כורע עט״ז כעת לא ידענא מהו הג׳ רובדים ובין כבש למזבח אויר קטן עיין ר״מ פ״ב מהלכות בית הבחירה הי״ג יע״ש:

לצד עט״ז ועיין לבוש ימין דהקב״ה עדיפא שנאמר מימינו אש דת למו לכך נותן שלום לימין הקב״ה ברישא:

ולא עט״ז עיין ב״י וב״ח פירש דהוי ככלב שב על קיאו ממש שמשליך הקיא וחוזר ואוכלו כן זה מרחיק מרבו ומקבל שלא לעשות עוד רק שישוב בתשובה כו׳ וע״ש ודברי הט״ז לא הבינותי דאכתי אין דומה לשב על קיאו א״כ די בפירוש הב׳ ומ״ש ד״א הנה בק״ה המתפלל ב׳ תפלות שוהה ד״א כדי שתתחונן הא לא״ה אין נראה ככלב שב דהא צריך להתפלל שנית (עב״ח) וש״צ שחוזר מיד בתר הילוך ד״א כי צריך להוציא רבים י״ח אין נראה כשב כו׳ אבל יחיד בביתו למה מהני ד״א ועב״ח וא״ר בזה. מדברי הט״ז נראה כל ששהה ד״א אין בזוי כו׳ ואפ״ה צריך להמתין על ש״ץ כשיש ש״ץ וצ״ע. ולט״ז בק״ה ע״כ יחיד די בזה והבן:

וכן עט״ז לענין ב׳ תפלות בסי׳ ק״ה דהוי שהייה ד״א שתתחונן דעתו עליו ה״ה לענין שלא יהא כשב על קיאו די בזה ועמ״ש באות הקדום. ועמ״א אות ז׳ מזה:

אסור עט״ז הב״ח כתב שזה סותר למ״ש המחבר עד שיתחיל ש״ץ (והיה לומר וי״א) הוא ז״ל תירץ דעומד במקום שפסע רק שאסור להחזיר פניו לציבור שלא יבלבל אותם ועיין לבוש סעיף ו׳ הביאו המ״א אות ט׳ פירש בענין אחר שיחשדוהו שדילג או הופך פניו ממקום השכינה שהציבור עומדין לפניו ומשמע שאין תלוי בסיום הש״ץ לבד. וע׳ סימן ק״ג במ״א ב׳ ועיין נ״ץ פירש דאם סיים קודם הש״ץ הרי שהה הרבה וליכא איסורא בהמתין שיסיים ש״ץ די וכי בעינן שיתחיל בסיים עם הש״ץ וממתין ד״א אז נראה כשב על קיאו יע״ש ומשמעות המחבר משמע אף בשהה הרבה איו לחזור עד שיתחיל ש״ץ וכ״כ א״ר י״ג:

שמאל עט״ז ואפילו איטר רגל פוסע בשמאל דעלמא ועמ״א אות יו״ד בזה. והרב היה לומר וי״א כי חולק הוא:

הוי עט״ז ועב״י בג׳ פסיעות יש דיעות יש שעושין רק ג׳ פסיעות לבד בכל רגל פסיעה א׳ בשמאל פסיעה א׳ ובימין פסיעה א׳ ואח״כ בשמאל פסיעה א׳ ויש פוסעין ו׳ פסיעות שלש לכל רגל יע״ש:

אין צריך עט״ז דעתו ז״ל כשאמר בלחש תחנונים שוב א״א בחזרה וא״כ לא יפסע בחזרה מאחר שא״א עושה שלום אבל כשלא התפלל בלחש אומר התחנונים אחר ח״י בקול רם לכן יפסע ולא הבינותי דעושה שלום אחר הפסיעות אומר ובלבוש הטעם כשהתפלל בלחש שוב א״א תחנונים בחול אין פוסע כ״א אחר הקדיש תתקבל דשייך לחזרה משא״כ כשלא התפלל בלחש אומר אחר התפלה (בלחש אלקי נצור כו׳) פוסע על תחנונים שלו והקדיש בשביל שהוציא הציבור. וכשתתפלל בלחש א״א בקול אח״כ אלקי נצור דכבר אמרה בלחש ובשביל הציבור יאמר הקדיש תתקבל משא״כ יחיד המתפלל וא״ש עמ״ש באות שאח״ז אי״ה מזה:

אבל עט״ז אע״ג דכה״ג משנין כבסימן קי״ו רפאנו כו׳ מ״מ כאן לא תקנו כן ועל מה שהקשה על הלבוש דיחיד נמי צ״ע דהלבוש דבריו ברור מללו דכשחוזר התפלה א״א תחנונים דהקדיש עם תתקבל קאי ע״ז משא״כ כשלא התפלל בלחש כמ״ש באות הקדום וא״כ אין קושיא מיחיד כלל. עא״ר אות יו״ד בשם הפרישה דמכאן מוכח דאסור לש״ץ לדבר ביני וביני (בשיחה שאין מענין תפלה) כי הקדיש חוזר על התפלה ולא כמו שראיתי שהש״ץ בב׳ וה׳ מפסיק אפילו בשיחה בטילה ודאי איסור גמור הוא: