יש עמ״א. רצה לדמות ביה״כ ישן במחיצות לחדש עכ״פ ובחדש להמחבר תוך ד״א אסור ה״ה בבה״כ ישן נגד מחיצות בסמוך עכ״פ אין להתיר ואין זה מוכרח כ״כ. עוד כתב דאם רב חסדא מיירי בברכות כ״ו א׳ (ההיא דס״ב כאן) בלא מחיצות ואין אסור כ״א מקום המושב (הא תוך ד״א חוץ למקום המושב סובר דשרי ואזיל לשיטתיה באות ה׳ ועמ״ש בט״ז ג׳) א״כ בנדרים ז׳ א׳ דבעי רבינא אמר הדין ביתא לבית הכסא והדין מהו אי לבית הכסא א״ד לתשמיש בעלמא הא הדין ביתא לביה״כ לא הזמין רק מקום המושב שהיא דבר מועט לא כל הבית א״כ איך שייך שהזמין השני לתשמיש בעלמא מקום מועט כזה ואי דבמחיצות נאסר כל הבית א״כ מה פריך בברכות לרב חסדא דכנגד ביה״כ בחדש שרי והא בעי לרבינא ומתרץ רבינא בתוכו מיבעי ליה והא רבינא בעי לה לכל הבית גדול כמה הואיל ויש מחיצות נאסר נגד מקום המושב נמי וכ״ת באין מחיצות ומש״ה נגדו ממש שרי ואי דהמקשן הבין דרבינא בעי אף בחוץ למחיצה אסור ז״א דבישן נמי בסמוך מיד שרי ומ״מ מ״ש המ״א דרבינא ע״כ במחיצות מיירי לא הבינותי דבעיא יש זימון יכול להיות בלא מחיצות ובעיא שניה דנדרים ביש מחיצות גם כ״ז אם נאמר דבחדש נגדו מיד שרי א״ש משא״כ אם נאמר להמחבר בחדש תוך ד״א בחדש אסור כמ״ש בט״ז ג׳ וכמ״ש הפרישה א״כ אין כאן קושיא כאמור ועמ״ש אי״ה נאות ה׳ מזה ועמ״ש באות ב׳ אי״ה מזה יע״ש דמחיצות ביה״כ לכולי עלמא בע״ט ס״ב מודים דאין הפסק:

לא בתוכו פירוש בתוך המחיצות אם יש לו מ״א היינו מדאמר י״א בתוכו ולא אמר לא במקומו אלא אם יש לו מחיצות אסור כל הבית בהזמנה כדמוכח מנדרים כמ״ש באות א׳ דאל״כ ל״ש מקום המישב דבר מועט לתשמיש בעלמא. ומיהו כנגדו דשרי אף באין מחיצות דבישן נמי להמחבר שרי בס״א בסמוך ממש. וסובר הייתי לומר דכונתו מדאמר לא בתוכו הא תוך ד״א נמי אסור אלא בתוכו אם יש מחיצות כל הבית אסור אבל ממ״ש באות א׳ ואות ה׳ משמע דבחדש מיד שרי חוץ למקום המושב. ועוד דאם תוך ד״א אסור ליכא הוכחה מנדרים והבן:

ספק עמ״א בנדרים ז׳ בעיא יש זימון לביה״כ ואת״ל יש זימון יש יד ופסק הר״מ ז״ל ראשונה לחומרא את״ל פשיטותא והרא״ש מטעם ר״ח עומד כנגד הא בתוכו לא בחדתי והשניה ספק דרבנן דיעבד יצא ולכתחלה אין עושין ספק דרבנן בידים והנך רואה שבמחלוקת שנויה להר״מ כן הא לראב״ד ורא״ש משמע דקורין לכתחלה ועושין בידים ועפר״ח כתב בפשיטות כן וה״ה ס״ס דחד דין להם עיין רא״ם בתוספותיו על הסמ״ג ה׳ מגילה ואי״ה יבואר זה בש״ה ועפר״ח עוד ותוכן כוונתו (מר״ח י״ל כנגדו מותר ובתוכו מיבעי׳ ליה כרבינא ולכתחלה אסור ומנ״ל דיעבד אלא הרא״ש כר״ש ז״ל דעושין ספק דרבנן בידים וא״כ ספק לקולא וש״מ דמפשיט ליה לר״ח בתוכו אסור ומש״ה להר״מ ז״ל בהכרח משום אהל והבן ועכ״מ ולח״מ) מנדרים דאמר רבינא באת״ל ולא דמסופק בתרווייהו אלא דא״כ די בראשונה וספק לקולא לכן באת״ל מאן דמשכח פשיטותא לאיסורא. ולא הבינותי דודאי לרא״ש ניחא דאי מסופק בתרווייהו די בראשונה ולקולא ומדר״ח דאמר כנגדו משמע תוכו אסור דאי מסופק נמי לקולא ולהר״מ דאין עושין ספק לכתחלה תקשה ההיא דנדרים דלמא בתרווייהו מסופק והוצרך שנייה לכתחלה לא והבן. ועמ״ש באות ה׳ ואי״ה יבואר בש״ה. אלא להכי אמר את״ל דנפשט ועלח״מ והבן:

כסתום עמ״א וע׳ מ״ג במ״א אות ז׳ מזה. ומשמע דבעינן ד״א דוקא הא לא״ה לא ולעיל כתבנו בתי כסאות שלנו שיש ספסל נקוב לבד ומיהו משתינין שם י״ל דנגד המחיצות הוי ספק דרבנן ע׳ ט״ז א׳ וג׳ יע״ש ואין להאריך:

בני אדם עמ״א האריך והנה הפרישה העתיק ואוקמוה בחדתי (במקום ואוקמיה באין בו צואה) ובמרדכי שלפנינו הגי׳ כמ״ש המ״א וכ״ה בב״י ולפרישה ספסל זה דין ביה״כ חדש יש לו וחוץ לד״א שרי דכנגדו משמע חוץ לד״א (עמ״ש לקמן) וא״ש דברי המחבר באות א׳ ובס״א וס״ה כאן דבס״א כתב בסמוך ובס״ב כנגדו כו׳ אבל לא בתוכו אם יש מחיצות כולו אסור מצד הסברא (אע״ג דאין הכרע מנדרים דתשמיש ד״א דבר חשוב הוא) וא״כ פסק המרדכי הבעיא א׳ לחומרא מהוכחת הרא״ש ור״מ ז״ל ועכ״פ חוץ לד״א שרי אבל המ״א לא הונח לו בזה דגי׳ המרדכי הוא ואוקמיה באין צואה היינו בישן כי סובר דסתמא דתלמודא מוקים ההיא דרב יוסף ביה״כ שאין צואה כמלא עיניו וע״כ ר״ח בחדתי וחולק על רבינא ומפשט ליה לאיסורא דאי מספקא ליה הוי לקולא בתוכו נמי ועושין ספק דרבנן לכתחלה אלא דפריך אי חולק ר״ח לקולא נמי ומשני דרבינא בתוכו ור״ח דמיקל בחוצה לה כן הוא מסקנת תלמודא אבל המרדכי סובר דבעי׳ זו לקולא בקצת פוסקים ומש״ה מהדר אאוקימתא אחריתא ומוכח לה מרבינא דמיבעיא לה ותפשוט מדר״ח (וכהוכחת הרא״ש ורבי׳) אלא דרבינא ס״ל אוקימתא אוחרא דרב יוסף קאי אמשנה מרחיקין מצואה אמר ביה״כ שאמרו כלומר צואה אע״פ שפינהו ודי בד״א אף לפניו ור״ח בישן שפינוהו כנגדו חוץ לד״א שכ״ה הלשון כנגדו כמש״ל כ״פ ומוכח מברייתא דברכות כ״ב ב׳ וכדבעינן למימר לקמן אי״ה. ורבינא בחדש ולקולא כספק דרבנן ולפ״ז בישן שפינוהו לפניו ד״א וחדש תוכו מותר וספסל זה דין ביה״כ ישן יש לו והתרתי עכ״פ חוץ לד״א לפניו (ומ״ש דפסק לקולא אע״פ די״ל כל את״ל פשיטותא דא״כ אמאי מהדר המרדכי אאוקימתא אוחרא גם מב״י גופא דכתב נראה מדבריו דספסל זה דין ביה״כ יש לו היינו ישן ולפ״ז צריך ד״א תיפוק ליה בחדש נמי ד״א וספסל זה לא גרע מהזמנה ור״מ כנגדו חוץ לד״א ש״מ כדאמרן) ולפ״ז המחבר זיכה שטרא לבי תרי דספסל זה דין ישן יש לו ובס״א פסק כרב יוסף ישן שפינוהו כצואה ממש כמלא עיניו א״כ למה התיר בספסל זה חוץ לד״א זהו הנ״ל בכוונת דבריו, ואגב גררא בברכות כ״ז א׳ פריך מר״ח עומד ומתפלל כנגדו דלמא הרהור שרי חוץ לד״א וי״ל ר״ח לשיטתיה כ״א ב׳ הרהור לאו כדיבור דמי וא״צ להתפלל משמע דיבור. שם רבא אמר לפניו כמלא עיניו י״ל לשיטתיה בכ״ב ב׳ זבח רשעים תועבה וא״כ ברייתא המתפלל וראה צואה כנגדו ילך עד שיזרקנה לאחוריו ד״א מהא אין מוכח די״ל לפניו די נמי ד״א אלא מצא תוך ד״א וכיון שצריך לילך ולהפסיק קצת טוב לילך שתהא מאחוריו דעדיף נמי מצדדים ולעולם דיעבד לפניו די בד״א ולכתחלה אם עמד שם אין מפסיק ולילך אלא מדהקשה הח״ר אמאי לא אמר דחוזר ומתפלל ותי׳ חוץ לד״א אין חוזר והובא בסימן פ״א ס״ב וע״כ סתם כנגדו חוץ לד״א (וכ״כ כל המפרשים ופוסקים דלשון כנגדו כ״ה יע״ש) והוכיח שפיר דלפניו כמלא עיניו מדמפסיק והולך ד״א לאחוריו ובחידושינו כתבנו מזה: