כתב עמ״א הנה בעיא דירושלמי י״ל בפשיטות לענין גילוי ערוה. דאסור אפי׳ עיניו ולבו אין רואות כמ״ש באורך בט״ז מיבעיא ליה אי מגדול קטן דומה לחלוק ולא הוי גילוי ערוה וכשמוציא ראשו ואין רואה שרי ולבו חוצץ בטליתו כו׳ ובש״ס דילן בסוכה י׳ בית לא הוי כחלוק וכילה שאין גבוה י׳ הוי כחלוק ומוציא ראשו וקורא כמו בחלוק עיניו ג״כ אין רואות וי״ל הפסיק בזרועותיו או כדומה ועיניו רואות ואמנם ממ״ש רש״י בסוכה אהל לא חשיב הפסק ושדי ראשו בתר רובו משמע גילוי ערוה אין לחוש רק מטעם עיניו רואות כב״ח הביאותיו בט״ז באורך גם משמע דעוצם עיניו לא מהני דאל״כ למה אסיר בבית כ״ז שאין מסתכל וזה דלא כהמחבר י״ל דפסק כהר״מ בפ״נ מק״ש הט״ז וי״ז דהחזרת פנים לחלק בלא גופו מהני וה״ה ערותו ועוצם נמי ש״ד וגמרא דסוכה מפרש לענין גילוי ערוה וכן ההיא דירושלמי (עיין ר״מ אסור לקרות נגד ערוה חבירו וכש״ס שאסור כו׳ כך נגד ערות עצמו דפשטא דקרא ולא יראה בך מוקמינן בשבת ק״נ א׳ בערות חבירו ומינה מה חבירו די בהחזרה ה״ה ערותו. ומ״ש בהגמ״י ע׳ פירש״י א״י דהא פסק דלבו רואה אסור). ובזה צדק הדרישה ז״ל בי״ד רי״ש מעשה דר״ת (הובא בס״ב דהניח בגד למטה מלבו ובגלוי ערוה דבכלי היה יושב והיינו כגמרא סוכה מגדול וכילה כחלוק חשיב וכרי״ו ובלבד שלא יהא לבו רואה דלא עדיף מכתונת ואני העני תמה על מ״ש הט״ז בי״ד ריש מסוכה ומתוס׳ שם דמה ראיה מלבו כו׳ וכאמור ועמ״ש באות בגד״ה בזה אי״ה:

ומ״ש המ״א לענין צואה הנה צ״ע דל״מ אם רובו בתוך החדר והיה מחנך בעינן (משא״כ ערוה לא בעינן והיה מחנך דא״צ ד״א רק בראיה תליא ואפי׳ מיעוטו צ״ע דכל עצמותי תאמרנה. גם מ״ש ראשו תוך חדר שיש צואה אסור זה אפי׳ לרא״ש בע״ט ס״ב בעינן מחנך קדוש ודיבור היוצא מפה בעינן מחנך קדוש דאלו להרשב״א שם אפי׳ אצל הפתח נמי אסור כיון שרואה דלא יראה קאי אצואה נמי לדידיה ובעוצם אין חילוק בין רא״ש לרשב״א:

ערות חבירו עמ״א. הנה הב״ח אסברה לן שעומדים שניהם במים (עד צוארו) וערותו מכוסה בבגד והאדון ז״ל פירש בישינים בטלית אחד רחוקים ואין נוגעים ולבו רואה ערות חבירו וערותו מכוסה בבגד וראשו חוץ לחלוק. וסיבת זה דאזלי לשיטתם בע״ה ס״ו במ״א ט׳ אבל להמחבר שם דעוצם די א״צ לציוריה והר״ב מדשתיק שם אודויי אודי ליה:

יבשה עמ״א בהג״ה שנייה לבו חוץ למים וכ״ש עיניו עיין אות ה׳ וכמו שהראה שם לע״ה ט׳ אבל להמחבר שם כל שאין רואה אפי׳ ראשו תוך המים שרי ואי״ה יבואר בע״ה ולקמן אות ה׳ מזה. עיין פרישה י״ד רי״ש וט״ז שם הביאותיו לעיל והנה י״ל גילוי ערוה במים אסור ומש״ה בברכות כ״ה ב׳ עלה דמתני׳ יתכסה במים פריך והרי לבו רואה ומשני עכורים ולא מוקי בלבו חוץ אלא דע״כ בלא״ה הכין הוא משום גילוי ערוה דירד לטבול כו׳ ולאו מקשה הוא אלא גילוי דעת דאפי׳ לבו רואה אסור כי״א וברייתא שם מים צלולים עד צוארו מותר לת״ק וגילוי ערוה י״ל בכלי כפרישה. ומיהו י״ל סתם מקוה גבוה המים יותר מלבו עי״ד קצ״ח סל״ו ובאר הגולה ע״ב יע״ש:

בידים לא עמ״א הביא ת״ה סי׳ י׳ ומ״ש המ״א דהתם נמי דילמא משתלי א״כ כאן נמי ואמאי בס״ג מחבק שרי ושם בש״ס אמאי מהדרינן אגמי כבר הוקשה כן לפר״ח ז״ל והתי׳ דחיבוק בזרועותיו מדכר דכיר יע״ש וע״ש דכיסוי יד אחר מהני ונכון הוא דגוף אחר הוא וב׳ מדכר דכיר בפשיטות ומיהו מהא דברכות כ״ה. ב׳ י״א עוכרן ברגליו ולא חיבוק בזרועותיו כמ״ש הפר״ח י״ל די״א סוברים דאסור משום גילוי ערוה ואנן כת״ק פסקינן בזה כל שמכוסה במים לית גילוי ערוה ולענין לבו רואה פסקינן דאסור מדפריך שם אמתניתין בפשיטות והרי לבו רואה יע״ש ושאר הוכחות שכתבו ז״ל ואין להאריך יותר:

עכורים עמ״א תר״י א״י גמרא הוא ברכות כ״ה ב׳ עוכרו ברגליו ומ״ש בכלי אין עפר כו׳ פשוט הוא ולפרישה כלי החילוק ואפי׳ אין בו מים לא הוי גילוי ערוה עמ״ש לעיל ובאות ב׳:

למעלה עמ״א הרשב״א כ״כ אעיניו רואות ותי׳ שהם חוץ למים ומסתכל לחוץ ולמד הב״י בע״ה מזה דעוצם עיניו שרי (ואפי׳ תוך המים) והר״ב שלמד מזה ללבו חוץ הא בהכרח לבו רואה ועפר״ח ובחדושינו הארכנו וי׳ל דהר״ב למד זה ממ״ש הרשב״א דלבו תוך המים משמע חוץ שרי ואפשר דלבו רואה רק דרבנן כמ״ש בט״ז וכל שהוא חוץ למים כהפסקה הוי משא״כ עיניו רואות ד״ת אפי׳ בעששית ע״כ עוצם מהני ולב״ח ומ״א י״ל עוצם מדרבנן אסור וכל שעיניו חוץ למים לא גזרו כנ״ל והבן זה. וזה שהראה לע״ד אות ט׳:

דיינין עמ״א פירשתיו בט״ז אות ג׳ יע״ש:

אע״פ שאין עמ״א באשה ערותה למטה ולית לבה רואה ערותה וע׳ ר״ו אות ה׳:

דאז עמ״א יבואר היא דבר״ו כתב המחבר שבזה מתכסית ערותה (שלא תהא בגלוי לא שאין לבה רואה דבלא״ה אין רואה) ומ״ש כלל היינו עגבות כמ״ש שם אות ה׳ ומש״ה טוחו״ת בעינן והראה לע״ה ט׳ וכבר פירשתיו באות ה׳ והל״ח הביאו הא״ר אות ז׳ דבאשה נמי שייך לבו רואה קצת ולבישת החלוק הוי כהפסקה לדידהו ולא לאיש ולפ״ז במגדול וכלי להל״ח אסור ולמ״א י״ל דשרי ואין להאריך. עיין לבוש כתב באיש אין גוף מכסה גוף היינו כבסעיף ב׳ ובטור י״ד שכ״ח וש״ך שם אות ב׳ והלבוש גופיה שם הטעם שא״א לכסות שכולט כ״כ הרע״ב פ״ב דחלה מ״ג ומההיא דסעיף ב׳ י״ל הטעם דילמא משתלי כמ״ש המ״א אות ג׳ ומה״ט חיבוק לא משתלי וא״כ פניו טוחות הוי למישרי אי לאו דא״א לכסות:

בין ע׳ מ״א העלה דשניהם נוגעים ממתניהם אסור הא שאר איבריו נוגע במתני חבירו שרי הא בערות חבירו אף שאר איבריו אסור דמטריד ומש״ה כתב הטור זה אבל איבריו נוגע בערותו י״ל דלא מטריד כבחבירו ומש״ה י״א מותר עיין ברכות כ״ד א׳ וכ״ה ב׳. ומ״ש מידי דהוי ארואה ערות קטן אע״ג דהתם ד״ת ובראיה מ״מ מדחזינן דמיקו־י ערוה אתי נמי למיטרד. ע׳ ב״י דאיבריו נוגע בכיס שרי ול״ג אטו ידיו דלא אתי לידי הרהור יע״ש ועיין סי׳ ג׳ סט״ו וא״י למה השמיטו האחרונים זה יע״ש:

והוי יודע למ״ש הפר״ח בע״ג דאם קרא יצא דרק מטעם הרהור ולא מכוין שפיר ה״ה כאן באיבריו נוגע בערוה יראה דיצא. עיין לבוש מ״ש ס״ה שאר איבריו מותר ברואים הערוה דכי קרינן לא יראה ב״ח וגו׳ בלב שעיקר חיות תלוי בו משמע לכאורה שי״ל לבו רואה ד״ת וי״ל אגב גררא כ״כ וחז״ל גזרו כן מאסמכת׳ ועמ״ש אי״ה בע״ח וע״ט ושאר סימנים השייכי׳ לזה וכאן אין להאריך עוד: