לכלל עמ״א עט״ז הגמ׳ סוכה מ״ב ב׳ קטן שיכול לאכול כו׳ ומדלא כ״כ המחבר כלשון הגמ׳ קטן שיכול לאכול כזית אע״פ שלא אכל מרחיקין ומדשינה ש״מ דה״פ קטן שהגיע לכלל שנים כפי גדולות השנים יכול היה לאכול והוא חלוש בטבע וא״י לאכול כל שאחר כיוצא כו׳ אז מרחיקין והקשה הא מנ״ל דמשטע דוקא שיכול הוא לאכול שנית דא״כ מאי איריא גדול שא״י לאכול כל שאחר כיוצא יכול מרחיקין וכ״ש גדול דודאי אחר כיוצא יכול אלא י״ל דאה״נ דה״פ קטן שהגיע לכלל שנים שאחר כיוצא יכול לאכול שראינו אוכל אע״פ שלא ראינו לזה שאוכל מ״מ מסתמא יכול גם הוא אע״פ שעדיין לא אכל מעולם מרחיקין הא תלוש עתה כיון שקטן הוא אין מרחיקין ובגדול כנר שית וכדומה אע״פ שא״י לאכול מעולם כזית כא״פ ולא אכל כלל דגן מרחיקין מצואתו כיון דגדול הוא ובקטן כה״ג לא ועפר״ח ולפי מ״ש א״ש והב״ח סובר דקטן בעינן שאכל עתה דגן כזית ומצואה זו מרחיקין הא עברו כמה ימים אין מרחיקין ובגדול כל שפ״א אכל כזית דגן כא״פ אפי׳ עברה כמה ימים שלא אכל כלל מרחיקין והכין ודאי כמ״ש הט״ז מאותן הגדילים בהרים כו׳ הא כל שלא אכל פ״א כזית דגן מעולם אפי׳ גדול א״צ להרחיק דאל״כ מנ״ל לפרש דקטן דוקא שאכל ומצואה זו אלא לדברי הב״ח קשה דהיה לומר ובגדול אע״פ שא״י לאכול כלל עתה דון כל שפ״א אכל מרחיקין ולהמחבר א״ש שזהו ההבדל בין קטן צריך שיהא ראוי לאכול אע״פ שלא טעם מעול׳ וגדול אע״פ שאין ראוי מעולם וחלוש בטבע מרחיקין כיון דגדול ועט״ז מ״ש שם:

ומ״ש מצואה בפי הטבעת מכוסה אסור מע״ו ס״ד צ״ע דשם נכון להחמיר דכל עצמותי לדידיה ולא לאחריני ואפי׳ בלא פי טבעת לדידיה אסור ומש״ה שם צואה במקומה י״ל ג״כ לדידיה דוקא ולא לאחריני והנה להפוסקים בע״ו כרב הונא מדפריך ביומא מ״ש מצואה על בשרו ומאי הוכחה דילמא ע״כ ר״פ כר״ה דאל״כ מאי איריא במקומה אלא ש״מ דבמקומה לאחריני נמי אסור ז״א דכ״כ דלא ידע במקומה נפיש זוהמא אכתי מ״ש מכיסוי צואה דעלמא גם י״ל אשמעינן אפי׳ מכוסה בעמוד אפ״ה אסור ואין להאריך ובחדושינו כתבנו מזה ועיין חמד משה:

כזית עמ״א אם לומר דשיעור פרס לפי המאכל ההיא כי יש מאכל פרס שלו נאכל מהר ויש שאין נאכל מהר צ״ע בזה ועיין מ״ל פ״ב מהלכות ברכות הי״ב בענין שתיית הקאפ״ע ואי״ה בסי׳ ר״י אבאר עוד ועט״ז אות ב׳:

ואם עמ״א דמיירי שיש מלפניו ואחריו צואה ומשמע ליה דלאחריו אין נהר אפ״ה לא הטריחו לאחוריו לכאורה שבא בדרך לא הטריחו לאחוריו ולפי מ״ש בע״ט אות ב׳ צדדין שלפניו כלפניו דמי א״כ בראה כנגדו עד״מ רחוק ממנו ה׳ אמות ילך ט״א ביושר כי לצדדין נמי ילך קרוב לז׳ אמות הטריחו שילך ט״א משא״כ אם ילך לאחוריו ט״א אז כשירצה להתפלל ולסמוך גאולה לתפלה צריך לילך מרחק רב יותר מי״ח אמות ועוד קרוב לד״א שיהא מצדדיו כולי האי לא הטריחו והך ד״א ממקום שכלה הריח ופשוט הוא. ועא״ר בזה:

למקום עמ״א הרשב״א לשיטתיה לפניו כמלא עיניו מלא יראה לא ממחנך קדוש וכל שלא ראה לית איסור תורה וא״צ לבדוק רק תוך ד״א ולא פשע משא״כ לרא״ש כמ״ש המ״א בע״ט א׳ המחבר מוכרח הוא כמלא עיניו הוי מחנך קדוש מע״ה ס״ג א״כ פש״ע ולהפרישה ולבוש ונ״ץ שם וכסית י״ל כאן וי״ל דאפי׳ למ״ד ספק תורה מ״ה לחומרא כמלא עיניו לא הטריחתו תורה לבדוק ולא פשע ומכ״ש למ״ש לעיל דחוזר מדרבנן לא ס״ת דל״ש כאן כ״מ דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני כמ״ש הסמ״ע בח״מ ר״ח ומידי דהוי אשוחט בשבת ויוה״כ וי״ט כמש״ל א״ש כה״ג אוקמיה אד״ת ועא״ר ח׳ דכאן פסק כדיעה א׳ בסתם יע״ש. ובאמת הרא״ש הביא דברי הרר״י והיה נראה דלשיטתיה דלפניו כמלא עיניו מחנך קדוש בעינן ואפילו עוצם לא מהני ואפשר צדק הל״ח ומ״מ כתבנו בזה שי״ל דגם לרא״ש הלכה כדיעה א׳: