צמר עמ״א הוסיף אילים דלאו דוקא רחלים הנקיבות אף הזכרים הנקראים אילים כמתרגם וישלח רחלים מאתים ודכרין עשרים ובירושלמי מייתי מקרא מלכים ב׳ ג׳ ד׳ ומישע מלך מואב השיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר (בב״י ט״ס צמר אילים) דצמר מיותר ללמדך שאין סתם צמר כ״א אילים וה״ה רחלים דמין א׳ הוא. (ואנב במ״נ שורש איל שם חיה לזכר ונקיבה א״י דאיל חרוקה הי׳ או אלף צרויה שם זכר מכבשים ולנקיבה רחל ואם שבא המין נזכר בפסוק עיין חולין ראשית הגז ותי״ט פסחים פ״ק במשנה אין חוששין ושם איל חיה הי׳ קמוצה תמיד ולנקיבה בה״א אילה כו׳) ומ״ש צמר שטרפן עם שאר מינין בטל ברוב ול״ד לבגד שתי ופשתן כו׳ באות ד׳ דהתם שתי בלא ערב או להיפוך אינו בגד יע״ש. והביא פ״ט דכלאים מ״א וכ״ה בי״ד רצ״ט ס״א יע״ש. והנה יבש ביבש באינו מינו היכא דל״ש שאם יבשלם יתן טעם אף מדרבנן בטל הוא עי״ד ק״ט ט״ז וש״ך ב׳ ט׳. ונוראות נפלאתי על אדונינו התי״ט בפ״ט דכלאים מ״א כתב יבש ביבש במינו בתר שמא אע״פ שיש שם לווי יע״ש ורוצה לומר צמר רחילים וצמר גמלים צמר מיקרי גמלים בלווי ופשתן וקנבוס פשתן מיקרי קנבוס בלווי (עי״ד רצ״ח ורצ״ט ב״י וב״ח)משמע תרי מיני דב״ש בשמן אין בטל והא ל״ש טעם זה שאם יבשלם ומיהו בפריי כתבתי בק״ט שי״א מ״ה מין באינו מינו לא בטל כי אחרי רבים דוקא במינו יע״ש א״ש ואדונינו המ״א אין אומר כן אפילו צמר בשאר מינים ויש מחלוקת בזה כאמור:

ומ״ש רחל בת עז צמרה פסול לציצית רמב״ם (פ״ב מציצית ה״א) וא״כ אין פוטר אלא במינו ב״י חלקן לשנים כי מר״מ י״ל דמטר מיקרי אלא שהתורה מיעטתה לציצית כמ״ש בבכורות י״ז א׳ ל״ו גדילים תעשה מה פשתן שלא נשתנה וא״כ י״ל רחל בת עז צמר מיקרי לענין בגד ממנה שחייב מן התורה בציצית וצמר ממנה לציצית אפילו מינה אין פוטר לזה הביא ב״י, ובב״י ובכ״מ הוסיף וכן בכלאים אין לוקין א״כ לא חשיב צמר כלל ואין פוטר בציצית אלא במינו דוקא ותראה נוראות מ״ש הב״י כלאים בכאן כי בפרק עשירי מכלאים נתקשה שם רחל בת עז רק מראי׳ עין וכ״ח בי״ד רצ״ח ס״ב אמאי לא איסור תורה אלמא דמ״ה לא מיקרי כלל צמר סתם כה״ג שנשתנה קצת דלא תימא בלבישה כתיב צ״ו מה פשתן שלא נשתנה למעט מלקות הא איסורא איכא מלא יעלה בגד שעטנז נימא סתם בגדים צמר רחל בת עז נמי צמר מיקרי אלא דבה׳ ט״צ פי״ג ה״א פסק הר״מ ג״כ דאין מטמא בננעים רחל בת עז וא״כ בנין אב דרבי ישמעאל כו׳ ומש׳ה אין שם צמר סתם עליו ובגד ממנה מדרבנן להמחבר ופוטר ציצית ממינה. ומיהו שאר בגדים משי וכדומה נמי אין פוטר רחל בת עז אף להמחבר דשאר מינין מדרבנן רבנן החמירו ואמרו צ״ו פוטר שלא במינן הא צמר רחל בת עז אין פוטר במשי וכ״ש להרב בהג״ה דכל בגדים מ״ה. והמ״א השמיט קצת מלות כי אין צורך לגוף הדין אבל מלת דוקא היה לו להעתיקו וכדכתיבנא: והוי יודע הא דרחל בת עז ל״ד ה״ה אביה תיש ואמה רחל אע״ג דודאי חוששין לזרע האם וגם אפילו נימא דאין חוששין לזרע אב וכולה רחל אימעיט מקרא מה פשתן שלא נשתנה ולפ״ז צמר מרחל בת עז וצמר מרחל בת רחל ואביה תיש הוה ספק שמא זה כולו רחל וצמר לווי מיקרי כמו צמר גמלים עכ״פ וזה כולו עז ונוצה מיקרי ואין פוטר זא״ז ולהמחבר י״ל ספק דרבנן לקולא דאף להר״מ י״ל תרווייהו צמר לווי מיקרי והוה מינם וצ״ע:

כלל עמ״א. תיקן דברי מהרי״א שהביא ב״י דמש״ה אומר סמ״ק פשתן למשי שמשי נראה מין צמר והביא הב׳י דיטעו במשי לומר צמר הוא שמשי דומה לצמר ויטילו פשתן בצמר והקשה דמשי אין דומה לצמר ועוד צמר בקנבוס לא והמ״א פי׳ דברי מהרי״א דה״פ לפי שמשי נראה מין צמר כלומר דצמר מחוף הים נראה בעיני העולם למשי שאין רגילין בו ויטעו להטיל פשתן בצמר מחוף הים סבורים משי הוא ולכן אסרו ציצית פשתן במשי ג״כ ול״ד משי גזרו לכל המינין אטו משי ואטו צמר אבל לפשתן לא גזרו וכמ״ש הרב ס״ו והב״י פירש פירוש אחר במהרי״א ע״כ הקשה וט״ס לכאורה ט״א וצ״ל פירוש אחר וכאמור והבן:

אין עמ״א בשם ב״ח וי״א הוא הגמיי׳ דצ״ו יחדיו פוטרין שלא במינם ובסי׳ ח׳ אות י״ז הביא דיש נוהגין שלא לברך על טלית של משי כ״א בצמר ומסירו ולובש משי קלים אע״ג דכלאים נוהג י״ל תכסה מיעוט עיין פ״ח מכלי מקדש הט״ז ופ״י מכלאים הל״ב ובכ״מ ובר״ן ספ״ק דביצה בשם הרז״ה ז״ל י״ל זהו שיטת הראב״ד והבן. לבד צ״ע:

ממינו עמ״א הנה באות א׳ טרפן שייך ביטול משא״כ בגד שתי וצמר ועירובו צמר גפן וכדומה כיון דאין בגד בשתי לחוד או ערב לחוד למ״ד שאר מינין מדרבנן בגד זה דרבנן והיינו להמחבר ולהר״ב כל המינין מ״ה וא״כ ברחנ״ט שלנו ששתיו ששתן ועירובו צמר גפן או להיפוך תליא בזה ועי״ד סי׳ רצ״ז ס״א בהג״ה פירכוט אסור לעשות ציצית דהוי כלאים (מה שאנו קורין ברחנ״ט ואנו חותכין כנפיים ועושין מעור וכדומה עמ״א אות ח׳) ושם יש טעמים הרבה י״א כי חוטי חשיבי ולא בטילי עיין באר הגולה וב״ח שם ובש״ך שם דל״ש ביטול בכל מיני היתר ואיסור מחזקן וזה בחוט שנאבד אבל בשתיו פשתן ועירובו צמר הא קי״ל דבר הניכר ל״ש ביה ביטול ומ״ש בשם מהר״מ מרוטנבורג שטלית כזה אין תקנה י״ל הפעם דלמ״ד שאר מינין חייבין מ״ה בציצית היכי נעביד צמר דלמא בשאר מינין צ״ו יחדיו דוקא פוטרין לא צמר לחוד וכלאים ליכא בזמן הזה (עיין הגהות מיימוני פרק ג׳ מציצית אות ו׳ הביאותיו בט״ז מזה) ליעביד של פשתן אין עושין ציצית פשתן ואפי׳ בעירובו משי מה חזית דבתר עירובו אזלינן הא יש בו נמי צמר וכדומה לכן אין לטלית כזה תקנה וכן בפשתן וצמר גפן וכדומה ומ״ש ומ״מ לדעת המקילין בטלית משי יטיל בטלית משי ציצית צמר ולא חיישינן לסברת מהר״מ דצ״ו יחדיו דוקא. ומ״מ קשה טוב יותר ציצית משי ויוצא ממ״נ אי מ״ה או מדרבנן וזה טעות דקאי אדלעיל בשתיו צמר ועירובו משי למאן דלא חייש למהר״מ יקח צמר לא משי דהא אית ביה צמר ג״כ. ועא״ר ג׳. גם שם הביא פי׳ סמ״ק ע״פ תשובת מהר״ם מרוטנבורג סימן תמ״ד יפה יעוין שם עט״ז ד׳:

ובחידושינו שבת כ״ז כתבנו דאם לקח טלית צמר שאין בו שיעור חיוב (סי׳ ט״ז) ותפר בחוט משי וכדומה פטור מ״ה להמחבר ס״א אע״ג דל״ש שתי בלי עירוב אין בגד כמ״ש א״ד שם מ״א דבר הניכר ל״ש ביטול ברוב אבל אם יש בו כשיעור בצמר חייב מ״ה ואם יש בה שיעור חיובא מ״ה ורוב הטלית ממשי לכאורה אף להמחבר חיובא מ״ה דדבר הניכר ל״ש ביטול ברוב אבל ראיתי במ״א סי׳ י׳ אות ח׳ דלא משמע כן ובתר עיקר הבגד אזלינן ועט״ז שם אות ח׳ ואי״ה יבואר עוד שם וכאן אין להאריך:

יש עמ״א הניח בצ״ע על המחבר וט״ס בית הלל ב׳ וצריך להיות בעל העיטור עב״י בשם הרא״ש שהביא לבע״ה ומ״מ י״ל אף מדרבנן הם אמרו או כולו מינו או כולו צ״ו ולא קשה כ״כ על המחבר:

מצבע עמ״א דיעשה הטלית לבן די״מ דוקא מצבע הטלית מ״ה משמע עיין מנחות מ״א ב׳ וברש״י וי״א שלא לצבוע ציצית בהכרח הטלית לבן עוד כתב די״ג מדות מלמד שנתעטף הקב״ה בטלית וכתיב לבושיה כתלג חיור עט״ז הביאו. ועא״ר ה׳ בשם א״ז הגאון טלית ירוק הנקרא בל״א בלשון אשכנז זכר לתכלת וכן נוהגים בטליתים שלנו ועתה נהגו בטלית קטן שפת הבגד בל״א והמחבר לא חילק בגד תכלת ציצית מצבע הטלית כמ״ש בב״י עתה אין לנו תכלת אין לחלק: של עמ״א בשם ב״ח דודאי יש לעשות ציצית מצבע הטלית מ״ה כדמשמע מנחות מ״א ב׳ בגמ׳ ורש״י ותוס׳ שם וי״א שאין ללבוש ציצית א״כ בהכרח יעשה טלית וציצית לבינים גם מלמד שנתעטף כו׳ ולבושיה כתלג חיור וכן ראוי לעשות טלית לבן ומה ששפת הבגד כעין תכלת בטליתות שלנו בתר עיקר הבגד אזלינן ע׳ סי׳ י׳ במ״א ח׳

של עמ״א והם דברי הרא״ש בתשובה כלל ב׳ הביאו הב״י והנך רואה מכאן דבזמן הזה אמאי לא גזרינן בסדין דלמא נקרע וישייר חוט התפירה ועובר בכל יום עשה דציצית אלא ש״מ דבר שהוא שוא״ת ומ״ע לבד אין רשות לחז״ל לגזור בו דושמרתם משמרתי בלאו או בקום ועשה וזה סייעתא למ״ש בסימן ח׳ בט״ז ח׳ ומ׳א י״א וע׳ תוס׳ מנחות ס״ח א׳ יע״ש. וסדין י״ל שאר מינין דרבנן ואין להאריך. ומ״ש בי״ד קט״ז בגילוי עתה שאין נחשים מצויים לא גזרו דהטעם מבואר וידוע ל״ש שנאמר במנין ומ״ש פ״ב מסנהדרין ט״ס וצ״ל פ״ב ממרים הא״ב יע״ש באורך אימתי יכולים לבטל ואימתי לא יע״ש בתס״ח אות א׳ בשם הרא״ם דגילוי לא פשט איסורו וא״כ אין זה ברור סברת הרא״ש ז״ל דהא פסח בזה״ז ליכא וטעם ידוע אפ״ה אין מבטלין וי״ל פסח ד״ת תוס׳ כמ״ש:

וציצית עמ״א וע׳ סי׳ י׳ סעיף ד׳ כצ״ל שם נאמר היא של בגד וכנפיה עור חייבת ואנו עושין כנפות קנבוס וכדומה להר״ב יותר טוב שגם הוא חייב מ״ה בציצית. שוב ראיתי שהאדון ז״ל יותר יפה אמר עי״ד סי׳ רצ״ט בש״ך אות ב׳ וסימן שס״ה ויש לכאורה לחלק שם בין ארג בבגד חש לסברת הר״מ ז״ל מפני מראית העין שנראה כבגד אחר כולו צ״ו יחדיו משא״כ לקמן ע״י קשר ותפירה וא״כ מאי דחש להר״מ ז״ל ובסימן ש׳ לא ילך בפשתן וכנפות קנבוס ובהם ציצית וגם יש קצת מראית העין משא״כ בכנפות עוד והבן. החייטים דידן יש להם להזהירם שיחתכו לגמרי הפשתן התפור מתחתיו ג״כ כי אין מועיל במה שחותכים במקום הנקב לבד כי זה כלאים ממש שהקשר קשור על כלאים וב׳ נקבים די שיחתוך במקום הנקבים ולקמן בסי׳ י׳ וי״א אבאר עוד בענין החייטים וע׳ סי׳ י״ד במ״א אות ה׳ א״ש יותר דוקא כנפות עור: