בימות עט״ז והוא פירוש דברי הרי״ף הביאו הב״י ויראה דהוי כמוסיף על הברכות דהביננו כל תיבה במקום ברכה. וצ״ע אם עבר והתפלל הביננו במ״ש וי״ט ובימות הגשמים אם חוזר ומתפלל י״ח דעבר על תקנת חז״ל. אעתיק מ״ש בחידושינו כי מט״ז נראה דהתי׳ על הבדלה שייך נמי אשאלה ויש נ״מ טובא א׳ אם בטוח כמ״ש המ״א אות ד׳ ונראה כמוסיף אסור והגמרא נקיט לפי מה דאסיק בקשיא. ב׳ דיעבד ועמ״א פ״ט אות ג׳ ורל״ג א׳ די״ל דלמא אתי למטעי דיעבד יצא ועיין ברכות י״ו דפריך והתניא י״ח ול״מ בימות הגשמים ולכאורה דיעבד יוצא ופועלים כדיעבד דמי ומסתימת המחבר בס״ב אף פועלים בימות הגשמים מתפללים ח״י ואין להאריך:

אם עט״ז כלל דבריו דודאי ב׳ ברייתות ע״כ הך די״א כר״ג דסובר אפי׳ בדחק אין מתפלל הביננו ואידך הביננו ג״כ כר״ג רק בשכרן הקילו משום פסידא דבע״ה דאי ר״י כל אדם אפילו בלא דחק נמי אבל להלכה בכ״ט א׳ קיי״ל דחק כל אדם הביננו א״כ ודאי פועלים בסעודתן נמי דחק יחשב (וכ״ש הוא) ורשאין להתפלל הביננו ואמאי כתב הר״מ ז״ל דוקא בשכרן שזה לר״ג וז״ש הטור ואפשר שחושב הר״מ פועלים דוקא בשכרן כשעת הדחק הא בסעודתן לא וזה קשה. ומיהו ב׳ ברייתות ע״כ כר״ג כו׳ דהך הכרעה הוא בתלמודא לאמוראים. מיהו מ״ש הט״ז דרי״ף ורא״ש לא הביאו חילוק זה רק לענין בהמ״ז ולא להביננו קשה דרי״ף י״ל כן אבל הרא״ש העתיק ומתפללין י״ח ואיך יצויר זה. ועפר״ח ואין להאריך. וצ״ע בר״מ פ״ב מה״ת ה״ב פוסק כר״ע אם כן לוקי ברייתות הכין:

בלשון רבים עט״ז ודיעבד יצא בלשון יחיד ועא״ר אות ט׳ בשם ע״ת ומיהו לכתחלה צריך לאומרה בלשון רבים כפסק המחבר:

ואם עט״ז ברכות למ״ד א׳ ועכ״מ פ״ד מה״ת הי״ט ובכ״מ שם ועא״ר אות ז׳ ועפר״ח סעיף ד׳ פירש דברי הר״מ ז״ל דרב ששת בת״ק מיירי ובהולך במקום סכנה דלא כמ״ש בב״י:

אלא עט״ז בכל בוקר יאמר אותה וכ״כ הב״ח ז״ל אבל הפר״ח כתב רק פ״א ואנו אין לנו אלא פסק המחבר ובשם בא״י ש״ת ובלא שם יכול לומר כ״פ:

אבל עט״ז וברי״ט ס״ז מוחזק בסכנה משמע הא סתמא אפילו בין הכפרים א״א אותה ואע״ר ט״ו ויאמר בלא חתימה ועט״ז ריש ד׳ ואפשר כאן נמי ה״פ מוחזק בסכנה הא לא״ה לא:

ולכתחילה עט״ז והמ״א וא״ר ושאר אחרונים חולקים שאין לומר ת״ה עד שיצא מהעיר ועיין ב״ח ופרישה ומהר״מ כשיצא בבוקר מהעיר היה סומכה יע״ש בדבריהם ז״ל ועסי׳ ר״ל משמע מיד שיצא מהעיר יאמר תפלת הדרך וכולל עמו ת״ה בחתימה אלמא תוך עיבורה של עיר אומר ת״ה דלא כמ״ש המ״א כאן אות י״ד וי״ל כמ״ש המ״א בר״ל אות ד׳ יע״ש ועמ״א כאן אות י״ד ואי״ה בר״ל יבואר:

הנכנס עט״ז אפשר או״ה היינו במ״א ודיני ממונות. והוראה שייך בשבת וכדומה ובאה״ע גיטין וכדומה ובלימוד אפי׳ אין נוגע לדינא. עיין הפירוש בב״י ולבוש וא״ר ט״ז. מ״ש אני עמל והם עמלים אני מקבל שהר והם אין מקבלים שכר אני רץ והם רצים אני לחיי העוה״ב והם לבאר שחת ענ״י בשם הרר״י דכפל לומר אני כשרואה ימים שעברו נזהר בריצה מכין צידה לדרך (וז״ש אני רץ לעוה״ב ע״ד אל מקומו שואף זורח הוא שם) והם אין מכינים צידה (כי סוברים שאין שכר ועונש רק באר שחת הקבר הוא בית שלהם לעולם ולמה יעשו מצות וז״ש קרבם קברם בתימו לעולם כן סוברים אבל אינו כן אלא מוציאין הנפש ודנין) ועיין לבוש: