אפילו עמ״א פירשתיו בט״ז א׳ (בדין ג׳) להמחבר ההפרש בין צואה לערוה דבצואה לפניו מלא עיניו בכלל חנייה הוא והפרישה ולבוש ונ״ץ הוסיפו דכסית בעינן העלמת עין דהוא הכיסוי וכלומר דכתיב מחנך אלמא חוץ לד״א שרי וכתיב וכסית דמשמע דוקא כיסוי בעינן הא כיצד מלפניו ועא״ר ולמ״ש א״ש וע׳ אות ח׳ בזה וכבר כתבנו בט״ז. ועמ״ש בפ״א במ״א ד׳:

מצדו עמ״א הבין הוא ודאי דהא בפ״א ס״ב כ״כ בק״ש ג״כ דאחוריו עדיף מצדדיו (עפר״ח) אלא מיירי בא״א ולכן הפסיק בנתיים במלפניו ודינו כלאחריו אאי אפשר ודיעבד שאין חוזר ומתפלל. ועמ״א אות ג׳ ועא״ר ה׳ חילק בע״א דלקמן דמוכרח לילך טוב לילך שיהא מאחריו אבל אם עומד כן יע״ש וא״מ. ומכ״כ קשה באמת דכאן במחנך וראיה תליא ושם בחשיבות ועמ״א שם ל״ו כתב צידיהם שלפניו הא לאחריו לא וסתרי הדיוקים ועא״ר כאן:

בתוך ד״א עמ״א אף שכתבנו בט״ז דהרהור מותר חוץ לד״א לפניו זה להרשב״א אבל להרא״ש והמחבר בע״ה ס״ו ע״כ הטעם דמחנך הוי לפניו כמ״ש כאן אות א׳ והר״ב מדשתיק ליה שם אודויי אודי ליה ואיך כתב כאן תוך ד״א אלא דיחזיר פניו ואיננו צורך כי שומע יותר מהרהור עמ״ש בע״ד בט״ז א׳ וי״ד א׳ ערום לא ישחוט יע״ש בט״ז וש״ך ופריי. ומשמע דמותר להיפך פניו למערב כשהש״ץ חוזר התפלה ופשוט הוא:

של הצואה עמ״א בפסוקי דזמרה שרי הא בתפלה לא אף דאנן בקיאין מ״מ בשביל אמן כנ״ה ס״ך וכמ״ש באות ג׳ ועא״ר ו׳ כ״כ בשם ע״ת ולמ״ש בנ״ה ס״ך אפי׳ חוץ לד״א ימתין וצ״ע וע׳ צדיק סכ״ז ה״ה בהשתין תינוק ימתין. ואם שהה כדי לגמור כולה עסי׳ ס״ה במ״א ב׳ דהוי כאונס אחר וכ״ש עתה רק משום אמן וצ״ע בזה:

במקום עמ״א דבעינן ד״ט עד״ט כמו בשבת ועט״ז אות ג׳ חולק על זה ושם יבואר אי״ה:

בבית עמ״א בית לפעמים פירושו בית ממש ולפעמים באותו בית רק בחדר אחר ועסי׳ פ״ז בט״ז אות ה׳ כמה חילוקי דינים בצואה תחת המטה ולאחר המטה ואי״ה שם יבואר:

בצדה עמ״א ולרא״ש אפי׳ אין לו דלת כמו מקום גבוה וע׳ ע״ץ ו׳ הביא דברי הרא״ש כנעול ובאמת הרא״ש מתיר אף במקום גבוה ובנ״ץ פסק כרשב״א מדכתב המחבר אבל הרשב״א כתב יע״ש:

כשאינו עמ״א פירשתיו בט״ז א׳ דהיינו להמחבר וכמ״ש המ״א באות א׳ דכמלא עיניו מחנך קדוש וברשות אחר ליכא מחנך ועוצם מהני כבסי׳ ע״ה ס״ז ומ״א ט׳ משא״כ להב״ח וט״ז שם לא יראה עוצם אין מהני ה״ה כאן ומיהו הרהור מותר כה״ג. ועא״ר ח׳:

וי״א עמ״א ממרוצת דבריו ואות י׳ משמע לכאורה שהלכה כי״א אלו להקל ואפשר סובר בחדר אחר הוי נמי כריח רע שאין לו עיקר ודרבנן הוא (עמ״ש בט״ז א׳) וכנראה מס״ג כאן אם אין מגיע אליו וכדבעינן למימר שם באות י״א אי״ה ומ״מ הא פסיק כדעה א׳ בסתם וכ״מ בס״׳ג וכ״כ הפר״ח וכ״כ א״ר אות י״א ופ״ג דצריך שאין מגיע ריח רע. וכיון לתירץ הפרישה עמ״ש באות י״א:

אם עמ״א ובאות ט׳ כתבתי דעת אחרונים ז״ל דהמחבר דעתו כדיעה א׳ בסתם ועמ״ש באות י״א ובלבוש מה שיש לעיין בזה ובסעיף ט׳ במ״א וט״ז ט״ו וה׳ יע״ש:

ריח רע עמ״א כ״מ פ״ג מק״ש הל׳ ו׳ יע״ש. והוי יודע שדברי הלבוש לכאורה סתורים מס״ב כתב דבעינן הרחקה ד״א ממקום שכלה הריח וכאן כתב בש״ע אם אין מגיע לו ריח רע ועט״ז אות א׳ עתה ראיתי שדברי הלבוש מחוורין כשמלה דבס״ב מיירי שריח רע מגיע בחדר שהוא שם ודיינינן לה כצואה עצמה כל שיש לה עיקר ובעינן ד״א ממקום שכלה הריח ול״ד לכיסוי דהוי ר״ר שאין עיקר ואפשר גם זה מיקרי עיקר כמ״ש א״ר באות י׳ דלא כרשב״א במ״א ט׳ והעד בש״ע ס״ט ר״ר שאין עיקר הפחה דוקא משא״כ אם הריח נפסק שם ואין מגיע לחדר כלל ודאי לא עדיף מצואה גופא דמהני הפסקת רשות הלכך בס״ג צואה בקטנה מותר בגדולה בלא הרחקה כלל היינו שמיד בפרצה אין מגיע הריח ודאי שרי וא״ש קושיית הפרישה איך רבני צרפת יתירו ריח בהפסקת רשות וכי עדיף מר״ר שאין עיקר. ומ״ש הרר״י והרא״ש מ״ש הר״מ ז״ל פ״ג מק״ש ה״ט מדסתם משמע כל שמגיע ר״ר אסור אף בד״ת ואלו היה סובר דהפסקה מועלת לר״ר הי״ל לפרש דהוי כר״ר שאין עיקר ש״מ דוקא הפחה הוי ר״ר שאין עיקר באופן שדברי הלבוש ברירין ולבושיה כתלג חיור וכ״כ הא״ר יו״ד בשם הרוקח שכ״ג ר״ר עיקר מכוסה מרחיק ד״א ממקום שכלה הריח יע״ש ונ״ץ ס״ד יע״ש והבן זה ועמ״ש באות ט״ו וט״ז ה׳ ועמ״ש אות י״ג:

צואת עמ״א כללא דמלתא צואת אדם אע״פ שאין לה ריח צריך להרחיק הרחקה המבוארת ושאר דברים אם ריחן רע שדרך להצטער ממנה ב״א דינם כצואה ממש לכל דיניו:

אם עמ״א ועיין נ״ץ ס״ד בשם מהר״ל הנל״ש משמע שהמ״א הסכים לדבריו ועתוס׳ ברכות כ״ח א׳ ד״ה לית ואין משם כ״כ ראייה וד״ה ריח משמע הפסק רשות הוי כר״ר שאין עיקר ודי בזה אם אין מגיע לו ריח רע וא״צ ד״א ממקום שכלה הריח דלא כלבוש שכתבתי באות י״א יע״ש:

אדומה עמ״א ועפר״ח ס״ד וס״ו כל שחיותו בפת מרחיקין מצואתו היינו ה׳ מיני דגן וא״כ בעופות בבית שחיותן מה׳ מיני דגן למה אין מרחיקין ואולי אין אוכלין כזית כא״פ ענגלישר האן (שקורין אינד״ק) מה״ט אסור שגדולים הם ואוכלין כזית כא״פ:

לקרות עמ״א ועיין לבוש מ״ש אשפה שריחה רע מסתמא מצואת אדם ומ״ר יע״ש ועב״י והנה כל דבר שר״ר אפי׳ אין מצואה אסור וממ״ש הש״ע ר״ר שאין עיקר הפחה משמע הא צואה ומכוסה והפסקת רשות ר״ר שיש עיקר הוי ועא״ר אות י׳ ועכ״פ פ״ג מק״ש הלכה י״ב ויבואר אי״ה בט״ז אות ה׳ וכאן אין להאריך: