בין עמ״א עסי׳ ח׳ אות א״ב דהברכות בעמידה. קורא ביחיד וע׳ א״ר והכלל כל ברכה שאין בה הנאה לגוף בעמידה משא״כ שחיטה חלה וק״ה אף שחוב עליו דומין לנהנין וכמ״ש:

ואסור ע׳ מ״א ש״צ קבוע א״צ שימתין וכאן מיירי באין קבוע:

לקרותה עמ״א ויראה כשיש הרבה ב״א בבית הכנסת מש״ה יכולין אף עשרה להקרות לציבור משא״כ כשאין רק מנין טוב יותר שיקרא אחד והשאר ישמעו ברוב עם עסי׳ תרפ״ט במ״א אות י׳. וער״מ פ״ב מהלכות מגילה ה״ו קורין שנים א׳ קטן ואחד גדול ובלח״מ שם דקמ״ל דלא תימא דיתנו דעתם אקטן קמ״ל דישמעו מהגדול יע״ש:

אם עמ״א. ואי״ה בסעיף י׳ ד׳ אבאר עוד:

אפי׳ עמ״א וכונתו לתרץ קושיית הט״ז באות ג׳ וירצה בזה כי דברי הרשב״א ז״ל פשוטים המה דבגמרא י״ח פריך אהא אם כותבה וכיון לבו א״ר חלבו אמר רב חמא אמר רב דבעינן כתובה כולה אמאי לא הקשה לו ר״ח אמר רב מברייתא דהשמיט הסופר יצא במיעוטא וע״כ ר״ח לכתחלה קאמר דבעינן כתובה כולה וא״כ מה מקשה מר״ח אמתני׳ די״ל דיצא דוקא דיעבד בכותבה וברייתא דהשמיט רובא היה להקשות על מתני׳ אלא ע״כ ר״ח אפי׳ דיעבד קאמר דלא יצא והיינו חיסר תחלה או סופה ומש״ה פריך ליה מר׳ חלבו לחוד דעדיפא ליה ממה שיפרוך מברייתא ויצטרך להשוות תחלה ברייתות אהדדי והמעיין בר״ן יראה שי״ל כן:

לא עמ״א יש בכאן מקום עיון ובא״ר ה׳ הרגיש בזה כי הב״י הביא תשובת הרשב״א תס״ז וש״ל הטעם שאין לקרות בחומש שאין מכוין לש״ץ וא״י י״ח דהוי כמו ע״פ ובשם א״ח כתב נהגו לגעור מי שמסייע ע״פ לחזן שאחרים יתנו לב לזה שקורא ע״פ יע״ש ואם באנו להשוות דברי הרשב״א וש״ל עם הא״ח י״ל בב׳ פנים א׳ דיש לחלק בקורא ע״פ דיודע שא״י י״ח ומכוין מלה במלה לש״ץ אלא שאחרים אין שומעין משא״כ בחומש הוא עצמו אין יוצא דסומך על קריאתו בחומש או דא״ח מיידי דהוא כבר יצא י״ח ובא לסייע אח״כ לש״ץ בע״פ וגוערין בו שאחרים יכוונו לזה שקורא בע״פ והרשב״א אפשר מיירי בלחש אפ״ה לא יקרא בחומש וכ״ג מקמ״ו בב״י וש״ע שם דפ׳ זכור ד״ת צריך לכוין ולשמוע מש״ץ ומגילה דברי קבלה בפ׳ זכור ושם יש חולקין וסוברים דאין שום קריאה ד״ת משא״כ מגילה ד״ק. ומסידור לשון הר״ב בהג״ה וכ״ן כו׳ משמע דשוה לקורא בחומש גם מ״ש ולכ״ן אותן הפסוקים כו׳ מלת ולכן אין לה קשר עם מ״ש לא יסייע ע״פ שהוא מב״י בשם א״ח ואותן הפסוקים הוא בב״י בשם ש״ל והטעם דחומש הוי ע״פ וכל זה צ״ע:

ואפי׳ עמ״א הנה הקורא או השומע לכתחלה צריך לקרוא או לשמוע כולה מכתב ודיעבד אם קרא או שמע מיעוט על פה יצא אבל השמיט אף תיבה א׳ שלא קרא ולא שמע כלל אף ע״פ אז לא יצא אף דיעבד ואם סח כ״ש אף דיעבד לא יצא שלא שמע תיבה א׳ עכ״פ כלל ולא יצא אף דיעבד וא״כ צורך גדול להיות לכ״א חומש כי בעוד שמכין הנערים המן וכיוצא א״א לשמוע כמה תיבות מש״ץ ויוצא מה שקורא ע״פ מחומש ויוצא עכ״פ דיעבד נ״ל. אם שהה כדי לגמור כולה באונס חוזר לראש ב״ח א״ר אות ו׳ ועסי׳ ס״ה בק׳ש חוזר לראש יע״ש ואם חוזר ומברך צ״ע כעת:

על פה ע׳ מ״א דכבר כתבו המחבר בס״ג קראה חציה ע״פ אף דיעבד לא יצא ומ״ש לאשמעינן השומע ממנו לא יצא כמ״ש בסמוך באות ו׳ דאפי׳ ש״ץ קורא במגילה כשירה וא׳ קורא ע״פ השומע יהיב דעתיה לזה שקורא ע״פ ומילת אפי׳ שכתב לאו דהקורא לא יצא לשיטתיה באות ו׳ אלא דה״פ ל״מ הקורא ע״פ ואין שם ש״ץ דלא יצא אלא אפי׳ יש מגילה כשירה וא׳ מסייע ע״פ דיוצא דיוכל לכוין דעתו עם הש״ץ מ״מ מבלבל דעת השומעים וסומכים על קריאתו בע״פ:

באיזה עיין מ״א הנה בב״י ובכ״מ פ״ב ממגילה ה״ג ביאר לשון הר״מ ז״ל שמ״ש והוא שתהיה כתובה בכתב אותו הלשון היינו דעיקר קפידא שתהיה כתובה בלשון שקורא אם קורא בלשון ארמית צריך שתהא הלשון כתוב במגילה אבל לא איכפת לן אם אין הכתב מיוחד לאותו לשון עד״מ כתב עברי והלשון ארמי יוצא מי שמבין אותו הלשון (והמחבר השמיט תיבות אלו והוא שתהא כתובה בכתב אותו הלשון וכתב רק כתובה בכתב עברי ומ״מ כוונתו אלשון במ״ש כתובה בכתב כו׳ ומיהו מי שאינו מבין אין יוצא י״ח אף שכתובה אשורית דאי שאר כתב אפילו בלה״ק לא יצא) וכתב המ״א ז״ל דמ״מ בעינן שיהא מכיר הקורא אותו הכתב דאל״כ הוי נמי ע״פ כיון שאין מכיר האותיות והוא פשוט:

יראה לי אם היתה כתובה כתב ולשון תרגום וכדומה והקורא אין מבין תרגום וקראה להשומע שמבין לשון תרגום א״י י״ח השומע. ומהא אמינא לה מירושלמי הביא הר״ן ז״ל ר״פ הקורא מי שמבין לה״ק ולעז ומגילה בלעז וקרא להשומע שמבין לעז א״י י״ח השומע דכל שאין מחויב בדבר אין מוציא אחרים י״ח יע״ש ועמ״א אות יו״ד אם כן כ״ש כאן שהקורא אין מבין הלשון אף ע״פ שידע לקרות הכתב ההוא מ״מ הוא א״י י״ח תו אין מחויב בדבר מיקרי ולשון המחבר וכיון שלא יצא הקורא לא יצא השומע הוא לשון הר״מ ז״ל פ״ב ה״ג שם ולכאורה פשוט הוא דקורא ע״ש הוי עמ״א אות ח׳ ויותר היה להשמיענו כדכתיבנא וצ״ע. לכאורה עיין אות י׳:

אינו עמ״א ר״ן מירושלמי הביאותיו אות ט׳ ומפרש מי שיודע לה״ק א״י בלעז:

מי עמ״א פירוש דמ״ש המחבר אם כתובה בב׳ לשונות עד״מ חציה לה״ק חציה לעז יצאו דוקא דיעבד אבל לכתחלה בעינן דוקא כתובה בחד לשון ואי״ה באות י״ב יבואר בזה:

יש עמ״א בב״י כתב הטעם דיש לחוש להרמב״ן דמי שמבין לה״ק ולעז א״י בלעז כירושלמי ואין מחויב בדבר מיקרי ע׳ אות ט׳ ויו״ד. וא״ש לישנא דיש למחות לקרות לנשים דוקא אבל הנשים בעצמן יכולים לקרות בלעז כיון שאין מבינים לה״ק ואמנם מדסתם בש״ע בסעיף י׳ כדיעה א׳ דיודע אשורית ולעז א״י בלעז א״כ יש למחות ודאי מדינא אין אנשים יוצאין בלעז כלל כירושלמי שאף הם באותו נס אלא ע״כ הטעם אחשתרנים דא״א דא״ת יכתבו אחשתרנים ככתבו ולשונו בלה״ק דודאי דיעבד ש״ד דאין קורא ע״פ כלל מ״מ לכתחלה אסור לקרות כלל בב׳ לשונות וזה שהראה מקום באות י״א לכאן ומ״מ בב״י לא מצאתיו רמז לזה שאסור בב׳ לשונות יע״ש:

בלע״ז עמ״א כוונתו מי שקורין בספק אם הם מוקפין דס״ד דשרי דהוי כעין ס״ס שמא יודע לה״ק יוצא בלעז כנראה מרש״י ור״מ ז״ל ושמא כבר יצאו בי״ד קמ״ל דהטעם דאין לקרות בב׳ לשונות לכתחלה כמ״ש באות י״ב ועוד אין עושין ס״ס לכתחלה:

מתנמנם עמ״א ועמ״ש בט״ז מזה ובפירש״י דבר הבא מבינת הלב א״י וצ״ל דמ״מ יכול לכוין לצאת דמצות צריכות כוונה כמ״ש בסי׳ ס׳. ודע שהמחבר בסי״ג מגיהה אם כיון לבו יצא והשמיט מ״ש הטור ולא כמו שקורא להגיה דמצות צריכות כוונה ועיין פר״ח גם יקרא כראוי ולא כקורא להגיה בחסירות ויתירות ולפ״ז המחבר לשיטתיה בב״י יע״ש. ואמנם המעיין בפ״ב מק״ש ה״א בכ״מ ולעיל סי׳ סמ״ך ס״ה משמע לדידן אף קורא להגיה יצא. שוב ראיתי שזה טעות שהכ״מ מפרש שם דקורא להגיה כרש״י והרשב״א בחידושיו כוונת קריאה דלא כתוס׳ חסירות ויתירות ומש״ה לדידן דפסוק ראשון כיון שפיר ושאר הפרשה א״צ כוונת קריאה אבל חסירות ויתרות לכ׳ע לא יצא ועיין בהא דקרא ולא דקדק באותיותיה ולעיל סי׳ ס״ב וא״ר א׳ הביא החינוך ולא הביא פירוש הר״מ והרע״ב בהא דלא יגיד הנח ולא יניח הנע ומ״מ יראה ודאי בקורא להגיה עפ״י המסורת לא בניקוד כראוי א״י י״ח. אלא דהמחבר זכר זה דוקא טעות יהודים או יהודיים אבל מיושב ישב לא יצא אף דיעבד כמ״ש באות י״ו אי״ה וזה דקשיא ליה להב״י בטור יע״ש ועמ״ש בט״ז אות י׳:

צריך עמ״א וכמש״ל כמה פעמים דאם לא שמע תיבה אחת אף דיעבד לא יצא רק מכתב לע״פ יצא דיעבד במיעוט. ועמ״ש באות י״ט אבל מ״ש אם לא כיון בשמיעתו בכל תיבה יצא י״ל למה וגם הבנת תשובת הרשב״א ז״ל לא הבינותי שכתב שחכם א׳ תפס מגילה בידו (שמא לא יכוין יפה בכל תיבה) ומה ראיה מלועזות וע״ה אטו כוונת הפירוש בעינן אלא כוונה לצאת י״ח וא״כ אין ראיה מלועזות וצ״ע:

טעות ע׳ מ״א אפי׳ קרא כולה ותיבה אחת קרא ע״ש מסורה וכדומה מיושב ישב לא יצא וצריך לחזור ולקרותה כסדר שהרי כתב הטור דהוי כשלא קראה כולה וכחיסר תיבת א׳ יע״ש:

הכל עמ״א בין פסוק לפסוק יפסיק רק כדי נשימה א׳ ובעשרת בני המן צריך לקרות בנשימה אחת והיינו לכתחלה ודיעבד אף שהה כדי לגמור כולה יצא כשלא היה באונס:

ופושטה עמ״א כולה כאגרת ואותן שיש להם מגילה אין להם לפשוט ולהניח כרוכה עדיף טפי פרסום נס שישמעו הכל מש״ץ שלא יהא נראה כאלו כ״א קורא בפ״ע עמ״ש בתרפ״ט במ״א אות י׳. ואני נוהג שיש לי מגילה כשירה לקרותה בלחש עם הש״ץ מלה במלה כי א״א לי לשמוע כולה מש״ץ ועמ״א אות ט״ו ומ״מ ראוי שלא יפשוט כ״א מגילה כאגרת מטעמא דכתיבנא וכמדומה שאין נוהגין כן אלא כ״א פושטה כאגרת:

וכורכה עמ״א ובא״ר אות י״ד הקשה ששם לא הזכירו שיניח המגילה למקום אחר אלא כורכה ומניחה אצלו יע״ש. ומ״ש המ״א ברפ״ד יע״ש במ״א. ומ״ש המ״א דהברכה לא קאי עליה היינו אשר הניא והרב הוא שבח בפ״ע לא אמגילה ועטו״ר בתרצ״ב. ומ״ש בעוד שמכין המן צריך לקרות מתוך החומש כ״כ לעיל כ״פ דמיעוט ע״פ יצא דיעבד הא השמיט תיבה א׳ לגמרי אף דיעבד לא יצא ולכן מנהג יפה להחזיק חומש בידו ואשרי מי שיש לו מגילה כשירה לו ולאשתו בעזרת נשים ג״כ כמש״ל:

ומברך ע׳ מ״א וע׳ א״ר ט״ו בשם מהרי״ל שהקפיד על אחד שאמר ברוך אתה (ולא הזכיר השם) ומגילה פתוחה לכרוך ואח״כ להתחיל ברוך אתה כל שלא אמר השם יע״ש ובסי׳ קל״ט בט״ז אות ה׳ משמע כן דלמה יהיה פתוח כיון שכבר קרא ועמ״א שם אות ז׳ ה״ה כאן יגלול מיד וק״ו דכאן לא קאי הברכה על המגילה וצ״ע:

שנהגו עמ״א עב״י וד״מ ומ״מ יצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה והש״ץ ישתוק בעוד שמכין כמ״ש באות י״ט וגם זה אין נכון שאסור לכתחלה להפסיק יותר מכדי נשימה שנקראת אגרת כמ״ש באות י״ז:

ואין עמ״א ובי״ד בדין גילוי אין נוהג עתה בארצות אלו שאין נחשים מצוין:

צריך עמ״א בציבור מצוה טפי כהנים מבטלין מעבודתן אע״פ שי״ג כהנים זוכים לתמיד אלא עשרה צריך לקבצם ולטרוח אחריהם ויותר מעשרה א״צ לטרוח לקבצם אבל ודאי לכתחלה מצוה טפי בציבור כאמור. ובחידושינו בהא דרב אסי כתבנו מזה:

ויש עיין מ״א לכאורה ט״ס בדפוס מ״ש באמת בהג״א מסתפק בקטנים ופלוגתא הוא בטור צ״ל ונשים פלוגתא בטור בלא ו׳ ור״ל מה שנרשם הג״א אינו דבמגילה יו״ד אהא דרב אסי מסופק הג״א אי בעינן בני מצות אבל נשים י״ל ודאי מצטרפות דחייבות במגילה והוי בני מצות או אפשר דאין מצטרפות משום פריצותא כמ״ש הטור בתרפ״ט בשם בה״ע. ומיהו י״ל דהג״א דמסופק אי בעינן כל עשרה בני חיוב בסגנון א׳ ונשים י״א דחייבים רק לשמוע ולא לקרות עסי׳ תרפ״ט ובטור מבואר הספק בנשים אבל בקטנים נראה לו להר״ב להלכה דודאי אין מצטרפין דלאו בני חיובא הן רק חינוך:

לכתחלה עמ״א דודאי מגילה בזמנה צריך לטרוח אחר עשרה משום פרסומי ניסא ואם ציבור קוראים אף שיש לו עשרה צריך לילך לציבור כההוא דכהנים משא״כ כאן שכבר קראו בציבור והיה פרסומי ניסא וליכא כ״א ברוב עם מש״ה א״צ לטרוח ולכנוף עשרה דכהנים לא היה מטריחין רק הולכין לבה״כ לקרוא עם הציבור אבל לטרוח משום ברוב עם א״צ לטרוח כנלע״ד כוונתו: