ואם עט״ז. הנה בכאן משמע דסובר דג׳ דיעות יש. א׳ דעת מהר״י ביר״ב רבו של הב״י ז״ל דכל שנמצא טעות אם גמר הקריאה ובירך לאחריה ואח״כ נמצא טעות דיעבד עלתה הקריאה בס״ת פסולה ומשלים עד מנין ז׳ בשבת או ה״ו בי״ט ויוה״כ וד׳ וג׳ בר״ח וחול בספר כשר (וכ״ה בב״י בי״ד רע״ט ולבוש שם וז״ש כאן ומשלימין וא״צ לקרות ז׳ מחדש) דסומכין דיעבד על הר״מ בתשובה דבפסולה עולה הקריאה והא דחיסר אות א׳ לא קיים מ״ע וכתב ס״ת יע״ש בב״י י״ד רע״ט והר״ן הוסיף דקריאה תקנת נביאים הוא ואין מעכב דיעבד דהא דאין בין ס״ת לתפילין ומזוזה היינו בחיסר אות אחת לא קיים מ״ע דכתיבה אבל לקרות תקנת נביאים הוא יע״ש וכ״כ הלבוש בי״ד רע״ט סעיף ב׳ יע״ש ולפ״ז פ׳ פרה וזכור שי״א דהוי ד״ת צ״ע בזה די״ל דבס״ת פסולה לא מהני אפילו דיעבד אם קראו כל הפרשה ומצאו אח״כ טעות בעמוד זה וכדומה עסי׳ קמ״ו ס״ב ס׳ פרה וזכור שהם בעשרה מדאורייתא ועמ״א סימן תרפ״ח וכדבעינן למימר לקמן אי״ה וכל זה אם כבר בירך ברכה אחרונה בפסולה אבל אם באמצע קריאתו מצאו טעות אפי׳ קראו הרבה אין לברך ברכה אחרונה על הפסולה דזה לכתחלה אלא יוציאו אחרת ויקראו שם (משמע ג״פ בכשר) ויבאר שם ברכה אחרונה וכ״ש אם קודם ג״פ שיקראו בשנייה ומברך ברכה אחרונה ולא ראשונה. והמרדכי סובר ל״ש אם קראו ג״פ מברך ברכה אחרונה שם דיעבד אפילו לא קראו ג״פ אומר הטעות בע״פ היכא דלא אפשר וגומר ג״פ ומברך ויוציאו אח״כ כשירה והר״ב בהג״ה פשרה בין הדיעות דכל שלא קרא ג״פ קורא בכשר (ואם אפשר ג״פ ואם סליק סידרא גומר כך) ומברך לאחריה ולא לפניה וזה כמהר״י ביר״ב ז״ל ובקרא ג״פ פסק כמרדכי דמברך ברכה אחרונה על הפסולה ואם א״א להפסיק שהוא ב״פ קודם הפרשה אז יקרא הטעות בע״פ כמרדכי וא״כ היה לכתוב ר״א ובלבוש כתב כאן וי״א אם קרא ג״פ מברך על הפסולה ובי״ד רע״ט לא כתב וי״א משמע דעתו כדיעה א׳ בסתם דכל באמצע פרשתו אפילו קרא הרבה גומר בכשר ומברך שם ברכה אחרונה ושלא כדעת רבו כאן אבל המעיין בב״י כאן וי״ד י״ל דמהר״י ביר״ב ז״ל נמי באמצע קריאה כשלא קרא ג״פ הא קרא ג״פ מודה דמברך ברכה אחרונה על הפסולה וכמו שנראה ממרוצת דברי הש״ך בי״ד רע״ט ב״ג וכ״נ מט״ז שם במה שתירץ מכ״ג ביוה״כ דמש״ה אין מברך כאן ברכה ראשונה בשנייה דלא קיים עדיין שום מצוה דלא קרא ג״פ הא קרא ג״פ לכולי עלמא מברך ברכה אחרונה בס״ת ראשונה וזה יורה כמ״ש וליכא כ״א ב׳ דיעות. והר״ב בהמחבר פסק לגמרי כמהר״י ביר״ב ז״ל. וממ״ש בי״ד העלה כו׳ תראה כי מהר״ב בהג״ה כאן י״ל שפסק לגמרי כמהר״י ביר״ב ז״ל וטעות בע״פ אין קורין כלל בשום ענין דלא כמרדכי וא״כ בקראו ג״פ וא״א להפסיק שיש ב״פ לפרשה יוציא אחרת ויגמרו שם לז״א דאינו דא״כ קשה מכ״ג ביוה״כ דכל שקרא ג״פ נעשה המצוה וראוי לברך ברכה ראשונה בשנייה כמ״ש בי״ד וע״כ כה״ג קורא בע״פ וגם אחרון כה״ג קורא בע״פ מפני טורח הציבור יע״ש ולמפטיר יוציאו אחרת כיון דאומרים קדיש ליכא טורח יע״ש ובמפטיר כה״ג יקרא הטעות בע״פ כמו אחרון כ״ה דעתו ז״ל שם ולענין דינא עמ״א ד׳ ויבואר אי״ה. ובאחרון לט״ז אפי׳ רק פסוק א׳ משלים בפסולה:

חסירות עט״ז נחים נסתרים שאין קריאתם משתנה בשביל זה אין מוציאין אחרת ובחיסר אות נא נראה מוציאין אחרת (להשוות דיעות הפוסקים ובזה מתורץ מ״ש האגור בשם הרא״ש דאין מוציאין אחרת שזה היפך מ״ש הרא״ש עב״י אלא בחסר ויתר מיירי עיין פרישה) והביא שו״ת מהר״ם לובלין סי׳ פ״ד (עמ״א אות ח׳) דבאין ס״ת אחרת והתחילו כבר לקרות ומצאו טעות ישלימו מנין הקרואים בס״ת זו ומברכין לפניה ואחריה ומשמע שם אפי׳ לכתחלה מוציאין וקורין ואנו נוהגין כרמ״א בזה כל שלא התחילו אין מוציאין אף בשחרית כיש פוסלין אם לא שחומש א׳ שלם ואם התחילו יגמרו מנין הקרואים אם אין ס״ת אחרת ובמנחה דאין אלא משום יושבי קרנות מ״מ אפשר דגומרין כל שהתחילו דמ״מ תקנה היא כמו ב׳ וה׳ ומה לי מנחה או ב׳ וה׳ ועמ״א אוח ח׳. ואף שמט״ז משמע שאותו הסדק אין נראה לעין משמע דחסר תיבה אין מורין כן הרי בשו״ת מור״ם ז״ל הורה כן וכ״כ המ״א ח׳ רק לכתחלה אין מוציאין:

ודע כל שיש מחלוקת הפוסקים אי הוי זה טעות או לאו אין להוציא אחרת דהוי ס״ס שמא הלכת כר״מ בתשובה דקורין בפסולה דע״ז אנו סומכין דיעבד ושמא הלכה כמ״ד בפסול כזה אין פסול ואף דכתבנו במקום אחר בספק ברכה חומר לא תשא י״ל דס״ס לא מהני מ״מ המעיין בסימן תפ״ט בספק אם סיפר יברך בבאר הימים ע״ש ס״ח דהוי ס״ס א״כ משמע דמהני ס״ס לברך ואי״ה בש״ה יבואר זה:

אם נדבק אות באות אפי׳ בשבת א״צ להוציא אחרת די״ל על הרשב״א בזה ט״ז ב״ח סי׳ ל״ב אות י״ח ועמ״א ז׳ ומסתימת הב״ח בל״ב וט״ז משמע אף נדבקה באמצע י״ל דאין מוציאין אחרת. ובנטף שעוה ומכוסה עב וא״א לקרות התיבה כלל עסי׳ ש״מ בט״ז וא״ר א׳ וה׳ והנה י״ל כל הראוי לבילה כמו לגיור סומכין על הרשב״א ומיהו משום דאסור לקרות בע״פ י״ל וקרא בחומש ואל יוציאו אחרת אבל כשנטף שעוה על מקום אח׳ י״ל דסומכין ודאי כמ״ש ועי׳ שו״ת מעיל צדקה סי׳ כ״ה עמ״ש בקמ״א במ״א ט׳ ככתבין ולא קריין ל״ש על פה יע״ש:

כתב בשו״ת מעיל צדקה להגאון מוהר״ר יונה ל״ס ז״ל סימן כ״ט בפ׳ נח ויהי כל ימי נח (ראשית ט׳ כ״ט) כצ״ל וי״א ויהיו אבל עיקר ויהי בלא וי״ו ומ״מ בשבת אין להוציא אחרת יע״ש. הנה כל שיש ספק אין מוציאין ואמנם למדתי מדבריו ז״ל כי אמרינן חסר ומלא אין מוציאין בנח נסתר באמצע התיבה שאין משתנה הקריאה כלל משא״כ כתב ויהיו במקום ויהי פסול הוא אע״ג דוי״ו נח נסתר הרי נשתנה הקריאה מחמת הכתיבה עמ״א ז׳ רחבה רחבו ושם יבואר אי״ה. ע״ש אש דת חד מלה וקריין תרין ואם בב׳ שיטין אפשר פסול כמו כתיבין ולא קריין דשינוי פוסל בהם עכ״ל:

וז״ל הר״מ ז״ל פרק עשירי מס״ת ה״א עשרים דברים פוסלים הס״ת. והנה עשה פתוחה סתומה או להיפוך פסולה ומוציאין אחרת אבל אם לא הניח ט׳ אותיות חלק עש״ך י״ד סי׳ ער״ה די״א ג׳ אותיות סגי דיעבד וא״כ כשיש ג׳ אותיות אין מוציאין אחרת בספק פלוגתא כמש״ל דהוי ס״ס. וכן יצא השם חוץ לדף או תלה מקצת השם די״א דכשר הוא עמ״א סי׳ ל״ב אות מ״ז כל ספק אין מוציאין אחרת ועי״ד רע״ו בש״ך אות ז׳ וט״ז ד׳ ובר״מ פ״א מתפילין הי״ו תלה מקצת השם פסול ובפרק עשירי מס״ת ה״א לא מנה בכלל הכ׳ דברים זה ואפשר לאין קורין ברבים דוקא הנך עשרים הא מקצת השם אפשר ספק הוא וקויין בו עכ״פ דהוי ס״ס ולפ״ז כל ספק פלוגתא אם פסולה או לאו יכולין לכתחלה לקרות בו מה״ט גופא דהוי ספק ספיקא:

אם נכנס ראש הלמ״ד באחת מאותיות (או אותיות הפשיטות נו״ן צד״י פ״א בתוך אותיות שתחתיה לטי״ת ושי״ן ועיין וכדומה) עיין סימן ל״ב סכ״ח ובט״ז ל״ב ובמ״א מ׳ שיש מכשירין א״כ פשיטא שאין מוציאין אתרת ואפשר אפילו קורא לכתחלה בברכה אם אין אחרת דשמא הלכה כר״מ בתשובה דקורין בס״ת פסולה אם אין אחרת וכמ״ש הר״ב בהג״ה יש מכשירין כה״ג ושמא כשירה הוא ועמ״א מזה אי״ה ואל תשיבני ממ״ש הב״ח בסימן ל״ב סעיף י״ג בסופו דבדיבוק אות לאות אין להוציא לכתחלה י״ל ביש כשירה או דקיי״ל דלא כרשב״א משא״כ בספק גמור. ואם מגיע אות בלי היקף גויל מתחלתו נמי אין מוציאין אחרת דסומכין על הרשב״א עמ״א ל״ב אות כ״ז יע״ש:

בי״ד סימן רע״ד סו״ז זיינ״ן שעטנ״ז ג״ץ יש ליזהר ובמנוקד או פיסוק טעמים פסול ולעיל בסי׳ ל״ו במ״א בשם הב״ח פוסל אם לא זיין שעטנ״ז ג״ץ והנה הר״מ מכשיר בזה בביאור פ״ז מס״ת ה״י וי״א ובמנוקד ופיסוק טעמים מכשיר מדלא מנה פרק עשירי כ״א כ׳ דברים עב״י י״ד שם וא״כ בפסולים אלו ל״מ דאין מוציאין אחרת אפילו לקרות לכתחלה באין ס״ת אחרת י״ל דקורין וצ״ע בזה:

והוי יודע דבי״ד רפ״א מנה הפסולים לכתוב וממזר יש פוסלין נמצא ביד עכו״ם ספק וסבור הייתי לומר גם בכה״ג הוי ספק פלוגתא והוי ס״ס שוב ראיתי דל״ד דס״ת שחיסר או טעות י״ל דמי לחומשין דאי לאו כבוד הציבור היו קורין בהם ובטעות ליכא כבוד הציבור כמו שיראה הרואה בפר״ח כאן הביא תשובת הרמב״ם ובכ״מ פ״י מס״ת יע״ש וא״כ דוקא כה״ג הא כל שכולה נכתבת בפיסול אין שם ס״ת עליה כלל ואפילו אותם שקראו דיעבד לא עלתה קריאה וצריך לקרות מראש הס״ת כשירה אם יש להם (כדעת הרא״ש בי״ד רע״ט וכ״ע מודים לזה ואף שהר״מ ז״ל פ״י מס״ת ה״א כ׳ ך׳ דברים ויש שם מעובד שלא לשמו ואפיקורס וכדומה שכולה בפיסול ומדכללו יחד שאין קורין בהם משמע חיסור נמי אף דיעבד וא״א בע״א אין קורין כלל צ״ל דלאו לכל מילי מדמי להדדי וכאמור:

כבר כתבנו אם אירע בפ׳ פרה או זכור טעות וקראו מקצת הפרשה דיש להוציא כשירה ולקרות מראש כדעת הרא״ש בי״ד רע״ט דהני י״א שהם ד״ת כבסימן קמ״ו ס״ב והמעיין בי״ד רע״ט כ״ע של היתר הוא דקריאה בציבור תקנת נביאים לא החמירו בה ואין בין ס״ת לתפילין לענין כתיבה מ״ע ד״ת א״כ בהני נמי ד״ת וחוזר מראש ובלא ברכה דאין מעכבת וגם ממרדכי הביאו הד״מ בי״ד רע״ט מוכח דאף באחרון ומפטיר אם יש להפסיק שם מוציאים אחרת כמ״ש במ״א אות וי״ו ועתה ראיתי בא״ר אות וי״ו הרגיש בזה יע״ש. וע׳ לבוש י״ד רע״ט וכאן ג״כ הטעם הואיל ותקנת נביאים הוא:

ויתר הדברים אי״ה יתבאר במ״א אות ז׳ ח״ט וכאן אין להאריך יותר:

עוד רגע אדבר כתב א״ר כאן אות ה׳ נמצא תיבה שלימה כפולה מוציאין אחרת דכל יתר כנטול דמי ולי צ״ע די״ל כה״ג י״ל כל הראוי לבילה כמו נדבקה אות באות ה״ה כאן ואף די״ל ומ״ש יתר כנטול זה בטריפות גמירי כך משא״כ כאן וצ״ע:

אמר ההדיוט הכותב כל מה ששמעתי מרבותי וקצת מה שהורוני משמים רשמתי ודאי ה׳ ס״ת ארוכים ורחבים מני ים ובעו״ה קלקול הזמנים. וכל אדם ירא לנפשו יזהר בזה בפרט סופרי סת״ם צא וראה מ״ש הצ״צ בסי׳ קי״ט לאחר שהורה היה ירא שמא לא כיון כהלכה והיה גדול בדורו ומה יענו כמונו היום לכן ירא כל איש לנפשו קודם שיורה דין וכדומה: