נשים עמ״א (ט״ס החמיר רחמים. סס״י תכ״ו רס״י תכ״ז. דזמירות י״ח אמירת יציאת מצרים) וא״י למה לא הביא תוס׳ ברכות כ׳ ב׳ ד״ה בתפלה מהלל דפטירי אע״ג דרבנן הוי וכפי הנראה שם דלרש״י מ״ע דרבנן שהז״ג נשים חייבות. ולפ״ז ע״כ א׳ משני פנים או פרשה א׳ עכ״פ ד״ת או פסוק ראשון מ״ה נשים פטורות רק מדרבנן כתב אהל מועד דחייבין עא״ר בשם ל״ח והנה לר״ח והמחבר בס״ב פסק קצת כמותו א״כ קשה קושיית תוס׳ ד״ה וקטנים (שם ך׳ א׳) וצ״ל כתי׳ הב״ח לומר נשים דומיא דקטנים אפי׳ מדרבנן פטור והא חב״י בסי׳ ס״ז פוסק כרשב״א בתשובה ש״ך דפסוק א׳ ד״ת בהכרח נשים פטורות מפסוק א׳ מ״ה רק מדרבנן וז״ש ונכון היינו מדרבנן וכמ״ש הל״ח (בא״ר א׳ הובא דבריו). וע׳ נ״ץ דלהמחבר נכון כל פרשה א׳ והר״ב הגיה דעכ״פ פסוק א׳ מחויבין ומ״מ י״ל רק מדרבנן פסוק א׳ מחויבין לא מן התורה וכאמור. ומ״ש די״מ מחויבין בסי׳ ס״ז כתבתי די״מ בלילה י״ל דרבנן ואסמכתא ולפ״ז נשים מדרבנן רק חייבין בי״מ יע״ש. עמ״ש לקמן:

עיין פר״ח הביא ירושלמי דעבדים פטורים ה׳ אחד יצא זה שיש לו אדון אחר אלמא אפי׳ פסוק ראשון פטורים יע״ש ומ״מ י״ל מדרבנן חייבין והנה קשה תיפוק מהיקשא לאשה וי״ל כמ״ש הלח״מ פ״א מתפלה דמש״ה בק״ש לא כתב הר״מ מ״ע שחייב בק״ש דיחיד חייב בכל רגע וא״כ י״ל פסוק א׳ ל״ש שז״ג ומ״ה מצריך קרא והוקשו נשים לעבדים ויש להעמיס בבבלי כן פשיטא מה״ד מ״ש קמ״ל דומיא דעבדים עסי׳ רצ״ו מ״א י״א ומ״ש שם:

ולפ״ז יצא לנו דין חדש שחציו עבד וחב״ח פטור מק״ש כמו בראייה בחגיגה ד׳ א׳ שיש לו אדון אחר יע״ש ובמשנה סתם עבדים משמע לגמרי הא חב״ח חייבין כדמסיק בחגיגה שם ש״מ דליתא לירושלמי. ער״מ פ״ב מחגיגה כתב עבדים בבוא כל ישראל וחצי ב״ח היל״ל מי שאדון א׳ וצ״ע :

מ״ש המחבר ונכון כו׳ פירש הלבוש פסוק א׳ והנה במ״ה פ״ב דברכות ר״נ א״ש לבטל מלכות שמים שעה א׳ בלא מלת עול ומשמע פסוק ראשון שאר ב״א פטורים ולא גרע מנשים כו׳ וזה דלא כנ״ץ הביאותיו לעיל וקמ״ל כל הק״ש הא פסוק א׳ עם בשכמל״ו אפי׳ חתן חייב ועמ״א אות ב׳:

ג׳ ימים עמ״א. הוא ממה שעשה כלומר יע״ש ומ״ש ואם רצה להחמיר כו׳ וכתב הרב״י כו׳ האדון ז״ל דיבר בקצרה כדרכו הטוב והם ארוכים כי הב״י כתב פעם פלוגתת הרא״ש עם הרי״ף ור״מ הוא דרא״ש פוסק כרב שישא והם פסקו כרבי יוחנן מוחלפת ובזמן הזה אף הרא״ש מודה דקורא (עב״י וברכות ט״ז ב׳ ותוס׳ ד״ה רב שישא) והנך רואה דפליגי בזמן הזה כי לרא״ש דפסק כרב שישא ודכ״ע (ת״ק ורשב״ג) חיישינן ליוהרא א״כ אדרבה בזה״ז מחויב לקרות דאל״כ הוי יוהרא ולרי״ף ור״מ דפסקי מוחלפת ודכ״ע (רא״ש ורי״ף ור״מ) סברי הלכה כרשב״ג (עכ״פ במשנתינו) ורשב״ג כאן ובט״ב לא חייש ליוהרא א״כ בזה״ז אם רצה אין קורא וליכא חילוק כלל בין זמן התלמוד להשתא וא״כ בש״ע דמחלק גם כתב פטור וקורא משמע חיוב זה רק כרא״ש ואיך שביק ב׳ עמודים אשר הבית נשען אשלשה משא״כ להב״ח דכ״ע (הרי״ף ור״מ ורא״ש) פוסקים כרב שישא ודכ״ע (ת״ק ורשב״ג) חיישינן ליוהרא רק הרא״ש פוסק כרשב״ג ורי״ף ור״מ כת״ק (וא״ש פ״ה דתענית הלכה י׳ בר״מ ז״ל דמשמע כ״א אין רשאי להחמיר זולת ת״ח כת״ק התם והכא עלח״מ שם וב״ח כאן) וא״כ לכ״ע (רי״ף ור״מ ורא״ש) חיישינן ליוהרא אתיא פסק הש״ע שפיר דהשתא חיובא לכ״ע לקרות דאל״כ מיחזי כיוהרא :

קורא עמ״א ול״ח אות ז׳ דאע״ג דתפלה בעי כוונה יותר אפ״ה האידנא בלא״ה אין אנו מכוונים. וחייב בתפילין ג״כ רמ״א בתשובה קל״ב ומיהו אם הם שכורים אין קורא ק״ש ועי ל״ח ומ״א ז׳ דשכרות מעט קורא ומתפלל דאין מכוונין הא שא״י לדבר כו׳ אין קורא :

בצרכי רבים עמ״א בשם כ״מ פ״ב ה״ה מק״ש והכ״מ סיים שם דאין לו טעם ה״ה עכשיו כן ומ״מ לדינא משמע דשניהם שוין בזה :

לא יפסיק עמ״א. הנה בב״י כתב דר״מ (פ״ב מק״ש ה״ה) הוציא זה מירושלמי עוסק בצ״צ כבתורה והיינו ת״ת דרבים עא״ר אות ג׳ ובת״ת דרבים פוסק לפסוק א׳ כמ״ש בר״י הנשיא ולפ״ז י״ל פסוק א׳ הוי ד״ת ולא יותר ועיבור שנה אפי׳ לפסוק א׳ אין פוסק משא״כ להכ״מ (פ״ב שם) דהוציא זה מעיבור שנה הוי צ״צ ואפ״ה פסוק א׳ יאמר א״כ איך יאמר פסוק א׳ רק ד״ת (ברשב״א בתשובה ש״ך) דא״כ מ״ש ק״ש מתפלה וי״ל דקמ״ש עדיף אף דהוי דרבנן ובחידושי שבת י״א כתבנו מזה. וע׳ לבוש כתב בפירוש דצ״צ כת״ת דרבים דמי (ועדיף מתורתו אומנתו) וקורא פסוק א׳ כמו בר״י הנשיא כמבואר דאפילו יעבור הזמן אין פוסק ממ״ש אם נשאר עת ועכ״מ דקדק מאין פוסק וע״ש :

היה עמ״א והם דברים פשוטים כי בב״י כתב ב׳ תירוצים א׳ דהר״מ סובר דלמסקנא אין חילוק בין ק״ש ד״ת לתפלה דרבנן ובק״ש נמי להלך אין פוסק (ואע״ג מדברי תורה פוסק לק״ש דהיכא דאפשר לקיים תורה ומ״ע דק״ש שפיר טפי) ותי׳ ב׳ דהר״ם מיירי בהתחיל בהיתר אין פוסק לק״ש וכעין תירוץ הב״ח. והנה בש״ע שהביא ב׳ דיעות ע״כ כתירוץ א׳ ובאיסור דאי התחיל בהיתר הא ברל״ה פסק המחבר לד״ת פוסק בהתחיל באיסור ומינה בהיתר אין פוסק (ובתפלה אף באיסור אין פוסק) וא״כ למה הביא כאן ב׳ דיעות (ואף די״ל דשם כתב באיסור ודאי פוסק ובהיתר יש ב׳ דיעות ולא מצינו שיחלוק הר״א ז״ל בהתחיל בהיתר) אלא באיסור ושאני כאן דאין מצוי בשחרית וברל״ה בק״ש ערבית מצוי ופוסק. ובזה מוכח דאף לתפלת שחרית אע״ג דאיכא אסמכתא דלא תאכלו על הדם אין פוסק וז״ש הטור בפ״ט משם הר״מ ז״ל דאל״כ פוסק בהכרח לק״ש לסמוך גאולה כו׳ ולדינא הסכים לב״ח ובאיסור פוסק אף בשחרית ובהיתר אין פוסק ואי״ה בסימן פ״ט ורל״ה ותל״א אבאר זה גם מ״ש ברל״ה דמפסיק וקורא בלא ברכות ואלו בעוסק בתורה ומפסיק קורא בברכותיה יבואר אי״ה ברל״ה וכאן אין להאריך. ולי העני יש בכאן קושיא א׳ אציגה פה:

קשיא לי מה החרדה הזו אשר הקשו על הר״מ ז׳מל דכיון דהר״מ ז״ל פסק בפ״ב מק״ש הי\ג דספק קרא חוזר וקורא עם ברכות ועיקר הסכמה דפסוק א׳ ר״ת ואפ״ה חוזר וקורא כולה ה״ה הברכות כמ״ש הכ״מ בשם הרשב״א בתשובה ש״ך א״כ אה״נ דיש חילוק בין ד״ת לרבנן וק״ש נמי דרבנן ופסוק א׳ אה״נ דמפסיק מכ״ש דת״ת דרבים ועוסק בצ״צ כמ״ש המ״א אות ה׳. והא דתורתו אומנתו דמפסיק לק״ש ולא לתפלה המבואר בשבת י״א אע״ג דלהר״מ תפלה ד״ת (עסי׳ ק״ו) וק״ש דרבנן חוץ פסוק א׳ מ״מ יש קמ״ש ותפלה מיירי שהתפלל פ״א במעל״ע. הן אמת שי״ל הא דמפסיק לפסוק ראשון בדליכא שהות כההיא דר״י הנשיא (עב״י) וכן מ״ש המ״א באות ה׳ בצ״צ נמי בדליכא שהות הא ביש שהות אף לפסוק א׳ אין פוסק וכ״מ בס״ס ק״ו בהג״ה ביש שהות אין פוסק כלל יע״ש אלא מסידור לשון הר״מ ז״ל בפ״ב מק״ש סידר תחלה היה עוסק בתורה ואח״כ צ״צ באמצע ואח״כ דין ואכילה ובאמת אין שוין דצ״צ אפילו ליכא שהות אין פוסק כת״ת דרבים גם הוא מירושלמי או מגמרא שבת י״א ותורה ודין ואכיל׳ היא במשנה אלא לומר דפסוק א׳ כולם שוין דפוסק וכ״מ קצת בב״י כאן ואי״ה בסימן ק״ו בהג״ה במ״ש הר״ב ביש שהות אין פוסק כלל בין לק״ש ותפלה אאריך שם אי״ה ועא״ר כאן אות ה׳ ואות ב׳ בזה, גם דברי הלבוש דכאן יבואר אי״ה בסימן ק״ו ואמנם מה שנתחכם הלבוש וכתב בס״ד סתם בצ״צ והשמיט והגיע דשם אפי׳ באיסור וכמ״ש בט״ז ובס״ה בדין כתב הגיע זמן ק״ש ובתי׳ השני של ב״י ועא״ר ה׳ :