שאין עט״ז ובאמת יש בו מקושי ההבנה (עיין חמד משה) עיין זבחים י״ח ב׳ והקומץ ל״ז יב״י הביאה מבואר דאי לאו דאשר ריבויא בעלת ה׳ פטורה ולר׳ ישמעאל ד׳ מצות הם מטיל ה׳ ציצית והנה לראשונה לכאורה י״ל דלאו קושי מקשה למה לי אשר אלא רוצה לתרץ קושיא ב׳ שהוקשה לב״י ולבוש אמאי לא מרבינן לרבנן בעלת ה׳ לה׳ ציצית ומה בכך דארבעתן מצוה אחד הוא ולזה תי׳ דלרבנן סברי דמסברא יש בכלל ה׳ ד׳ ואשר מיותר ובהכרח למעט ה׳ שיטיל רק ד׳ ציצית ומ״מ מהקומץ קשה דאי אית ליה לר״י אשר קשה ואי ל״ל א״כ אין תלוי באי ד׳ מצות כו׳ גם מנא לן זה דאימא לכ״ע מטיל ה׳ ציצית ולכאורה י״ל דבזבחים מסיק דכ״ע כל יתר כמאן דאיתיה דמי והמקשה דכמאן דליתא דמי א״צ ריבויא ומש״ה מכשיר שמואל בגדי כהונה מרושלין דיתר כחסר דמי ואנן קי״ל בחולין נ״ח ב׳ ובי״ד נ״ה כל יתר כנטול דמי א״כ א״צ קרא ורק לאורויי דאין מטילה ציצית ובהקומץ ה״פ כן כתבו התוס׳ בזבחים ד״ה ואידך דאשר אם יש בו דרשא פשוטה דרשינן ואם לאו לא דרשינן יע״ש היטב וא״כ לת״ק ד׳ מצוה א׳ דרשינן אשר ומרבינן בעלת ה׳ כנפות ורק ד׳ ציצית משא״כ לר״י ד׳ מצות הן א״כ אם מרבינן מאשר סברא לרבות שיטיל ה׳ ציצית מאחר שכ״א מצוה בפ״ע וזה א״א דא״כ לשתוק מאשר א״כ לא דריש אשר כלל כה״ג ומטיל באמת בה׳ כנפות (ע׳ הגמי״י פ״ג מציצית אות ב׳ והבן שם) ולפ״ז בחתך פגימה ב׳ בקרן א׳ י״ל כל יתר כנטול דמי ורק בעלת שלש עי״ד סימן כ״ה דכשהן מרוחקין רק כנטול הוא ובסמוך כנטול שתיהן וכ״ז איננו שוה לי והרי הר״מ ז״ל פ״ח מכלי המקדש ה״ד פסק מרושלין פסולים ואפ״ה פסק בטריפות צל יתר ביטול דמי ש״מ אין להם דמיון וצ״ע:

המרוחקות עט״ז הם דברי הכ״מ פ״ג מהל׳ ציצית דמסברא הוא ועיין לבוש תיקן מלת לפיכ״ך בר״מ יע״ש וא״ר אות א׳ בשם ל״ח כתב ד״ת היא מרוחקת ופסול דיעבד אם לא עשה במרוחקת יע״ש:

א׳ באלכסון עט״ז הנה רש״י מנחות ל״ז א׳ ד״ה בעלת חמש חתך מקרן באלכסון וד״ה דבציר זה פגימה וע״ש ובב״י וא״כ הפרש יש אם חתך מבג״ד קצת חתיכה ועשה מג׳ ד׳ שפיר דמי אבל לא חתך כלום רק פגימה בסכין קרע בקרן חתך באלכסון לא נעשית בת ד׳ עד שיהא רוב פתוח כדלקמן סעיף ז׳ ומכאן נראה טליתות שלנו שחוטי השתי יוצאין מחתכין רק אצל הכנפים וא״צ לחתוך כל האורך דהא חתך מבג״ד קצת חתיכה הוה בעלת ד׳ שפיר דמי אע״פ שהקרן יותר משלש אצבעות בערך השאר כיון שאין שם בגד ש״ד ודוקא אם יש בגד אמרינן רוב סתום אזלינן בתריה משא״כ כאן. עמ״ש עוד לקמן סימן י״א במ״א אות ז׳ מזה:

אעפ״כ עט״ז כלומר דוודאי לא יניחה כך אלא עתיד להתיר התפירה הלכך כאלו שרייה מעתה ועמ״א אות ד׳ מ״ש מזה:

וכנפיה עט״ז מנחות מ״ם ב׳ מ״ט עיקר בגד בעינ״ן והו״א פירוש דקרא על כנפי בגדיהם על כנפות של בגדיהם יהיה הכנף מאיזו מין שיהיה ובלבד שיהא הכנף מחובר לבגד והלבוש אסברה לן דאפי׳ הבגד אין לו קרנות כלל שארגן בקרנות עגולות והטיל עור ונעשו קרנות מרובעות חייב מ״ה בציצית ול״ת דווקא כשיש לבגד קרן מרובע אזלינן בתר הרוב דא״כ היה לרבא לומר בקצרה אזלינן בתר הרוב. ואע״ג דכתיב נמי על ד׳ כנפות כסותך ילמוד סתום מן המפורש ואע״ג להר״ב בסי׳ ט׳ כל הבגדים חייב עור לאו בגד דלארג בעינן לבוש עמ״ש במ״א ה׳. באר הגולה ט״ס וצ״ל מ״ם ב׳:

ולא עט״ז וכוונתו ל״מ להר״ב שם ויש מכשירין בכל ענין כ״ש כאן אפילו להמחבר די בה׳ ציצית כשחתך א׳ מהם ומשמע לכאורה אף כשעשה החמישית באחרונה וקיצץ א׳ מהד׳ כשר וא״י למה דמשמע שאותה הה׳ שעשה בתוס׳ היא תקצץ דוקא ואחרים הד׳ נעשו בכשרות אלא דא״כ לפעמים יצטרך לחתוך שנים ובפרט למי״ט דמ״ה בעינן מרוחקת כמ״ש באות ב׳. וצ״ע:

כמו עט״ז עב״י ופירש לרש״י דנתן טעם דציצית באמצע לאו היינו קרן הא בפשוטות מטיל ור״ש פוטר שא״צ בכפל ציצית כל זמן שלא תפרה (עתוס׳ ל״ז ב׳ ד״ה האי) מיירי בראוי ללבישה כך בלא כפל ומ״ש רש״י שם ד״ה טלית כפולה ארוכה כשתיי״ם היינו כדרך הטלית לכסות רוב גופו והיתה ארוכה כשתיים בערך זה מ״מ על כל גופו מלכסות הראש יכול ללבוש בלא כפל. ונ״י פוטר טלית כפולה אף בפשיטות דמיירי ארוכה שא״א ללבוש כך כלל בלא כפולה ור״ש פוטר לגמרי והעלה להלכה כשני הפירושים. והנה תראה כוונה מיוחדת בכאן כמו שאגיד כי רש״י שם (מנחות מ״א א׳) ד״ה איפשט שהיתה רחבה כפליים בקומת״ו שודאי א״א ללבוש כך ופירש כן בכיון כי קשה אמאי לא אמר לכתחלה מיד כשראהו טלית כפולה וב׳ ציצית בכפולים וג׳ בפשוטים לר״ש דהלכה כוותיה א״כ עבר על מ״ע כי צריך ד׳ בפשוטים שהרי אמר ליה זיל רמי היינו בפשיטות וש״מ דכפולה פי שנים בקומתו וכנ״י דפוטר לגמרי מ״ה רק מדרבנן משום מראית העין חייבת בפשוטות ומש״ה לא אמר ליה מעיקרא כי הוה כבוד הבריות שם (עיין סי׳ י״ג) רק אח״כ אמר ליה כן זיל רמי מדרבנן מפני מראית עין וע׳ באות ח׳ מזה ועא״ר אות ז׳ ומשם ארוכה כשתים בלא״ה לק״מ כמש״ל:

וי״א עט״ז פירשתיו יפה באות הקודם דארוכה מאוד כפי׳ נ״י אפ״ה צריך ציצית דזיל רמי אמר ליה וכפירש״י ד״ה אפשיט ארוכה כשתיים ומצאתי בגליון כמדומה שהוא כת״י א״א הרב ז״ל כתב בזה מתורץ קושיית המ״א אות ז׳ ועא״ר אות ז׳ ועמ״ש במ״א:

הטיל עט״ז הביא גמרא מנחות מ״ב והרא״ש הביא לשון א׳ של רש״י ולישנא אחרינא הטיל למוטלת כשר בבתראי ואע״ג דכי עביד בתראי לא ביטל קמאי ואשתכח דהנך שלש לאו ציצית הן דלא צריך להו וכי עביד רביעי וביטל קמאי לא קרינן בהנך שלש שבאחרונות תולמ״ה כדמפרש דב״ת לא הוה מעשה. ומהרמ״א וב״י נתקשו מה א״ב בן לשון א׳ לב׳ והט״ז פירש דנ״מ לשון א׳ דוקא כי חתך ראשונים ולל״ב אפי׳ קיימי תרוייהו כשר. (והמעיין בב״י כתב דלהוסיף ודאי אין סברא להכשיר כדקיימו תרוייהו רק בנתכוון לבשל ופירש״י כן דא״כ לא מקשה מידי דהטיל למוטלת כשרה בקיימו תרוייהו בנתכוין לבטל ואהא פירש ואע״ג דפסקינה לקמאי וה״ה כשלא פסק כלל ולרבא דלא חש לאתקפתא דר״פ הכין הוא לרש״י) אח״כ פי׳ הט״ז דברי י״א בהג״ה שהם טור ור״י וכן יש לפרש דברי הרא״ש דפסקו כרבא ואף לבטולי לא הוי תחלה מעשה ונתן תבלין לזה כיון דיצייר בי׳ שיעבור ב״ת אם יתכוין או סתמא (אבל מתכוין לבטל לא קאי בב״ת כמ״ש התוס׳ מנחות מ״ם ב׳ ד״ה ממאי בההוא דעירובין ח׳ ומב״ח לא נראה כן) וסובר הט״ז שמ״ש הר״ב בחתך ראשונות דוקא דלא כמ״א אות ט׳ וכבר תמה המ״א על הב״ח (וט״ז) בזה דבב״י לא משמע כן וכמ״ש אני במ״א אות ט׳ בזה ופירש הט״ז דברי הר״מ שהוא דעת המחבר דה״פ דמקשה לרבא מרבי זירא הטיל למוטלת כשירה אלמא תולמ״ה לא פסול ואמר רבא תולמ״ה פסול ודר״ז דהוי מהלכה דב״ת קאי מעשה לא הוה בפסול בתמיה וא״כ דברי ר״ז דחויין הם ור״פ מחזק דברי ר״ז דר״ז מיירי בנתכוין לבטל הראשונות דאז שניים מעשה כשרות הוה ופסק הר״מ כן כר״פ ורבא מודה לזה באמת ויש חיסור לשון קצת וצ״ל ומזה הקשו על רבא מרבי זירא שהתיר במוטלת:

ב׳ לפניהם עט״ז ערער על אותן שמכסין הראש ומשימין ב׳ ציצית לפניהם ומשליכין חלק הטלית על כתפיהם ומגלגלין אותו מאחוריהם עד שנעשה דק ואין מכסה רק כחוט יורד בצווא״ר ול״ד דה״ה על הגוף אלא כמו שעושין הפשוטי׳ מכסים כל גופם ומקרי ב׳ לפניהם וב׳ לאחריהם וכמו בטלית קטן ב׳ מימין וב׳ משמאל ונקרא ב׳ לפניהם וב׳ לאחריהם: