סדר השלישי

א המורה צדק כשיבוא לפניו איזה הוראה יעיין בספרים ולא יורה על פה ולא יבוש מהמלעיגים באומרם כי הוראה צריכה להיות מיד וזירוז בלי עצלות וטוב להתבודד וליישב בדעתו כי ברבים זה אומר בכה כו׳ וגם מפני הבושה כו׳ והמורה שלא עפ״י הספרים הוי כמורה הלכה בפני רבו ח״ו ודאי אם יודע שהאנשים אשר אתו שלימים הם אתו ויודו על האמת מצוה להתייעץ ברבים משא״כ אם אינו כך. ולא יכעוס המורה כי אמרו חז״ל בא לכלל כעס כו׳ ואשרי מי שמונע עצמו מהוראה טוב לו ובעו״ה ת״ח עכשיו עניים והוצאה מרובה כי לפנים המלבושים היה בזול וגם אכילה כמאמר הכתוב וגז כבשים ללבושך ודי חלב עזים ללחמך ועתה בעו״ה הדורות חלושים והמלבושים דוקא בגדי יקר וצריכים למכור עצמם ולישא עול הוראה על שכמם ודי בהערה זו:

ב כשיבוא לפניו דין מהדינים צריך לעיין היטב בכל דיני ס״ס המבוארים בי״ד ק״י ובספק דרבנן איזו הוי דרבנן ואיזו ד״ת ועש״ך שם בסוף הסימן מה שהזהיר בזה:

ג הלכה למשה מסיני יש בו מחלוקת אי אמרינן ביה ספיקא לחומרא אי דוקא תורה שבכתב ממש עיין בתורת השלמים סוף הלכות ס״ס ועיין בשיורי כנסת הגדולה א״ח ק״ס בהגהות הב״י אות כ״ג ובשורש השני להרמב״ם ורמב״ן יע״ש. וההיא דספק ערלה בח״ל הלמ״מ ונאסרה ספק א׳ מותר יש ליישב כעין מ״ש הפר״ח בי״ד ק״י למ״ד ספק תורה מדרבנן לחומרא למה הוצרכה התורה להתיר ספק ממזר כה״ג בשני ספיקות סותרין ה״ה כאן או בהצטרף עוד ספק איסור דלא למיהוי ס״ס לאיסורא ובחזקה וכמה תירוצים ואמנם צריך תנאים לזה לידע איזו הלמ״מ דוקא שאין בא לפרש קרא הא לא״ה דין תורה שבכתב יש לה וע׳ טריפות יוכיחו וגם זה אין להתיר כ״א לעשות סניף ממנו:

ד ס״ס לחומרא בדרבנן כתבנו בפריי לי״ד סימן ק״י בקו״ה והמחודשים יע״ש. ועיין בפריי א״ח ק״ס במ״ש בהא דספק ידים ליטהר טהור:

ה עובדא בא לידי באווזא שהיו הדקין סרוכין לעור הבשר ואצל הסירכא היה מונח כיס בשר ובתוכו מוגלא וחתכתי הכיס ומצאתי בו עצם קטן דמות לו כעין עצם מצלעות העוף ואפשר הוא עצם בא מבחוץ ויש לעיין ביה טובא. הנה בי״ד סימן ע״ב ובשאר דוכתי מבואר דסירכא אין פוסלת כ״א בריאה ושם בט״ז א׳ כתבנו דיש מטריפין ומידי ספיקא לא נפקא ומ״מ כשר הוא מאחר שהמחבר והר״ב מסכימים להכשיר. וכאן יש ריעותא דעצם נמצא סמוך בכיס אצל הסירכא ועצם לחוד לא היה מטריף י״ל מצלעות הוא ועט״ז י״ד סימן ל״ט אות כ״ג ופריי שם ואין חילוק בין עצם בהמה או עוף ולומר שמכין הבהמה ונפרש עצם מנלן זאת אבל כאן נצטרפו ב׳ ספיקות יחד בעוף זה שמא הלכה כמ״ד סירכא פוסל בשאר איברים ושמא עצם זה מבחוץ בא ואף דאין ב׳ הספיקות מענין א׳ שפיר הוי ס״ס מטעם רובא וכדומה ואף את״ל כל שהמחבר והר״ב פוסקין להתירא תו לית כאן ספק מ״מ כה״ג שיש ריעותא בצד הסירכא מורה על זה דנקב היה כאן וכתבתי זה לדוגמא בענין ס״ס והמורה צריך ליזהר בדברים כאלו ואף אם יש קורט דם ממש אצל הסירכא צ״ע:

ו כשהמחבר כותב איזו קולא והר״ב בהגה״ה פסק לאיסור וסיים וכן עיקר וכדומה אף כשאירע אח״כ עוד איזה ספק אין לעשות ממנו ס״ס שמא הלכה כהמחבר דאנן קבלנו עלינו דעת הר״ב עיקר ובפרט שפוסק כן מאחר דרוב הפוסקים סוברים כן אין זה ספק כלל כי המחבר בנה יסודו על תלתא עמודי עולם הרי״ף והרמב״ם והרא״ש במקום ששנים מהם סוברים כן פוסק כן כידוע ועיין בהקדמת ד״מ ועיין כה״ג י״ד ובכללי או״ה בפריי שם אבל כשהר״ב כתב וכן המנהג או והכי נוהגין ראוי לצרף דעת המחבר לס״ס וכ״ש כשהר״ב מיקל בה״מ:

ז אבל כשכתב והכי נהוג הוא שהר״ב כותב שראוי לנהוג כן בזה יש ספק אם לעשות מסברת המחבר ספק או לאו וכן להיפך כשהמחבר פוסק לחומרא והר״ב מיקל צריך המורה לעיין בזה:

ח כשהמחבר כותב דיעה א׳ בסתם ואח״כ וי״א כתבנו בזה בכללי או״ה לי״ד וכאן בא״ח בכללי או״ה דעתו כדיעה א׳ בסתם אמנם לענין ספק ברכה לקולא מחמת חומר לא תשא הראיתי פנים בכללים דספק הוא אף שכותב דיעה א׳ בסתם י״ל ספק לקולא בברכה ועמ״ש ר״י א״ח סימן רס״ח מזה ומה״ט י״ל דס״ס לא מהני בספק ברכה הביאותי בכללים כמו שיראה הרואה שם:

ט כשהתוספות כותבין שני תירוצים תי׳ ראשון עיקר בכה״ג בכללי הפוסקים אות י״ט בשם מהרי״ק שורש ע״ב והר״י הלוי סי׳ א׳ די״ג:

י כשהמחבר (או הר״ב) מביא ב׳ די״א דעתו לפסוק כסברא אחרונה עמ״ש בכללים לא״ח ועיין כה״ג א״ח סי׳ שי״ח בהגהות הטור עמ״ט המחבר בס״ה פת כו׳ ובכללי הפוסקים אות מ״ו יע״ש ובאות נו״ן כשכותב הפוסק יש אומרים אין לומר שהיו לפחות שנים יע״ש ר״ל אין להוכיח דאפשר רק אחד מ״מ תראה בההיא דסימן שי״ח וכדומה כותב תחלה יש מי שאמרו ואח״כ ויש אומרים להורות דהלכה כלישנא בתרא ועמ״א שם י״ט:

יא כתב כה״ג בכללי הפוסקים אות ס״ד וס״ה אין כח לחלוק עכשיו מסברת עצמו על הספרים שנתפשטו ברוב ישראל וקבלו עליהם פסקים וכתבים רמ״א דיכולין אנו לפסוק כקולי דמר וכקולי דמר היכא שאין סותרין זה לזה. ובאות פ״ג מלת נכון בפוסקים אין לדקדק הימנו לכתחלה אבל דיעבד לא מהרי״ק שורש ל״ט:

יב אין לנו לצרף חומרי כל הסברות הראנ״ח ז״ל ח״א סי׳ ח׳ כנה״ג כללי הפוסקים אות ס״ז יע״ש ויראה בדרבנן אין לנו להחמיר ולעשות ס״ס לחומרא מסברות חלוקות אבל בד״ת ראוי לנו לחוש לב׳ חומרות וגם בדרבנן היכא שס״ס לחומרא בדבר א׳ צ״ע עיין באות ד׳:

יג כל ספק בשחיטה נבילה ודאית מטעם דאוקמי׳ אחזקה וע׳ בפריי סי׳ ח״י בש״ך א׳ הארכנו בזה כי יש דהוי רק ספק נבילה יע״ש וכל זה במקום שחיטה ר״ל הראוי לשחיטה לאפוקי תורבץ הוושט ובקנה מקום שאין ראוי לשחיטה לית ביה חזקה דשאין זבות ועסי׳ ל״ג בש״ך אות ה׳ תורבץ טריפה ולא נבילה הלכך אם ספק שם ונשחט במקום הראוי לשחיטה י״ל אוקמיה בחזקת היתר בתר רוב כמבואר:

יד עוד ראיתי לעורר לב המע׳ רובא וחזקהם רובא עדיף לחומרא ולא לקולא מדרבנן סמוך וכבר הנארכנו בס׳ ג״ו בכלל רובא וחזקה ובספק דרבנן ואית רובא לאיסורא וחזקה להיתרא צ״ע אם אמרינן מדרבנן סמוך וה״ל פלגא ופלגא ולקולא ועתה ראיתי בכ״ג בכללי רובא וחזקה בשם תומת ישרים סי׳ ע׳ רובא וחזקה בדרבנן נסמוך מיעוטא אחזקה יע״ש ואין בידי ספר תומת ישרים כעת לעיין ביה:

טו כתב הכה״ג שם אות ג׳ בשם מורי הרב ז״ל בתשובה חלק אה״ע סי׳ כ״ו דהא דרובא עדיף מחזקה דוקא חזקה שאין באה מכח סברא אבל באה מכח סברא עדיף מרובא ועיינתי שם הדמיון חזקה אין אדם פורע תוך זמנו כאנן סהדי הוי והביא חולין י״א ב׳ תירוצי התוספות לר״א ב״י כמי שאין דנין ק״ו מהלכה ועוד דיליף מפרה אדומה ואף לתי׳ א׳ דמסברא ידעינן דרובא עדיף מחזקה מ״מ חזקה מסברא עדיף יע״ש:

טז כתב ע״ש בכה״ג אות ח׳ וי׳ והמכוון ממנו דס״ס עדיף מרוב יע״ש ולפ״ז אי מתנגד הס״ס לרוב אזלינן בתריה בין לקולא בין לחומרא. ותרי רובא וחזקה מקילין בתרי רובא נגד חזקה דהוי מיעוטא דמיעוטא וכה״ג לא אמרינן סמוך יע״ש ומיהו בהא דס״ס נגד חזקה עיין בק״ך י״ד ר״י ופסקים וכתבים סי׳ קכ״ט ובט״ז סימן שי״ו אות ה׳ בי״ד וכבר הארכנו בזה במקומות מפוזרים והמ״צ צריך לעיין היטב אם יארע כה״ג:

יז שם אות כ״ג ע״א נאמן באיסורין היכא דלא אמר היפך החזקה הא היפך החזקה ואין בידו אין נאמן כמבואר ודוקא חזקה שאין תלוי בזמן אבל תלויה בזמן ע״א נאמן מורו הר״ב ז״ל ח״א סימן י״א ועיינתי שם והוא מנדה וספרה לה לעצמה והן כעין דברי חה״ר בריש גיטין ב׳ ב׳ דדמיה פוסקין ל״ש לאוקמה אחזקה כה״ג יע״ש:

יח שם אות ט״ו היכא דאיכא תרי חזקה ומכל א׳ נמשך קולא וחומרא יש לילך אחר החזקה שנמשך ממנה מיד החומרא אע״פ שאח״כ נמשך בזמן ממנה קולא מלילך אחר חזקה שנמשך מיד קולא הרשב״ם ז״ל חי״ד סי׳ ר״א:

יט בדין חזקה העשויה להשתנות יש בו חילוקים רבים עיין מהרי״ט ח״א סי׳ י״א וסי׳ מ״א וסי׳ ל״א הביאו כה״ג אוח י״ז והדברים ארוכים בזה:

כ ס״ס לקולא וספק דרבנן לקולא דוקא שא״א לברר כ״א ע״י טורח הא כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן ואין סומכין על רובא וחזקה כה״ג כ״כ ז״ל מריש פסחים למאי נ״מ נישייליה ועי״ד ק״י בש״ך אות ס״ו ופריי שם:

כא בענין ששים באיסור שנפל להיתר יש לשער במדידה ובאומד יפה ואף בדרבנן א״א ספק לקולא ביש לפנינו לשער וצריך לשער. ועצמות עיין סימן צ״ט בש״ך א׳ רכים יע״ש:

כב כתבתי בפריי לא״ח רע״ט ט״ז ג׳ נר קראו ז״ל שמשימין בו חלב חתיכות ודולק שם עם פתילה אף מתכות אין אומרים בו דבלע כולו מאיסור כ״א בפיו במקום שהוא חם בולע ויוכל לשער מקצת הכלי שם והשאר אין בולע דצונן הוא ועסי׳ צ״ב בי״ד בט״ז אות למ״ד וא״כ אם נפל אותו כלי להיתר וא״צ לשער נגד כולו כה״ג באין נותנין בו חלב רותח כ״א חתיכות כו׳ ואף במתכות לא אמרינן חם מקצתו חם כולו וא״צ לשער כ״א נגד פיו מקצת הכלי באומד יפה ששם חם מחמת פתילה שדולקת שם:

כג רובא דתליא במעשה לא אזלינן בתרי׳ וכתבתי בס׳ ג״ו ובש״ה א׳ ד״ת לא היה רובא או רק מדרבנן חזקה דתליא במעשה יש בו מהעיון ועיין בכ״ג בכללי רובא וחוקה אות ד׳ ובאות י״ט בשם מהראנ״ח חלק שני סי׳ ל״ד וממ״ש בפריי לא״ח סי׳ ח׳ אות י״א יע״ש:

כד הא דכתבנו באות ך׳ ס״ס דיוכל לברר בקל מבררינן וכן רוב או חזקה עמ״י כלל נ״ט אות א׳ ובקו״ה אות מ״ה ובה׳ נדה בתורת השלמים סימן קפ״ה אות א׳ דמשמע דהיכא דיש חזקה עם הס״ס וה״ה עם הרוב דא״צ לשאול מהא די״ד קפ״ד סי״א דא״צ לשאול אותם וי״ל דהתם קרוב לודאי שדרכה לטבול והואיל וספק הוא א״צ לשאול משא״כ במ״א אין ללמוד הימנו ועי״ד קכ״ב סתם כלי ישראל אב״י וע״מ צריך לשאול אותו כשהוא לפנינו אע״ג דיש ס״ס וחזקה י״ל דחזקה דתבשיל איתרע הואיל ובשלו בקדירה בשר או להיפוך ועיין רלב״ח סי׳ קכ״א:

כה ושם ברלב״ח סי׳ קכ״א האריך בכמה דינים ובדין נט״ל בקדירה שאב״י אפילו אם הוא של חרס חשוב כמו ברצלי״ן וכדומה ונבלע בה איסור דרבנן משובח ואח״כ נפגם אסורה הקדירה אטו ב״י וראיה מפינכא ובפריי שם לי״ד ק״ג כתבנו מזה דגזירה שאין ב״י אטו ב״י גזירה קרובה הוא ואף בדרבנן גזרינן וכן הוא פשוט ומסתימת כל הפוסקים משמע ומבואר כן:

כו ומכל מקום אם בישלו גבינות עכו״ם בקדירה חרס חשוב או חלב עכו״ם אפשר להתיר הכלים אחר מעל״ע דנהי דספק איסור תורה אין להתיר אחר מעל״ע שע״י גלגול הוי דרבנן משא״כ גבינות עכו״ם וחלב עכו״ם בסניף דהוי כעין גזירה לגזירה ועדיין צ״ע וצריך להתיישב בדבר:

כז אמר הכותב בענין ספק תורה לחומרא רבו הדיעות והתנאים אי הוי מן התורה או מדרבנן ועמ״ש בפריי לי״ד ק״י ובשאר דוכתי ואמנם הנ״מ לדינא צריך לעורר קצת בזה הנה אם לומר למ״ד ספק מ״ה אסור גזרינן ביה גזירה דרבנן ולמ״ד דרבנן הוי גזירה לגזירה קשה מא״ח סימן רס״א ושמ״ב כל שבות לא גזרו ביה״ש דוקא לצורך מצוה ולהר״מ ז״ל לית ליה תוספת שבת מ״ה הרי חזינן דגזרו גזירה לספק תורה ולומר דשבת יש כרת וסקילה בפ״ט מט״מ דחה הכ״מ לגי׳ זו ולומר ספק תורה שנפל להיתר ולית ששים למ״ד מדרבנן מותר להוסיף להמחבר לי״ד סימן צ״ט ט״ו ולמ״ד מ״ה אסור להוסיף ועט״ז שם אות י״ב דא״כ בצ״ח ס״ב נפל לאינו מינו וא״י אם היה ששים אסור להוסיף עליו עד ששים להמחבר דלית ליה חנ״נ בשאר איסורים אם נאמר דספק דמדרבנן הוא כשיטת הר״מ ז״ל וזה טעות ולא עוד אפילו ספק איסור שנפל וא״י אם היה ששים אסור להוסיף אף אם נאמר ספק מדרבנן אסור ומוסיפין על איסור דרבנן כאן יש דררא דאורייתא בכה״ג כ״ע מודים דאין מוסיפין ולענין אם נשבע על ספק איסור תורה שלא לאכול ואכל אי לוקה יש לומר למ״ד ספק מ״ה אסור הוי ליה כחצי שיעור ושבועה חיילא עליה כי י״ל דספק אין בו לא לאו ולא עשה כ״א איסורא בעלמא ולמדוה מדאיצטריך להתיר ספק ממזר כו׳ משא״כ אי ספק מדרבנן אסור נהפוך הוא אין שבועה חלה על ספק תורה דלאו דלא תסור מ״ה הוי ואתני דלא לילקי עליה כמו שיבואר בי״ד סימן רל״ט בש״ך אות י״ט דוגמא לדבר חצי שיעור למ״ד ד״ת כר״י שבועה חלה עליה כבסי׳ רל״ח שם ולמ״ד דרבנן אין שבועה חלה עליה דיש לאו מפורש לא תסור וה״נ דכוותיה ונ״מ לפסול לעדות הואיל ומחויב מלקות:

כח והיכא דיש לפניו ספק תורה ודאי דרבנן עדיף במ״ע לעשות ספק תורה אף למ״ד מדרבנן כמבואר בא״ח סימן תקצ״ה ובמ״א א׳ דלא סמיא בידים לברורי אפ״ה ספק תורה עדיף מודאי דרבנן הואיל ויש בזה ספק תורה וה״ה לחולה דמאכילין הקל הקל תחלה עדיף ודאי דרבנן מספק תורה אף למ״ד ספק מדרבנן לחומרא ולענין בהמ״ז עיין א״ח קצ״ו אף איסור דרבנן אין מברכין.עליו ואם קידש ואכל שם ספק איסור תורה לכאורה למ״ד מ״ה אסור לא יצא ידי קידוש כשלא אכל שם כ״א זה וצריך לחזור ולקדש כבסי׳ רע״ג בא״ח ולמ״ד דרבנן י״ל דאין צריך לחזור ולקדש וקצת דמדומי ראיה מהא דהמוכר דבר איסור תורה בי״ד קי״ט בש״ך אות כ״ז ובח״מ רל״ד בסמ״ע ד׳ דאכילת איסור תורה צער הוא לו א״כ לא הוי וקראת לשבת עונג במקום קריאה תהא עונג משא״כ אי הוי רק דרבנן אפשר עונג מקרי גם זה צ״ע: ומיהו יש נ״מ במוכר לחבירו ספק איסור תורה ואכלו למ״ד מ״ה אסור מחזיר לו הדמים ולמ״ד דרבנן אין מחזיר לו הדמים:

כט עוד נ״מ בדין סחורה כבסי׳ קי״ז ס״א ב׳ בי״ד כל האסור מ״ה אסור לעשות בו סחורה ואיסור דבריהם מותר א״כ בספק איסור תורה יש נ״מ כאמור ואי״ה יבואר עוד:

ל ולענין ספק אם בירך בהמ״ז אף למ״ד ספק מדרבנן אסור ולחומרא אפ״ה מברך בהמ״ז אף למ״ד המברך ברכה שא״צ עובר לא תשא הואיל ומדרבנן לחומרא מברך ככל מצות דרבנן ועיין או״ח סי׳ רט״ו מ״א אות וא״ו וט״ז דהר״מ ז״ל סובר ספק מדרבנן לחומרא ואפ״ה בהמ״ז אם מסופק מברך מספק וכן לענין ספק א׳ בגופו והב׳ ע״י תערובות דאסור אף למ״ד ספק מדרבנן לחומרא יודה בזה ועי״ד ק״י:

לא ואמנם יש נ״מ במצה שנתחמצה ואין ניכרת וספק לנו אם זו היא המצה או לאו ועבר עליה הפסח למ״ד כל ספק מ״ה לחומרא אלא שאין לוקין עליו מספק אסור הוא לאחר הפסח דקנסא קניס ואף שעבר בעשה דתשביתו קנסא קנים ואף אם נאמר דספק תורה אין בו איסור לאו או עשה כ״א איסורא בעלמא מ״מ כל שעבר איסור תורה בשהייה תו קנסא קניס משא״כ אי מ״ה מותר לאכלו כ״א מדרבנן אסור קי״ל כל איסור דרבנן שעבר ושהה לאחר הפסח מותר באכילה ועיין א״ח סי׳ תמ״ז סי״א ובמ״א ובפריי שם יע״ש בזה:

לב וחשוד לדבר החמור דחשוד לדבר הקל כבסי׳ קי״ט ס״ה בי״ד אם חשוד על חצי שיעור חשוד הוא לספק תורה וי״ל דאם חשוד על ספק תורה אין חשוד על חצי שיעור דקיל בעיניו ספק תורה הואיל וספק הוא משא״כ באיסור ודאי אף ח״ש י״א דנזהר הוא אף למ״ד ספק מ״ה לחומרא יע״ש בזה. ועי״ד סי׳ קנ״ה ס״ג בהג״ה חולה שאין בו סכנה איסורי הנאה מדרבנן ובספק איסור כנאה מ״ה למ״ד מ״ה לחומרא אסור באין סכנה ולמ״ד מדרבנן לחומרא אפשר דשרי לחולה שאין סכנה יע״ש:

לג גם יש לכאורה נפקא מינה בדבר שיש לו מתירין הדמיון בזה מי שנדר שלא לאכול בשר בהמה ונפל בשר ספק טריפה לבשר עוף וחיה וכדומה ונדרים דבר שיש לו מתירין הוי כמבואר דבאלף לא בטיל תאמר דבתר שמא אזלינן וחד שמא הוי בשר או בדר מבשר זה דוקא כו׳ והשתא אם ספק מן התורה לחומרא י״ל דלא הוי דשיל״מ דסוף סוף בעינן ביטול ברוב מן התורה ומדרבנן ששים ואם מדרבנן אסור הוי דשיל״מ דמ״מ איסור תורה הלך לו. ולפי מ״ש הצ״צ בסי׳ ס״ט ליתא לזה דמ״מ דשיל״מ הוה. אמנם כתבנו בפריי ליורה דעה סי׳ ק״ב שיש לעיין בזה אבל מדברי תורה לדרבנן יש לומר דהוי דשיל״מ לכולי עלמא ועדיין צ״ע בזה:

לד ע׳ במהרי״ט חלק שני אחר שאלה ה׳ חקר הרבה בדין זה אי ספק מן התורה לחומרא או מדרבנן. ושם התנה תנאים לכשיהיה מן התורה מותר ומדרבנן לחומרא למאן דאמר הכי ובפריי ליורה דעה ק״י הארכנו בזה:

לה יש נפקא מינה הרבה בדין זה אי ספק מן התורה להחמיר או מדרבנן מהם מה שכתבו במקומות מפוזרים ומהם מה ששכחתי ומהם מה שלא ידעתי ישמע חכם ויוסיף לקח בדברים אלה והדומה להם צריך זהירות רב לזה:

לו דיני חומרי המקום שיצא משם ושהלך לשם תמצא בא״ח סימן תס״ח סעיף ד׳ ותצ״ו בטורי זהב אות ב׳ ומ״א אות ד׳ בזה ואי״ה שם יבואר. ורב או מ״ץ ההולך ממקום שקבלו עלייהו חומרות המחבר וקולתו למקום שקבלו עלייהו חומרות הרב וקולתו צריך ליזהר בזה. ופר״ח לפעמים מחמיר או מיקל ואזיל לשיטת המחבר וכדומה צריך המורה להזהר בזה ועיין ש״ך י״ד סימן קי״ט סעיף ז׳ אות ך׳ בשם רלב״ח קכ״א האריך מעין דינים אלו יע״ש:

וחמאה של עכו״ם עיין י״ד קט״ו ס״ג בט״ז אות י״ג וי״ד וש״ך כ״ט החילוק שבין הט״ז להלבוש. ועיין סימן קט״ו בט״ז ח׳ וש״ך ט״ז חמאה של עכו״ם במקום שנהגו איסור בטילה ברוב אף באינו מינו ואין אוסרת כלים. וגבינות עכו״ם צריך ששים ככל איסורי דרבנן דצריך ששים. ובישולי עכו״ם ופת עכו״ם למי שנזהר בו בטילה ברוב עיין סימן קי״ב בש״ך אות כ״ג ומשמע דה״ה שאין אוסרת כלים בפליטתן כמו חמאה ועיין סימן קכ״ז בט״ז אות ז׳ בחמאה אי אמר פלוני תקנו יש מחלוקת. וחמאה שנשתלחה ביד עכו״ם בלא חותם כשר דיעבד דקיל איסוריה ואפשר אף פת שנשלחה ביד עכו״ם כהאי גוונא י״ל דיעבד ועיין סימן שכ״ג לענין חלה ועיין ש״ך שם אות ד׳ דכלי חרס ניתר בזה בהגעלה בשלש פעמים ובס״ס קי״ג כלי שנתבשל בישולי עכו״ם משמע דעת המחבר כדיעה א׳ דצריך הכשר ובקט״ו משמע לכאורה דעת הר״ב דבשולי עכו״ם וחמאה שוין המה. ומכל מקום אין טורח להכשירו ג׳ פעמים ודיעבד און אוסרת התבשיל. אבל שאר איסור דרבנן אוסר עד ששים והכלים אסורים אפילו אינו בן יומו ועיין מה שכתבתי לעיל בזה באורך וכאן אין להאריך בזה:

לז ומסתברא דפת עכו״ם ובישולי עכו״ם וחמאה שלהם שנתערב פחות מרוב ונאסר ואחר כך נפל לתבשיל אחר אין אומרים בו חתיכה נעשה נבילה אף על גב בשאר איסורים דרבנן אומרים חנ״נ ואף איסור דבוק כדמוכח בסימן ע״ב בלב ושאר דוכתי טובא משום לתא דבב״ח באלו שהקילו דאין צריך ששים לא מיחלף בב״ח וכאמור:

לח ואגב אזכיר קצת ענין חנ״נ ואיסור דבוק לדידן דקיימא לן בשאר איסורין חתיכה נעשה נבילה ואיסור דבוק כמבואר בכמה דוכתין אף בדרבנן מכל מקום באיסור דבוק יש שני מינים בו. הא׳ דבוק בתולדה וזה אסור אף באיסור דרבנן שממהר לבנוע יותר משאר חתיכות ולדידן דחנ״נ בשאר איסורין צריך לשער נגד כל החתיכה שאיסור דבוק בו אבל איסור שאין דבוק בו כמו חתיכת קרעפ״ס מונח בתוך ראש דג טהור ונתבשל כך אז אם הוא איסור תורה צריך לשער נגד כל החתיכה דשמא פ״א היה חוץ לרוטב ונ״נ מה שאין כן באיסור דרבנן לא חיישינן שמא פ״א חוץ לרוטב דלמה ניחוש באיסור דרבנן ואף אותה החתיכה ראוי להתיר ובה״מ אף באיסור תורה יש לצדד בשאר החתיכות דחתיכה נעשה נבילה דרבנן ועל ידי גלגול הוא ולא נודע כבסי׳ ע״ב אות י׳ בט״ז וש״ך וסימן צ״ב אות י״ג בט״ז ובפריי שם ובק״י בקו״ה. ואם נמצא חתיכה בשר בקרעפלי״ך שהבצק מקיפו מכל צד אי צריך לשער נגד אותה חתיכה בצק או לאו בשר עוף או בשר בהמה לשאר הקרעפליך יש לומר דהוי כדבוק ממש שאי אפשר לרוטב ליכנס ולהוציא טעם פליטת הבשר כי אם שתחילה קיבל החתיכה הקרעפי״ל ההוא ונאסרה מיד כל שאין בתולדה ועיין סימן ע״ג בש״ך אות ז׳ והמורה יזהר בכל זה:

לט ומצינו למידין דאיסורין הנהוגים בינינו יש מהן בטילין שום בשוה חלה לדידן בחוץ לארץ לדעת המחבר בסימן שכ״ג סעיף א׳ וע״ש דעת הר״ב ויש בטילין ברוב אפי׳ לח בלח באינו מינו כמו פת עכו״ם ובשולי עכו״ם וחמאה של עכו״ם כבסימן קי״ב וקט״ו (הא שאר איסור דרבנן צריך ששים) ויש שבטילין בנו״ן טי״ת והוא כמו כחל בסי׳ צ׳ ס״א יע״ש. ויש דבטילין בס״א כביצה בסי׳ פ״ו ועש״ך אות ט״ז ע״ש ובסימן ס״ו בש״ך אות י׳ בספק אם היה במקום האוסרו חד בחד ג״ט יעוין שם. ויש שבטילין בק״א בשכ״ג להר״ב שם חלה במינה יע״ש ויש בר״א כערלה. ויש אפי׳ באלף לא בטיל כדברים חשובים ולטעמא עבידא. וחמץ בפסח שאין בטיל אפי׳ באלף. וכללא הוא כל למעלה מששים דרבנן הוא זולת דלטעמא שיש בו מחלוקת אם מן התורה או מדרבנן עש״ך י״ד צ״ח אות כ״ט ופריי שם. ומעמיד קי״ל מדרבנן ויש במעמיד חומרא קצת מה שאין בטעמא וכדומה וכאלו בעין חשוב עיין א״ח סי׳ תמ״ב במ״א אות ט׳ ולענין מכירה חוץ מדמי איסור שבו י״ל במעמיד הוי כאלו בעין ואי״ה בפריי ה״פ יבואר זה. ובכלאי בגדים שנתערב חוט א׳ פשתן בבגד גדול אפי׳ באלף לא בטיל משמע מ״ה שכל אחד מחזק חבירו עש״ך י״ד סי׳ רצ״ט א׳ ובמקום אחר הארכנו בזה:

מ קיימא לן אין מבטלין איסור לכתחלה ואם ביטל אסור במזיד כבסי׳ צ״ט סעיף ה׳ בי״ד. ומיהו אי דוקא באיסורי מאכלות או אף בשאר איסורין בי״ד רצ״ט משמע לכאורה מביא מין אחר דמבטלין איסור בשאר איסורין ועט״ז א׳ כתב דלא ניחא ליה בחוט ההוא ולשיטתיה בא״ח תרכ״ו אות ב׳ דסכך פסול דוקא קודם י״ט או דאין שם פסול ולהב״ח ולבוש דמצוה לא גזרינן וא״כ בנתערב צמר עם פשתים הרבה אסור להביא מין אחר ובלבוש ברצ״ט בי״ד תירץ דקודם שעשה חוטין לית כאן איסור וצ״ע בזה:

מא לענין מין באינו מינו בטעמא צ״ע אם בשר טמאה וטהורה שוה ועש״ך ק״ז א׳ בדגים טהורים וטמאים רחוק שיהא שוה ובפריי לי״ד צ״ח הארכנו בזה ובפתיחה שם:

מב אמר ההדיוט הכותב רשמתי זה לאנשים כערכי ולפחותי ערך ממני באולי ימצא סיימתיו בעז״ה י״ט טבת התקמ״א פה ק״ק לבוב ממוץ לעיר וחתמתי שמי יוסף מלמד: