של חנוכה עמ״א של חנוכה תיבה אחת לא של חנוכה ב׳ תיבות והטעם בשל״ה במס׳ תמיד דף רמ״ט ע״ב נר של שבת לצורכו להאיר וגם לשבת משא״כ נ״ח רק לחנוכה לפרסומי ניסא יע״ש היינו דאסור לשמש לאורה רק נר אשר שייך לחנוכה ובפר״ח גורס נ״ח לא של וכ״מ המחבר והיינו ג״כ של שבת שייך לו ולשבת משא״כ זה שייך רק לזכרון הנס זכר למקדש שחנכו המנורה לא של חנוכה יומי חנוכה דהאידנא ומ״מ העולם נוהגין של חנוכה ב׳ תיבות כמו להדליק נר של שבת. בימים ההם בזמן הזה לא ובזמן בוי״ו. שהחיינו לזמן הזה הלמ״ד בחיר״ק ועיין בסידור תפלה להמדקדק הגדול הרב מהר״ר שלמה זלמן הענא ז״ל ואין כעת ת״י. אם שכח כו׳ משמע אם לא היה דעתו על כן חוזר ומברך ועא״ר ועט״ז מ״ש בזה וצ״ע היכן צונו דלא הוי רק למהדרין ושאר בני אדם יוצאין בנר א׳ וצ״ע. חנוכה נו״ן בשורק קטן כ״מ בסידורים וכ״ף דגושה אע״ג די״א רמז ה׳ נרות כו׳ חנוכה וברד״א חנוכה וצ״ע:

אין עמ״א עט״ז ד׳. ומ״ש וכ״מ בתו׳ כיון האדון ז״ל למ״ש התוס׳ סוכה מ״ו א׳ ד״ה הרואה מ״ש בסוכה ולולב לא מברך הרואה וחנוכה מברך ותירצו ג׳ תירוצים ומאי קושיא אי אמרי׳ דאע״ג שאשתו מדלקת עליו בביתו ויצא י״ח במצות אפ״ה נתקן הברכת להודות על הראיה כמ״ש הב״ח ז״ל א״כ אין קושיא מסוכה דהברכה על עשיה לחוד משא״כ בנ״ח ש״מ בנ״ח נמי הברכה לרואה כשלא קיים המצוה הוקשה להם שפיר מ״ש משאר מצות דלא תקנו ברכה לרואה כשלא קיים בעצמו המצוה וקיצר כדרכו הטוב ועיין ברש״י סוכה שם:

אינו עמ״א הב״ח לשיטתיה בס״ג דאשתו מדלקת אפ״ה מברך הרואה ה״ה כשלא ראה בליל א׳ נ״ח ואשתו מדלקת עליו בליל ב׳ מברך שהחיינו אבל למ״ע באות א׳ דספק להקל ואין מברך הרואה ה״ה בליל ב׳ אין מברך שהחיינו כשאשתו הדליקה בליל א׳ עליו אע״פ שלא ראה בליל א׳ וכ״מ מר׳ זירא שבת כ״ג א׳ כבסי׳ תרע״ז דאמר לא צריכנא להשתתף בפריטי דמדליקי בגו ביתאי ואע״ג דהיה מברך שתים על הראייה למ״ד הכין מ״מ משמע כב״ח דעיקר חיוב ממונו וגם גופו לברך א״כ יותר טוב היה לר״ז להדליק בעצמו ולברך ג׳ ברכות מלסמוך על הראיה ועוד דלהדליק לא בירך ואם נאמר דב׳ חיובים יש היה להדליק בעצמו ולברך ג׳ ברכות ועא״ר ה׳ ולמ״ש א״ש. ומ״ש שכ״מ בתשובת מהרי״ל סי׳ קצ״ו אי״ה יבואר בתרע״ז מזה ור״ז שלא החמיר יע״ש וכאן אין להאריך:

אומר עמ״א עמ״ש בט״ז מזה שצ״ע לכאורה אין מספיק בין הברכות להדלקת שאר נרות ועיין מ״ש בריש הסימן בב״י תרע״ב דמשמע דהברכות קאי על כל הנרות. מ״ש ל״ו תיבות יש בהנרות הללו מלבד ב׳ תיבות הנרות הללו ובשני תיבות הנרות הללו ח׳ אותיות ח׳ ימי חנוכה וצ״ל דלא חשיב ה׳ דהנרות או ו׳ לא חשיב ועא״ר אות ח׳ ועיין הגמ״י פ״ג מגילה וחנוכה ובמס׳ סופרים פרק ך׳ הלכה ו׳ ויש לערוך ל״ח תיבות או ל״ט מלבד הנרות הללו ובא״ר מגיה מלת מצות ומלת הן יע״ש וראוי להעתיק כראוי שיהיה רק ל״ו תיבות וכעת לא היה הזמן מספיק. ועי׳ רא״ש שבת כ״ג הן נקיבה ועיין תשבי הללו ואי״ה באגרת השלישי יבואר:

בנר עמ״א היינו כמ״ש הט״ז באות ו׳ בשם תה״ד דוקא כשאין לו מזוזה בחדרו בבית החורף שישינים שם (עי״ד הל׳ מזוזה בזה) דזו צריך להדליק בימין הפתח בפנים לדידן כבסי׳ תרע״א ס״ז ולעולם צריך להדליק נר הראשון שהוא עיקר המצוה (דהנוספים הן למהדרין) בטפח הסמוך לפתח כמבואר בתרע״א ס״ז א״כ מוכרח להדליק בליל א׳ בנר היותר ימיני ובליל ב׳ ג״כ בימיני ופונה לשמאל אע״ג כל פנות וכו׳ הכא א״א דבעי להתחיל בנר א׳ בטפח הסמוך משא״כ אם מדליק בשמאל אז מתחיל תמיד בנר שמאלי בכל לילה בטפח הסמוך ופונה לימין ועב״ח באורך והמדקדק יניח על שפוד בטפח הסמוך יהיו כולם ויתחיל בנר יותר ימיני ובליל ב׳ בנוסף ופונה לימין כמ״ש המחבר כיון שכולם בטפח הסמוך לפתח. ומט״מ כתב שיניחם בעובי המשקוף כולם במזוזה ועט״ז ואי״ה שם יבואר עוד. מ״ש בשם הב״ח עסי׳ ח׳ אות ח׳ כשהמתעטף אין בקי אחר מברך לו ה״ה כאן. ובתל״ד אות ט׳ וכשאחד מברך יברך על הדלקת נ״ח עיין ר״ג נימא למול כו׳ ולדינא צ״ע ועא״ר:

להפנות לימין עמ״א ועפר״ח ואי״ה בט״ז ו׳ יבואר עוד. הגר יאמר לאבותינו או לישראל ע״ש בשם אגרת הרמב״ם ז״ל ובא״ר אות ב׳ דאחר מברך ג״כ להדליק וגר כו׳ ועסי׳ נ״ג במ״א י״ט וט״ז ט׳ וקצ״ט סעיף ד׳ אברהם אב לכל נסים לאבותינו בבית שני צ״ע קצת. ועבדים י״ל דא״א אבותינו ועפר״ח אי עבדים שאין משוחררים חייבין כלל בנ״ח וער״מ ז״ל פי״א מה״ב הט״ו ובהשגות הר״א ז״ל:

בשו״ת ח״צ ז״ל הדביק נרות שעוה בכותל ובא לו שמן זית מדליק שמן זית בסי׳ מ״ח. והנרות שעוה לא נאסרו בהזמנה לדידן עסי׳ תרע״ג ומשמע שעוה ושאר שמנים והדביק שעוה מדליק בשעוה שמן זית היה הנס בו. אם יש לו שמן זית לנר א׳ ושאר שעוה יראה דטוב לעשות כן כי עיקר נר אחד ועיין א״ר: