בהם מדוחק עט״ז היינו אורחים עניים דמהני תנאה בביה״כ שבבבל (לא בא״י) כמבואר בב״י בשם הרמב״ן ועסי׳ רס״ט (ט״ס ק״פ) ועמ״א שם אות ב׳ בחדר הסמוך לביה״כ כבסי׳ רפ״א ס״ו ושהשומע יצא והוי קידוש במקום סעודה והוא מתוס׳ פסחים ק״א ותוס׳ מגילה כ״ח א׳ ד״ה אין אוכלין ואפשר בבהכ״נ של א״י לא מהני תנאי פירשו כן אבל בח״ל מהני תנאי ואפשר של כרכים נמי מהני תנאי כזה אע״ג למכרו אין מהני ועסי׳ קנ״ג ואי״ה יבואר. והמ״א ברס״ט אפשר לשיטתיה כאן אות י״ב דוקא בבל ע״ת עשויה לא בארצותינו אם לא שהתנו ואי״ה שם יבואר:

ודע דמורא מקדש מ״ע הוא ע׳ ר״מ פ״ז מה׳ בית הבחירה אבל מורא בהכ״נ דרבנן הוא ואהי להם למקדש מעט ומיהו משום נדר י״ל ד״ת הוי אא״כ התנו דאז ליכא משום נדר ואפ״ה בישובן לא מהני תנאי מדרבנן וכאמור ועיין ברכות מ״ג א׳ אמר רבא כביתו ארקיקה ומנעל לא קפיד קשה א״כ למה אין אוכלין שם ובביתו עיקר היא תשמיש זה:

בסכין ארוך עט״ז הנה בק״פ י״ל דבכסוי הסכין די וה״ה כאן בסכין קטן שיכול לכסותו תחת בגדיו שפיר דמי וסכין ארוך שא״א לכסותו שלא יראה החוצה מש״ה אסור ואמנם בכל בו סי׳ י״ז בדיני ביה״כ העתיק והגיה הרי״ף שאין איסור כ״א בגילו״י והב״י היה נוסחתו כ״א בגילוי הראש ולפ״ז בסכין אפי׳ במכוסה ממש ארוך או קצר ותי׳ מה שתירץ. מ״ש בש״ע באפונדתו מותר אע״ג דהנך ב׳ דינים הם בב״י בשם א״ח בשם הר״מ סכין ארוך וכיסו אסור והשמיט המחבר כיסו דק״ו הוא רקיקה שרי כ״ש הנך ע׳ ב״ח וסכין ארוך י״ל דאסור. ע׳ ב״ח שיש מקפידין לילך בביה״כ במקלו ואין נראה יע״ש:

וישתדלו עט״ז בקנ״ג חילוק בין ביה״כ של כרכים או כפרים יע״ש:

ומ״ש נותץ אבן כו׳ הנה בקנ״ב אין מפורש דוקא למלאות ועא״ר אות ז׳ בקנ״ב ובאמת בר״מ פ״א מה׳ בית הבחירה הי״ז ופ״ו מה׳ יסודי התורה ה״ז כתב הנותץ דרך השחת״ה דוקא ועיין רא״ם פ׳ ראה משמע כן ואמנם קשה דחד אזהרה הוא (דברים י״ב ד׳) מוחק השם ונותץ אבן וכי היכי דמוחק אף לתקן אסור כמבואר בי״ד רע״ו בש״ך י״ב ה״ה נותן כן והכ״מ שם בה׳ בית הבחירה הי״ז פי׳ השחתה הא נותץ לתקן שרי הא נותץ ונשאר כך אף שאין דרך השחתה י״ל דאסור כי טעמא רבה איכא בין מוחק השם דאסור אף לתקן משא״כ בנותץ לתקן אם לא יתקן יפול פשיטא דשרי רק נותץ לא לבנות רק יהיה כך ויהיה לו איזה תועלת כמו שטענד״ר י״ל דאסור ע״כ יתחוב ברזל חלול בכותל ולסמוך עליו כנ״ל:

והוי יודע דמהר״מ פאדוואה ז״ל בסי׳ ס״ה כתב חדא די״ל דאסור לנחוץ דוקא מחובר יע״ש וכפי הנראה בדרך ספק כתבו והמ״א בסי׳ קנ״ב אות ו׳ הביאו לפסק הלכה וצ״ע דהשורף עצי הקדש לוקה אף שהוא תלוש כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ו מה׳ יסודי התורה הלכה ז׳ וכ״ה במכות כ״ב א׳ השורף עצי הקדש ואזהרתיה ואשיריהם תשרפון לא תעשון כו׳. אפי׳ תלוש אסור ודוחק לחלק בין אשירה דמסתמא שורפין בתלוש אימא דהנותץ נמי אף אבן תלוש הנותץ דרך השחתה לוקה והנה המבשל בעצי הקדש חולין לוקה אף דאין עושה דרך השחתה כי אם שנהנה שבישל בו כל שהוא משחית לעצי הקדש אסור ואפשר אפי׳ משלם להקדש לוקה וכ״ה פשטי׳ דלישנא א״כ ה״ה בשטענדר שעושה לצורכו הוי. אע״ג לצורך תפלה עושה וע׳ תוס׳ מכות שם ד״ה אלא שכתבו דלא חשיב אלא לאוין דשייך בפחות משוה פרוטה ועיין ר״מ פ״א מה׳ מעילה הנהנה בש״פ לוקה:

אבל עט״ז דתנאי מהני בזה ואפשר אף בא״י דלא מהני תנאי מ״מ ל״ד להיכל שנבנה בתחלה סתם ועמ״א אות י״ז:

אם לומר אסותא בבהכ״נ עי״ד רמ״ו סי״ז בט״ז וש״ך שם ועא״ר כאן ושל בית ר״ג לא היו אומרים מרפא בביה״מ מפני ביטול בית המדרש א״ל בביה״כ שרו י״ל במדרש בי רבנן לכתחילה שרי קמ״ל דאסור וכ״ש ביה״כ ע׳ סעיף א׳ בשם הר״ן:

אם מצא דבר בחצר ביה״כ זכה לעצמו ולא אמרינן זכה הקדש אגודה ריש מעילה א״ר א׳ וצ״ע אם מצא בביהכ״נ די״ל חצר אין משתמר כלל ולא קנה חצירו משא״כ ביהכ״נ בדבר שאין סי׳ אם זכה לעצמו או הגזברים להקדש וכעת צ״ע:

צ״ע בפאלי״ש מקום שמתפללין שם בקהלות גדולות אם רשאין לעשות קפנדריא וכדומה עיין סעיף ה׳ וצ״ע בזה עמ״א י״ד: