בשם עט״ז ועב״ש אה״ע סימן קכ״ט אות י״ט ובט״ז שם אות ט״ו דיעבד כשר הגט בכתב שם אבי אביו יע״ש וא״כ בן מומר אין קפידא כ״כ משא״כ אבי אמו פסול הוא דאינו כן כלל כי למשפחותם לבית אבותם כתיב. ובשתוקי ואסופי כותבים בגט בן אברהם אבינו דוקא באה׳ע קכ״ט סעיף ך׳ וב׳ש אות ל״ט (או גר) ואפשר דלס״ת נמי קורים כמו לגר ממש והיינו יעמוד פלוני בן אברהם אבינו או בן אברהם הגר (וכן בגיטין יכתוב הגר אחר אברהם שהיה ראש לגרים) ועא״ר אות ד׳. והנה אם אביו ואבי אביו מומרים י״ל דאין לקרותו בשם אבי אבי אביו דכה״ג אפשר בגט פסול דבני בנים כבנים לא למעלה מזה מקרא תחת אבותיך יהיו בניך עתוס׳ פסחים גבי רב בר אחוה וצ״ע ואי״ה במקום אחר יבואר עוד וכאן אין להאריך:

סומא עט״ז בקמ״א אות גימ״ל והנה הר״ב לא הגיה בקמ״א ועל המחבר סמך עמ״ש כאן ועמ״א א׳. וסומא חרש שאינו שומע ודאי אסור לעלות דל״ש שומע כקורא אבל כאן דאפילו סומא וע״ה עולים דשומע כקורא ובסעיף א׳ לא הגיה הר״ב סמך עמ״ש רואה ומדבר ואין שומע רשאי שיקרא עם הש״ץ ושוטה אין לקרותו בתורה דגרע מקטן וכבהמה יחשוב (במקום אחר כתבנו מריש חולין וכולם ששחטו כשירה ושחיטת קוף פסול אין מקומו פה):

כל עט״ז ובתכ״ח אות ה׳ תי׳ בע״א שגם בימי המשנה אם רצו כ״א מברך יע״ש וע׳ מגילה כ״א ב׳ ר״ח בר גמדא אמר מותר כו׳ ולפ״ז אם א׳ קורא הכל א״צ להתחיל ולסיים בפסוקים הקודמים (ובקל״ח רק מנהגא עא״ר שם ותכ״ח) ור״ל אמר דאין מברכין על פורעניות היכי עביד תנ״א מתחיל בפסוק לפניהם ומסיים כו׳ וברייתא מסייע לר״ל דלר״ח ב״ג אם א׳ קרא הכל ליה חשש. ועתי״ט פ״ג דמגילה די״ל האידנא קאמר ואע״ג במשנה ע״כ טעמא דר״ח מ״מ נ״מ דאין מתחילין כ״א פסוק הקודם ומסיימין בפסוק לאחריהם אלא דברייתא קשה משמע כר״ל ובימי התנאים ראשון ואחרון רק מברכים ואם נאמר בתענית קאמר כמ״ש התי״ט שם עדיין קשה היכי עביד מתחיל בפסוק לפניהם והא כהן (ולוי קורים בברכות רק לסיים הישראל מסיים פסוק לאחריהם ובתכ״ח ה׳ הביא ד״ה שם ויוכל לברך תחלה וסוף קשה יותר יע״ש). עמ״ש באות שאחר זה אי״ה:

ורואה עט״ז מגילה ל״ב א׳ ובתוס׳ ד״ה גללו כו׳ עב״ח פי׳ מ״ש הכל בו גללו ג׳ דיעות דיעה א׳ לר׳ יהודה גופא לכתחלה מודה לר״מ ופליג רק דיעבד היינו שאין לגעור בו וליכא איסורא אם מברך בעודו פתוח ודיעה ב׳ סברו לר״י דוקא פתוח דעליה מברך (או אפשר כבסי׳ ר״ו ס״ג בין ברכה לעשייה לא יהא הפסק יותר מכ״ד אפילו בשתיקה) וסברא ג׳ מסופק אי כדיעה א׳ או כשנייה ואיך יעשה לכן פותח והופך פניו יע״ש וט״ז פירש פירוש אחר ובחידושי הקשיתי לר״י דפריך מ״ש מקורא שלא סייע למתורגמן אם איתא דלכתחלה מודה לר״מ רק דיעבד אין איסור מה קושיא גם לפי׳ הב׳ דטורח הוא ומש״ה ברכה אחרונה גוללו תחלה א״כ מתורגמן א״צ. גם ברכות ליכא למיטעי משמע ופירש״י הכל יודעין שאין כתובה כו׳ (וע״ד הרמז שם ולימא הלכה כר״י משום דאפכי להו ורש״י דר״מ לדר״י דאל תטעה דיש שהופכין פניהם ומש״ה ציין ברישא להא ואחר כך ליכא למטעי). עמ״ש אי״ה באות שאח״ז:

ולאחר עט״ז עמ״ש באות הקדום ומ״ש המרדכי בין גברא לגברא גוללו מדתנא פותח ורואה בחידושי הקשיתי דבימי התנאים ראשון ואחרון מברך וא״כ הראשון ודאי פותח שהיה סתומה בשעת היצאה ואף למ״ש ט״ז בתכ״ח ה׳ קשה דלמא מיירי בראשון וכמנהג שהיה בימי התנאים:

נהגו עט״ז ועמ״א ט׳ מפרש כן ולא סיים דעת רמ״א מה היא ואפשר להר״ב תרתי בעינן גוללו מכסה בסודר ומלבוש משמע שהבין בהגהת רבו כט״ז מדהשמיט כיסוי כלל ובשעת קדיש מגוללין ומכוסה וכן בשעה שמזמרין החתן א״ר אות ח׳ ונראה האידנא הסגן מיישב זמן מה לאיזה שיעלה ראוי לכסות בין גברא לגברא ומגוללת ועמ״ש אי״ה במ״א ט׳. ומ״ש משום טירחא חולק רבי יהודה על ר׳ מאיר עיין אות ד׳:

ותכף עט״ז כלל בזה דברי הב״ח ז״ל דתמה על הב״י מסמ״ג ומשם י״ל דסמ״ג מיד ממש קאמר ומ״ש שעסק בתורה פירושו שעוסק ביום ומ״מ עתה מיד ממש הוי אבל מ״ש התוס׳ משם אין ראיה. מ״ש המחבר בס״ט דפטור מאשר בחר בנו אבל לעסוק והערב מחויב ועסי׳ מ״ז באהבה רבה כה״ג. וכ״כ המ״א י״ב:

ברכה עט״ז הראה לסימן מ״ז אות ה׳ בשם הרשב״א דברכה אחרונה על התקנה מברכין כמו הלל ומגילה משא״כ על המצות יע״ש אבל בב״י בשם סמ״ג סימן י״ט (כדומה סמ״ק ד״ה הטעם דמשום כבוד התורה בציבור נתקנה ברכה אחרונה יע״ש ועסי׳ קמ״ג ס״א דיצאו גומרין יע״ש:

צריך עט״ז וע׳ נ״ץ ב׳ פירושים וי״ל רק בשעת ברכה וי״ל רק בשעת קריאה מהראיה ס״פ לולב הגזול קורא בתורה ומניחו לארץ כו׳ וי״ל פי׳ ג׳ מברכה עד סוף קריאה אוחזו בידו לס״ת ועסי׳ ר״ו סד״ה צריך ליטול בימינו מה שמברך עליו ואפשר לזה רמז המרדכי הביאו הב״י כאן ראיה ממגילה ל״ב פותח ורואה ומברך והיינו כרש״ל הביאו הט״ז ה׳ דעל התורה מברך ראוי להיות פתוחה ממילא אוחז הס״ת גם בשעת ברכה וכ״ש בעת הקריאה מהראי׳ דסוכה קורא מניחן לארץ ועיין מרדכי סוכה ולא הבינותי כעת יע״ש בזה: