בברכה עט״ז בטור ועב״י. בטור ברכה זו הוסד ע״ש ד׳ מפתחות שאין נמסרים לשליח מטר פרנסה תחיה חיה שסימנם מפת״ח עיין פרישה מתיר אסורים רמז לחיה שהוולד עם האם אסור והקב״ה מתיר וע״כ אומרים במילת הודו לה׳ כי טוב כל״ח ד׳ צריכין להודות יצא מבית האסורים יע״ש עמ״ש במ״א ד׳:

בתפלת מוסף עט״ז בטור וב״י בשם הירושלמי יע״ש. ופי׳ אף הוא סבר שהזכירו מערב ולשנה יזכיר בערב ויהא אגודות והב״ח בשם סמ״ג עשה י״ט דסבורין שהזכירו בערב והוא לא הזכיר ויתפלל שחרית שתים לתשלומין וברכתו לבטלה יע״ש. ונראה ב׳ הפירושים שייכים למנהג בני ספרד שמזכירין תמיד טל אף בימות החמה אומרים משיב הרוח ומוריד הטל א״כ ביה״ג אם הזכיר טל ולא גשם כבסעי׳ ה׳ אין מחזירין אותו רק אגודות ולבני אשכנז שא״א טל ביה״ח יש חשש דסמ״ג:

ואין עט״ז דראוי להפסיק בערב שיתחילו המועדות בטל ולהפסיק הגשם אלא בערב לית כ״ע תמן ויהיו אגודות ובהפסקה די בזה ובהתחלה צריך ט״א דבחה״מ פנוים והם בביה״כ בערב עב״י. ומיהו טעם דר״ח בר פדת שייך נמי בהפסקה כי צריך להכריז מקודם והיינו לבני ספרד מכריז במוסף י״ט א׳ דפסח משיב הרוח ומוריד הטל ומפסיקין בשם וזה א״א בשחרית שצריך לסמוך גאולה כו׳ (ובערבית אע״ג דמצוה לסמוך גאולה כבסימן רל״ו מ״מ לצורך מצוה היה ראוי להכריז אי לאו דלית כ״ע תמן) ומ״ש לשנה מכשול בזה אפשר לכ״ע כסמ״ג אף לבני ספרד אם הזכיר גשם במקום שאין מזכירין מחזירין כבסעיף ד׳ ועמ״ש באות ב׳. והנה בני ספרד פוסקין קהל בלחש במוסף י״ט א׳ דפסח שהש״ץ מכריז קודם משיב הרוח ומוריד הטל ואנו בני אשכנז שא״א ביה״ח כן א״א להכריז שלא לומר גשם שנראה כממאנים בגשמים לכן הש״ץ מפסיק במוסף והקהל במנחה כמ״ש הר״ב בהג״ה ס״ג ועיין לבוש וט״ז ומ״א שם. ור״ח ב״פ לב״ח א״ש טעם להזכרה בחה״מ ובערבית נמי אין מפסיקין:

ויש לראות אמאי אין פוסק הש״ץ בתפלת ח״י בקול רם ביום א׳ דפסח ובי״ט דסוכה יזכיר בח״י בשחרית בחזרה ויזכירו הקהל במוסף והיינו לטעם ר״ח בר פדת (באות ב׳) ולבני ספרד ניחא דאין לעשות כן שבלחש לא יזכירו גם הש״ץ ובחזרה יזכיר הש״ץ גם הקהל לא הזכירו בלחש והש״ץ יזכיר בחזרה וכן בהפסקה משא״כ לבני אשכנז ולדידן כמ״ש הר״ב בהג״ה ס״ג דש״ץ פוסק בחזרה בקול רם אבל בלחש גם הוא מזכיר במוסף וכן מבואר בלבוש יע״ש א״כ בשחרית יכול לעשות זה הן בהפסקה והן בהתחלה כאמור וע״כ נראה לדידן רק טעם א׳ עיקר אף הוא סבור שיזכיר בערב ועמ״ש במ״א אות א׳ אי״ה מזה:

עד עט״ז. בנ״ץ האריך דמאי ויש אומרים לכן פירש הט״ז כי הגירסא כאן עד שיזכיר ש״ץ (אתוון דדין כדין) ובירושלמי שהביאו האשרי כתוב לאמור א״ר חגי בר פדת עד שיזכיר ש״ץ ויש בזה ג׳ פירושים להמעיין בב״י וב״ח הרא״ש פירש כאלו אמר עד שיכריז והיינו קודם מוסף יכריז הש״ץ או השמש והקהל יזכירו במוסף ורב עמרם הביאו הרא״ש שהש״ץ יזכיר בחזרה והצבור במנחה (כמו לדידן בהפסקה בס״ג) ויהיה פירוש מזכיר כפשוטו ואבי העזרי לפירוש הב״ח הוא דעת שלישית שאין מכריז קודם מוסף רק בתפלת מוסף בלחש כיון שש״ץ כבר הזכירו בלחש יכולים הקהל גם בלחש להזכיר. ולפ״ז לפני הר״ב היה הגירסא בהמחבר אסור עד שיזכיר ש״ץ כנוסח הירושלמי ברא״ש וכפי׳ רב עמרם וע״ז כתב וי״א שאינו כן אלא כרא״ש מכריז קודם מוסף והקהל מזכירין בלחש ובאות וי״ו הקשה ע״ז דא״כ איך הביא המחבר הלכך אסור להקדים שהם דברי אבי העזרי דלרב עמרם ל״ש זה ע״כ הגיה שיש למחוק וי״א וכ״ד הלבוש שכתב ומטעם זה דאגודה אסור להזכיר עד שיכרי״ז הש״ץ השמש יע״ש והשמיט י״א. אבל המ״א אות ב׳ נראה שמפרש דהמחבר ה״ק עד שיכריז הש״ץ דוקא לא שמש והיינו כפירוש אבי העזרי (כפשטה שהבין הב״י) דהיינו שש״ץ בלחש יאמר בקול רם משיב הרוח ומוריד הגשם וישמעו הקהל ויזכירו ג״כ בלחש אחר ששמעו מש״ץ. והר״ב הגיה שאין כן אלא קודם המוסף מכריז ש״ץ או שמש ואי״ה במ״א יבואר עוד:

עוד הביא קושיית הב״י על הטור והראב״ד דבירושלמי מבואר דבטל בימות החמה (וה״ה לדידן הפסקה) אם רצה היחיד מזכיר (או פוסק) קודם ש״ץ. והיינו דר״ח בר פדת משני רק הזכרה דגשם ששם חול המועד ומצויין בביה״כ כמ״ש הרא״ש יע״ש. והט״ז מחלק בין יחיד לציבור ולענין דינא יבואר במ״א אות ב׳ אי״ה:

אף עט״ז כבסי׳ צ׳ ס״י מיהו כשהוא בביתו אין איסור רק מצוה ממחובר כבסעיף ט׳ שם וכאן אפי׳ חולה אסור. ואם רואה שהשעה עוברת היכי נעביד להזכיר אסור יתפלל כך נמצא לא הזכיר וצריך לחזור כבסעיף ה׳ יראה דימתין עד מנחה וישלים שתיהן וזה עדיף לעשות כן דמוספין זמנה כל היום אלא לאחר שבע נקרא פושע כבסימן רפ״ו וכיון דא״א אנוס הוא ולאחר שבע יתפלל מנחה ומוסף ולא מתורת השלמה דאין השלמה למוסף אלא זמנה עדיין כבסי׳ ק״ח ס״ו וכאמור. ומיהו להתפלל מוסף ביחיד קודם שבע ולאמר משיב הרוח ומוריד הטל דיצא כבסעיף ה׳ אפשר דהוי עירוב ובפסח כה״ג לדידן בלח״ה מזכירין במנחה כבסעיף ג׳ בהג״ה. ולבני ספרד אפשר לסמוך על מ״ש בטל מזכיר וכ״נ מהמחבר אסור להזכיר הגשם כו׳ ואי״ה במ״א אבאר עוד. עסי׳ קכ״ו בט״ז ומ״א מזה:

לא עט״ז פירשתיו באות ד׳ והכין ודאי דהזכרה לכ״ע מזכירין הקהל בלחש במוסף דלא כרב עמרם והפסקה להמחבר מפסיקין במוסף ומכריז משיב הרוח ומוריד הטל ולבני אשכנז מפסיקין במנחה כבסעיף ג׳ בהג״ה ואי״ה במ״א אבאר עוד:

משיב עט״ז טל ורוח אין נעצרים ומיהו טל דברכה נעצר כמ״ש אליהו ז״ל אם היה טל כו׳ כ״א לפי דברי. וביה״ג דלא הזכיר רוח אבל הזכיר גשם יצא דהא דבעינן נמי הזכרת הרוח דשייך לגשם ועמ״ש בסעיף ה׳ בט״ז ומ״א אי״ה:

ואלו עט״ז טעם למנהג שלנו. ועיין לבוש בהג״ה האריך:

ואין עט״ז ובלבוש הטעם דא״א לומר א״א מוריד שנראה כממאנין בגשמים הביאו המ״א אות ה׳ ומנהגינו כתבנו לעיל הטעם והוי בהפסקה כמנהג רב עמרם אבל בהכרזה מכריזין קודם מוסף השמש ודלא כרב עמרם שכתב בהזכרה נמי הקהל מתחילין במנחה ועב״י הביאותיו לעיל:

כתב בעל המאור בפ״ק דתענית אגדה (תהלים י״ז א׳) שמעה ה׳ צדק ק״ש הקשיבה רנתי תפלת יוצר האזינה תפלתי תפלת מוספין מלפניך משפטי יצא שתוקעין במוסף בשופר שאין דעתו של אדם מתיישבת עליו אלא בתפלת המוספין ולכן מתפללין במוסף גשם. עיין ירושלמי והמפרש (ד״ד) הביאו ועא״ר

בפרשת דרכים דרך ה׳ הביא ד״ה פ״ג דנדה דאף ברי שר מטר אין עושה כ״א ברשות הקב״ה ותמה כל הדברים נעשים ברשות הקב״ה. וי״ל דודאי כל הדברים נמסרו לשליח מתחלה ומ״מ השגחתו יתברך תמיד עליהם ובלתו א״א להיות לשום הויה רגע א׳ משא״כ במטר לא נתמנה שום שליח עליו רק כשרוצה הקב״ה להמטיר משלשל השפע ע״י אף ברי כו׳ והמ״ל תי׳ דהגשמים מאוצר הטוב לא נמסר לשליח כדכתיב יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב אבל שאר גשמים נמסרו לאף ברי יע״ש:

אם עט״ז. ומ״ש בש״ע סיים הברכה חוזר לראש התפלה אע״פ שלא התחיל אתה קדוש ול״ד לס״ו לאומרה במקום שנזכר וכ״כ הלבוש ז״ל אבל א״ר אות ו׳ הסכים לב״ח דגם כאן כ״ז שלא התחיל אתה קדוש כאלו עומד תוך הברכה וחוזר לראש הברכה ופסק כן ולדינא צ״ע די״ל ספק ברכות לקולא ואין תקנה כספק פלוגתא דיתחיל ויתנה דאין נדבה לחצאין כבסי׳ ק״ז יע״ש. ודע כ״מ שאמרו סיים הברכה היינו שאמר השם עסי׳ תרפ״ב ס״א וא״ר רצ״ד אות ח׳:

אבל עט״ז בקי״ז ג׳ קצת באופן אחר מב״י ולבוש יע״ש ונ״מ באם הזכיר רוח ולא טל וגשם להט״ז בודאי חוזר כי טל וגשם שייכים אהדדי מענין תחיה משא״כ רוח ולב״י יש ספק בזה:

בלא חתימה עט״ז האריך ותוכן כוונתו בתפלה א״א כלל לחתום דהוי י״ט אלא דא״כ אין ראיה לאבי העזרי מבהמ״ז דשם מזכיר בחתימה משא״כ בלא חתימה לא הוי הזכרה וחוזר לז״א ראיה מר״ח דספק ומזכיר בלא התימה ה״ה כאן ואפילו שהה הרבה בין סיום הברכה אומר שם ולהלבוש נראה כשנזכר מיד בסיום אז מהני וא״ל חוזר לראש ועא״ר אות ח׳ כתב במרדכי פת״ה שחותם בברכה דלא כט״ז דפשיט ליה דכאן א״א בברכה. ובאמת תמוה שם מאוד להמעיין בריש פ״ק דתענית וספת״ה ויש ליישב אם נאמר דראבי״ה פוסק כירושלמי דמשיב הרוח ומוריד הגשם אם אידכר קודם ש״ת אומר שם וכמ״ש הרר״י ורא״ש הביאו הב״י שיש פוסקים כן מש״ה הוי כדברים שאין מחזירין אותו וכמו יעלה ויבוא בר״ח שאין מחזירין דאומר בלא חתימה ובסתפ״ה ביעלה ויבא בתפלה דמזכירין כתב דהוי דומיא דשבת וי״ט וכקושיית הב״י באמת כנ״ל ליישב דברי מרדכי:

צדיק פעמים עט״ז אפילו ביטל כמה תפלות בנתיים אעפ״כ מהני ל׳ יום וה״ה בשאלה ועיין ד״מ וכפי הנראה דלא היה להם ספר ד״מ. ומ״ש דאנן פסקינן כר״י כ״כ הפרישה. עמ״א י״ג. ועסי, תכ״ב ס״א במ״א אות ד׳ ותקפ״ב אות א׳. ויש לי שאלה קטנה וזו תוארה:

שאלה מי שנסתפק לו אם התפלל או לאו דחוזר ומתפלל ומתנה כבסימן ק״ז במ״א אות א׳ ומתפלל ומסופק אם הזכיר גשם או לאו וכדומה אי חוזר ומתפלל או לא:

תשובה כל ס״ס כודאי מחזקינן ליה ולהרשב״א בתשובה ת״א כרובא ואפשר עדיף ואין חוזר ומתפלל דכל שודאי לו שהתפלל אין מתפלל בנדבה כ״א ע״י חידוש כבסימן ק״ז. וכ״ת דיש הפסק ולא נודעו יחדיו הא בורכא דבדרבנן כמו גבינות עכו״ם מהני אף כה״ג כבי״ד ק״י בש״ך קו״ה ובפריי שם. ומיהו כי מעיינינן ביה אשתכח פירכא להדא מלתא וממ״נ אם קודם שלשים יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר וחזקה כודאי ואפילו למ״ד בי״ד ק״י ס״ס עדיף מחזקה (וכ״ש בדרבנן דל״ל סמוך) היינו בחזקה נגד ב׳ הספיקות משא״כ כאן החזקה נגד ספק א׳ כ״ע מודים דספק זה כמאן דליתא דמי ולא נשאר כ״א ספק א׳ ומתפלל ומתנה. ולאחר למ״ד יום מה שהוא למוד הוא מזכיר ובסימן תכ״ב דלית למ״ד יום לא הורגל שם י״ל דלית חזקה ומש״ה בספק לקולא אע״ג דמצי להתנות פסק שם לקולא מטעם כמה סניפים עט״ז. ולפ״ז אכתי אשכחנא פתרי ביעלה ויבא וכה״ג וכדאמרן זה הנ״ל בשאלה זו והבן. ויש לעיין דספק הראשון שמא התפלל יש ס״ס דלא יצא שמא לא התפלל ואת״ל התפלל שמא לא הזכיר יעלה ויבוא וכה״ג עיין בי״ד בקו״ה וכאן אין להאריך: