר במ״א. וי״ל כל שראוי לאכילה לשום אדם שפיר כתרומה טהורה לישראל סוכה ל״ד ב׳ וע׳ רש״י ובר״מ פ״ח ה״ב משמע אף שאין לו בן בתו כהן והבן: