כתבו התוס׳ בברכות י״ג א׳ ד״ה ובאמצע ואפי׳ תיבה אחת אסור להפסיק ולאו דוקא יותר מכ״ד וע׳ נ״ץ ועמ״ש באות ה׳:

שואל עמ״א הראה לר״ו (ט״ס ר״ז) וק״ד ס״ה אות ה׳ בק״ש אם פסק מתחיל ממקום שפסק דקיל מתפלה ומשמע דחוזר לתיבה שפסק לא לתחלת הפסוק וכ״מ בפר״ח ו׳ וע׳ ס״ד בא״ר אות ג׳ וכאן הביא בשם הכ״מ דחוזר לתחילת הפסוק ע׳ אות ג׳ בזה:

גדול עמ״א ועא״ר ופר״ח הליצו בעד הב״י דכוונתו למ״ש הרשב״א בתשובה סי׳ שכ״א יע״ש ומ״ש ואם הקורא גדול ממנו כו׳ עי׳ ברכות י״ד א׳ רבא בר שבא כו׳ ובחידושינו כתבנו שם ובאמת מתע״ב ס״ה דווקא מופלג בדורו הוי בכלל יראה את ה׳ תירא ע׳ תה״ד קל״ח (ט״ס קל״ה) וי״ל ובגמרא נקיט רבו אע״פ שעתה הוא יותר ת״ח מרבו או גדול הימנו עתה הוי יראה דכבוד אפי׳ סתם אדם נכבד כפי׳ רש״י וטור כמ״ש בט״ז. ואי״ה בתע״ב יבואר דין ת״ח לענין היסבה וע׳ בתכ״ב ס״ה באמצע הלל שואל בשלום אדם שהוא צריך לנהוג בו משמע קצת לאו כ״א נכבד כ״א גדול הימנו כחה״ר וי״ל דבאמצע הפרק עכ״פ צריך דוקא מי שצריך לנהוג בו כבוד ומ״מ קשה דזה הוי מפני היראה וצ״ע ובחידושינו כתבנו מזה ואי״ה יבואר שם ומיירי שם בשניהם שוים ועי״ד רמ״ג ורמ״ד:

באמצע עמ״א היינו דאם הפסיק באמצע ענין חוזר לתחלת הפסוק ושמתם כו׳ וזה מוכח כלבוש בפי׳ ס״ד דכל שהפסיק בענין אין חוזר כ״א לתיבה שפסק:

וי״א שלא לברך עמ״א ועט״ז אות ב׳ ומ״מ הנחתן לבד כ״ע מודים דיכול ללבוש טלית רק בין גאל ישראל שהיה הפסק וי״ל על הב״ח בסי׳ פ׳ ובט״ז שם דפסק לבישה אסור והרי כאן בס״ח פסק באמצע א״ו מניח טלית ומחבר נשמע להר״ב וי״ל בין אהבה לק״ש אין ראוי להפסיק בין דבר שמברכין עליו כיון דא״צ כ״כ בטלית עט״ז אות א׳ ועוסקין במלאכתן בפ״א אסור ומ״מ להלכה קיי״ל דמניח טלית בין אהבה לק״ש בלא ברכה ולבוש פסק כאן דאין מברך לתפילין ושאני בסי׳ פ׳ דאנוס הוא ואנן קי״ל כהר״ב דבתפילין מברך כבסימן פ׳ וטלית מניח בלא ברכה כאן ושם יכול ללבוש מקודם ומ״ש בכ״ד בשם הזוהר ציצית כמע״ש ומ״מ כיון דבגמרא ופוסקים אין מבואר כן קיי״ל כהר״ב:

מפסיק עמ״א וברכת ציצית יוכל לברך אח״כ דיש משך זמן ואמן של שאר ברכה אין עונה מ״מ סובר המ״א כי ברכת שבח דומה לקדיש מ״ש באר הגולה סמ״ק מודה לזה אבל מוסיף אפי׳ אמן ג׳ ראשונות כו׳ ג״כ:

מודים עמ״א ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד וכ״כ בלבוש אע״פ שהוא יותר מכ״ד וברבינו יונה משמע רק פחות מכ״ד הביאותיו בחידושינו ובט״ז ואנן קי״ל דאומר ל״ו וע׳ ע״ץ אות ז׳ ובנ״ץ ג׳ לראייה כתבו יע״ש ומ״ש אמן היינו אחר שאמר המברך ברוך כו׳ ועסי׳ נ״ז במ״א א׳ וא״י למה יענה אמן יותר משאר אמנים חוץ ב׳ אמנים שהוזכר בר״ב:

דאמן עמ״א ועט״ז ד׳ וא״ר אות ו׳ כתב דיענה אמן אחר שים שלום יע״ש. ומ״ש הר״ב דבאומר תתנונים פוסק משמע רק ב׳ אמנים ובא״ר כתב אפילו שאר זמנים וע׳ סימן קכ״ב וקכ״ד ואי״ה בקכ״ב יבואר בתחנונים אי אומר כל הקדושה או רק ב״פ כמו בק״ש כמ״ש באות ו׳ יע״ש:

עיין ב״ח ופרישה פירשו דעת י״א בטור פוסק לכל אף לכל אמנים ובפ״ז הסכים הרא״ש לזה וקשה למה מיהר הרא״ש לסיים הברכה קודם החזן יאמר בנחת ויענה באמצע ברכה ע׳ בטור סימן ס״א יע״ש ופסוק א׳ לא יפסיק לקדיש כו׳ פר״ח ופשוט הוא:

שאינו עמ״א דאפי׳ בין הפרק אין מפסיק והמנהג להפסיק אפי׳ באמצע הפרק ולא יקרא עם החזן ולסמוך על הזוהר פ׳ ויקהל הובא בב״י בקמ״א ומיהו בש״ע בקמ״א כתב דלא ליהוי ברכתו לבטלה צריך שיקרא עמו וצ״ע ואי״ה יבואר שם:

לאמת ויציב עמ״א מדכתב הש״ע אלא יאמר אני ה׳ אלקיכם אמת ויפסיק משמע בין אמת ליציב מפסיק באמצע פרק וכ״כ הר״ב בהג״ה ס״י יאמר אמת ואח״כ יתחיל ויציב ובב״י רצה תחלה לומר בין אמת ליציב ג״כ לא יפסיק כלל והעלה דיפסיק באמצע פרק כ״כ התי״ט במשנה ב׳ פ״ב דברכות ולא אבין מ״ש הפר״ח דהתי״ט לא דק והא דק שפיר והנה מ״ש במשנה בין ויאמר לאמת ויציב להר״מ דמפסיק באמצע פרק נקיט ויציב לומר כשם בין אמת ויציב רק באמצע פרק כך בין אלקים לאמת:

אינו עמ״א היינו יראת אביו ורבו כו׳ אבל יראת סכנה אפילו בתפלה מפסיק:

וי״א דעונין עמ״א ולא הבינותיו זה דבאמצע ברכה אסור להפסיק כ״א לב׳ אמנים ועסי׳ נ״א במ״א אות ג׳ בזה ואם לומר דסוברים כי״א כל אמנים זה לא ניתן להאמר כלל ועסי׳ נ״ט ס״ד דכל שסיים עם הש״ץ הוי עונה אחר ברכותיו עסי׳ נ״א במ״א אות ב׳ וצ״ע כעת ובא״ר י״ג הרגיש בזה:

עראי עמ״א רש״י ברכות י״ד ב׳ רב קרא ק״ש בלא תפילין דאע״ג דאסור מתיירא היה שלא יעבור זמנה ומינה אם מתיירא בתפלה ג״כ יתפלל כך ומ״ש מרש״י ד״ה שלוחא דעוית י״ל דילמא כשכבר קרא ק״ש בלא תפילין שמתיירא שיעבור זמנה ואח״כ מתפלל עם הציבור עדיף מתפילין בתפלה אבל ק״ש במע״ה ואם תפלה ודאי עדיף דימתין אם לא שהיה מתיירא כו׳:

לא יניח עמ״א דשהייה נמי הוי הפסק בין גאולה לתפלה ובין גאולה לתפלת ערבית לענות קדיש וקדושה כתב א״ר דיענה יע״ש ובשבת וי״ט יש לעיין ביה ואי״ה יבואר:

לא יצא עמ״א דברכות אין מעכבות:

ואין עמ״א וי״ל דקרא ק״ש עם ברכותיה ואח״כ אירעו אונס שא״א לו להתפלל מיד ולשון אין לו פנאי קישיתיה ומ״ש בס״ס מ״ו שאומרים פסוק א׳ כו׳ ומ״מ י״ל דשם לרווחא דמלתא: