אבל עט״ז הרר״י סובר כתוס׳ ברכות ל״א א׳ דר״ע שהיה משתחוה בפישוט ידיו ורגליו ובהכרח עקר מקומו מותר גם בתוך התפלה אי לאו דאין שוחין כו׳ והמחבר בקי״ג ס״א פוסק דבאמצע יכול לשחות ואפ״ה מפרש כאן בס״ב כרא״ש דבתוך התפלה אין לילך (הרר״י פירש לאחר התפלה משום דאין לשחות כו׳ ואפשר הרר״י כרא״ש יע״ש) ובסימן תרכ״א ס״ד וט״ז ג׳ יע״ש ומ״מ י״ל דשלא לצורך כ״א להשתחוות אסור בתוך התפלה וכן ש״ץ ביוה״כ אסור (ומעמידין לו שטענדיר כנהוג וא״צ לעקור) אבל לצורך כמו נחש ודאי שרי וכמ״ש המ״א אות ג׳ ומ״ש שלא מצינו הילוך הפסקה שהיא נקרא הפסק כמו דבור ויצטרך לחזור לראש הברכה כבסעיף ה׳ שם הרר״י לשיטתיה דהליכה לא מיקרי הפסק כלל משא״כ לדידן. ועסי׳ ח׳ סי״ג בטלית בט״ז אות י״א ומ״א י״ז דוקא מבית לבית הוי הפסק הא בבית א׳ לא. וכאן י״ל מבית לבית מ״מ לא הוי הפסקה לעניו נחש כמו דבור:

חוזר עט״ז שיטת הרי״ף ורא״ש ידוע דרי״ף אין מחלק בין אונס או לאו רק בין תפלה לק״ש ורא״ש אין מחלק בין ק״ש לתפלה רק בין אונס או לא והר״ב דשתיק כאן דאונס הוי אפי׳ שלא מחמתו חוזר לראש וכ״מ בסימן ק״ג בס״ב הראה הר״ב לפ״ה אלמא תפלה כק״ש דמי וכ״ה בלבוש סי׳ פ״ה ס״א דתפלה שוה לק״ש ובלא אונס אין חוזר והב״ח הביא מתוס׳ ל״ג א׳ ד״ה אבל עקרב דמיירי בשהה דבלא שהה ליכא למ״ד בדף כ״ג א׳ ולכאורה תמוה דרב אשי מסיק בלא שהה כו׳ (וכוונת התוס, מדאמר סתמא פוסק ולא הזכיר חוזר לראש בלא שהה אל תטעה שגם לתחלת ברכה אין חוזר דז״א) וי״ל דהתם גברא דחוי הוא לפירש״י ז״ל שם וגם לרא״ש בשעת שתית׳ אבל כאן מאין הרגלים לומר דחוזר לראש בלא שהה וע״כ בשהה והטעם דלאו אונס מחמתיה הוי והט״ז דחה זה דבלא שהה מיירי וכפי׳ הרא״ש שם והנה הפרישה כאן כתב דהשר מקוצי חולק עם הרשב״א ופסק רמ״א כשר מקוצי וע׳ ב״י כאן בשם חה״ר ברכות ל״ג א׳ דלהראב״ד דחוי בעינן ובאונס אחר לא חוזר לראש ודברי השר מקוצי הם ברא״ש כ״ג א׳ הביאם הב״י בס״ה משמע כל שאנוס חוזר לראש וכ״פ רמ״א כאן דאניס נמי חוזר לראש ומעתה דברי הב״ח הם דברי חה״ר כאמור ועמ״א ס״ה ב׳ לענין הלכה:

אם שח עט״ז האריך הנה מה שהקשה דברי הראב׳ד אהדדי דכאן פסק בשח במזיד חוזר לראש ובסי׳ ס״ה סובר כרא״ש דאפי׳ שהה לגמור כולה בלא אונס אין חוזר לראש והא בלא אונס הוי מזיד המעיין בחה״ר ל״ג א׳ דראב״ד סובר גברא דחוי חוזר הא לא דחוי לא ומ״מ אונס הוי באפשר. גם החילוק הפשוט בין דיבור ובין הפסק שתיקה דודאי מ״ש הגמי״י הביאו הב״י דשתיקה כדיבור היינו לענין שהה לגמור כולה הא בלא שהה ודאי יש חילוק בין דיבור לשתיקה שהרי בדיבור אפי׳ לא שהה לגמור אפי׳ אותה ברכה חוזר לראש הברכה לתוס׳ ל״ג א׳ וכמ״ש המחבר בסעיף ה׳ ובשתיקה אפילו שהה לגמור אותה ברכה אין חוזר לראש ברכה וכ״ש בלא שהה כ״כ דפשיטא באיזה שיעור תתן לזה וא״כ ודאי לאו לכל מילי דיבור כשתיקה. ומ״ש מסי׳ תר״ץ סעיף ה׳ שח והיינו במזיד כתב הר״ב דאפי׳ שהה לגמור כולה אין חוזר לראש והנה הר״ב פסק בסי׳ ס״ה וע״ח ופ״ח ופ״ד כהרא״ש וראב״ד דאין לחלק בין ק״ש ותפלה והלל ומגילה כלל רק בין אנוס או לאו וא״כ למה פסק במגילה דשח במזיד אין חוזר לראש (אפי׳ נאמר דהמחבר בכאן בשוגג מיירי עמ״א אות ו׳ בזה) והרשב״א שם י״ל דמחלק בין ק״ש כו׳ משא״כ לדידן כאמור ומיהו המ״א אות ו׳ כתב לחלק בזה בין ק״ש לתפלה וה״ה מגילה דשח במזיד דאין חוזר לראש מה שא״כ בתפלה ולכאורה יש כפל לשון בט״ז דקושיית הראב״ד זכרו לעיל יע״ש והעלה הט״ז דודאי אם שח במזיד בין ברכה לברכה כ״ע מודים דמתחיל ברכה שנייה ודי ואפי׳ שח באמצע ברכה אם חוזר לראש ברכה די ול״ד לסי׳ קי״ד ס״ז דהתם במתכוין לא אמרו רצה בעבודה וגמר הברכה כך קנסו אותו דיחזור לראש התפלה משא״כ כאן דשח באמצע ברכה אם חוזר לראש ברכה די דלו יהא כשח כאלו לא אמרה כלל אותה ברכה די בכך ושאלת הרר״ג היתה ששח באמצע ברכה במזיד וגמר אותה הברכה והתפלל עוד לזה פסקו שצריך לחזור לראש התפלה דדמי תו לקי״ד ס״ז ובשוגג אם עקר רגליו חוזר לראש התפלה ולא עקר חוזר לראש אותה ברכה: