אפי׳ עמ״א הביא הרא״ש ורמב״ם אחשוב אני שכיון בכאן כוונה אחת כמו שאגיד כי בטור הרי הן כצוא״ה והרא״ש כתב דמיוחדין הרי הן כבה״כ ובר״מ פ״ג מק״ש הי״ב הרי הן כבה״כ וסתמא כפירושו ברא״ש אע״פ שלא הזכיר תיבת מיוחדין (מש״ה אקדמי׳ לרא״ש דמבואר כך) והמעיין בפרישה יראה שיש לכ״א קולא וחומרא לטור דהוי כצואה קולא במתכות וזכוכית דאין מזוהם ונבלע כ״כ שרי וחומרא בחרס אע״פ שאין מיוחדין כ״א גם לתשמיש אחר מוזהמין הם וכצואה הם ולרא״ש ור״מ במיוחדין הוי כבה״כ ואפי׳ זכוכית דלא בלע כלל (עב״י) נמי הוי כבה״כ ולא עדיפי מספסל נקוב בפ״ג למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה (ר״ל לפרישה כחדש ד״א ולהט״ז ומ״א ג״כ כישן יע״ש) ובאין מיוחדין בשל חרס נמי שרי לכן אמר דאין כן כי עיקר כרא״ש ור״מ דמטעם דהוי כבית הכסא במיוחדין לכך ואפ״ה בזכוכית ומתכות שרי כמ״ש הב״י כיון דלא בלע כלל אין דין ביה״כ עליו ול״ד לספסל נקוב בפ״ג דצורתו מוכיח עליו משא״כ כלי זכוכית ומתכות (עי״ד ק״ה וס״ח כל שאין אחר מהלך י״ל אין בולע בכבוש כלל) שם כלי עליה וכיון דלא בלע כלל לפעמים נמלך ומשתמש תשמיש אחר אף במיוחדין אין דין ביה״כ עליהם והמחבר דנקיט מרחיקין כמו מצואה אין הכרע וי״ל הטעם כבה״כ ומש״ה אם אין מיוחדין שריין אף חרס ובלוע הרבה דמ״מ מכוסה בדופני הכלי וכסות קרינן ביה וה״ה מ״ר אם מיוחדין ומטיל רביעית מים אין דין בה״כ עליהם דמבטלן מיד ועט״ז א׳ מ״ש מזה ובלשון הרא״ש ז״ל יע״ש:

מצופה עמ״א ובתנ״א אות מ״ה כתב דוקא מצופה אבר ממש הוי ככלי מתכות לא גלייזר״ט יע״ש ובלבוש כתב מצופה באבר. וע״ש כתב דינן כבה״כ וכתב זכוכית מותר שאין בולע הרבה ולכאורה קשה כמ״ש באות א׳:

רחוצים עמ״א י״ל אם הוי כר״ר שאין עיקר עסי׳ ע״ט ס״ט ומ״ש שם ומב״ח משמע מצופה בפנים וחוץ ומב״י משמע רק בפנים וכ״כ א״ר יע״ש:

שכפאו עמ״א דבחרס לא מהני כפאו אבל במתכות מהני אפי׳ אין רחוץ בפנים ומ״ש במטה גבוה עשרה וחוצצת מכותל לכותל ע׳ תל״ג ור״פ רשכ״ג מטה החולקת יע״ש ומיהו דוקא בשסתומה אבל במטות שלנו על ד׳ רגלים לא חוצצת ומשמע בב״ח אפי׳ אין רגליה גבוה ג״ט וא״י למה ותחת המטה אם אין רגליה ג״ט כמכוסה דמי ועמ״ש בט״ז ה׳ אי״ה מזה: