אמר הכותב בחידושינו מגילה פרק בני העיר הארכנו וכאן אכתוב בקוצר. דע כי קדושת ביה״כ ומדרש מדרבנן הוא ולא מן התורה עיין ר״ן שם גבי מתנה במאי תפקע (דף כ״ו ב׳) סיים קדושת ביה״כ מדבריהם הוא משמע לא מה״ת וכן בסוכה תרל״ח בט״ז א׳ סכך מ״ה מהיקשא חג וגם זה לא בהזמנה ובחג בהזמנה נמי כמבואר אמר בהמה זו עולה אפי׳ בלב מהני ודפנות רק מדרבנן עיין שבת במה מדליקין אבוהון דכולהו דם התם עושה המצוה בביזוי. ע״ש באורך. ומיהו קדושת ס״ת דאסור לנהוג בה בזיון מה הוא דיליף ק״ו מפני לומדיה עומדין מפני׳ לא כ״ש עי״ד רפ״ב וק״ו גמור הוא והדרת פני זקן ד״ת הוא. גם הא דאין מורידין מקדושה חמור׳ לקלה אפי׳ תימא דהני דברים מ״ה יש בהן קדושה אפשר אין מורידן דרבנן אף דרש״י ולבוש הביאו תוספות צפוי למזבח כו׳ י״ל דרבנן ואסמכתא שהרי בפסחים כ״ו א׳ רבי דוסא מתיר לכהן הדיוט ואף הר״מ ז״ל פ״ח מכלי מקדש ה״ה פסק כת״ק דבגדי כ״ג אסורים לגמרי מהניחם שם לגמרי משמע הא לאו הכי אף שמוריד מקדושה חמורה לקלה מ״מ שרי:

קדושה עט״ז הנה שתי לכתחלה יש א׳ למכור קדושה א׳ כדי לקנות כיוצא בה הב׳ אם מכר אם מותר לקנות כיוצא בה ומהר״ן במשנ״ה בני העיר מבואר דאפי׳ מקצת לכתחלה כלכתחלה דמי שהרי בביאור אומר כן כיון דבגריעי אתחיל נקיט לכולהו כן ואה״נ בשוין אסור ומתני׳ במכרו תנן אלמא מקצת לכתחלה כלכתחלה ממש הוא. ודאי מיבעיא לקמן כ״ז א׳ ליכא לאוכוחי כ״א לכתחלה ממש אסור בשוין בשאר דברים מדאבעיא ס״ת דליכא עלוי אחרינא הא שאר כו׳ אבל הר״ן סובר דמקצת לכתחלה כלכתחלה ממש הוי ומהרי״א פליג אר״ן ואף לכתחלה ממש שרי דחדא הוא (והב״י הביא ריש דבריו של הר״ן ולא סופו וכתב דמהרי׳א חולק והא י״ל בין דיעבד לכתחלה כמ״ש הב״ח אלא כדאמרן דאין לחלק כלל כי זה נמי לכתחלה הוי) וכ״ד רש״י שם כ״ז א׳ ד״ה דיעבד שאל״כ מה יקחו בה הא לא״ה מקצת לכתחלה כלכתחלה ממש הוי וכ״נ דעת הר״מ ז״ל פי״א מה״ת הלכה י״ד סיים אבל מכרו ס״ת אין לוקחין בדמיו אלא ס״ת אחר שאין שם קדושה למעלה מס״ת מדלא אמר כלישנא דמתני׳ אין לוקחין ספרים גם שאין קדושה למעלה דה״פ ס״ת שרי דמה לעשות בדמיה הא שאר דברים שוין אסור דמקצת לכתחלה כלכתחלה ממש הוי ומ״ש בהי״ז בני הכפר שרצו למכור ביה״כ שלהם לבנות אחרת או כו׳ משמע דשוין שרי אפי׳ לכתחלה עתי״ט ולחם יהודא למהר״י עייא״ש ז״ל י״ל דמיירי בענין שמותר דחזי בה תיוהא וכדומה ובחידושינו הארכנו מזה. ובש״ע י״א וי״מ דאין חילוק בין מקצת או לכתחלה ממש ומדהביא באחרונה הי״מ ובפרט במידי דרבנן י״ל דעתו לקולא. ומיהו בס״ת פסק בי״ד ר״ע וכ״ה בטור דאסור למכור ישן לקנות חדש (בס״ת לית כ״א לכתחלה ממש שאל״כ מה יעשה) וי״ל התם משום פשיעותא אבל הט״ז וש״ך שם אות ג׳ דלא כלבוש שם יע״ש משום פשיעותא. והט״ז הקשה על מהרי״א ב׳ קושיות א׳ למה דקדק מטור ולא ממשנה ספרים מטפחת לא הא שויו שרי (וי״ל מדכתב אבל איפכא להוריד״ן לא ולא די אבל איפכא לא) ותי׳ דודאי תנא תרתי אגב חדא ל״ש איידי כמבואר בכמה סוגיין בגמרא משא״כ במשנה נקט מילי מילי ולא כללם יחד י״ל כמ״ש הר״ן ז״ל כיון דאתחיל בגריעי מס״ת לא יקנו ספרים הא ס״ת יקנו דמה יעשו בדמיה נקיט באינך כן ולא רצה לעשות בבא בפ״ע בשוין משא״כ הטור כללם יחד איפכא להורידן קשה איך תנא דין דאינו דאפילו שוין אסור וכמה אגב חדא לא אמרינן איידי ש״מ דאמת הוא דשוין באינך ג״כ וכ״ת א״כ יש לטעות בס״ת נמי לכתחלה שרי דמקצת כלכתחלה ממש הוי סמך על ס״ת ר״ע דסתם ואוסר בס״ת משמע ודאי אף דליכא פשיעות׳ אסור כדאמרן. ואי״ה במ״א יבואר עוד. עמ״ש לקמן בזה:

הא דאסור להוריד דוקא שלא בזט״ה הא זט״ה במא״ה יבואר אי״ה לקמן ס״ז וס״ט עב״י ולבוש כאן. ויש לנו ספק כי במשנה לא הוזכר כ״א ביהכ״נ וביהמ״ד לא ידענא אם מכרו ביה״מ אם מותר לקנות תיבה וכיוצא בה ועיין טור כתב גבו מעות למדרש וביהכ״נ ולא כתב המדריגות בביה״מ ועיין פרישה. ומ״ש אם ס״ת אסור לכתחלה כ״ש שאר דברים (לדידי אין חילוק בין מקצת לכתחלה) י״ל כמ״ש הכ״מ בפ׳ י׳ מס״ת הלכה ב׳ דמשום חומר ס״ת פסקו לחומרא לא בשאר דברים ועב״ח י״ד ר״ע ומבעיין נמי בס״ת בעו לה משום חומר כמ״ש המ״א ד׳. ובכ״מ שם כתב משום חומר כו׳ ואח״כ כתב דברי הר״ר מנוח משום פשיעותא והם סתורים וצ״ל דברי הר״ר מנוח אינם ענין להר״ם ז״ל דסתם לן. ועיין פרישה כתב לכתחלה ממש לחומרא (כב״ח) דנקטינן לחומרא וי״ל התם משום חומר ס״ת ומבעיין היל״ל כמ״ש הר״ן במשנה ובגמרא כ״ז א׳ וצ״ע:

ומ״ש הט״ז בספרים שמוכרין ולוקחין אחרים עא״ר אות ז׳ וסעיף י׳ לקמן בשל יחיד קי״ל יע״ש ואין להאריך ואי״ה לקמן יבואר עוד. ובחידושינו מגילה כ״ז א׳ כתבנו קושיא אעתיקה פה:

לי העני יש בכאן קושיא דכאן בסעיף ד׳ לא הכריע יש אוסרין ויש מתירין ומשמע בדרבנן לקולא ובכ״מ פרק עשירי מה׳ ס״ת כתב דנקטינן לחומרא משום חומר ס״ת הא שאר דברים בשוה מותר ולקמן בסי׳ קנ״ד סע״ט כתב דעה א׳ בסתם (וכן הלכה עש״ך רמ״ב בי״ד) דמטפחות ס״ת זה אסור בס״ת אחרת והוא מר״ן בשם הרשב״א יע״ש ולמאן דאמר שאר דברים בשוה מותר גם שם במטפחות מותר ולומר דמבעיא ליה מישן לחדש דהוי קצת עלוי׳ וכ״מ דברי בעיין דליכא עילוי אחרינ״א א״כ מה פשיט ליה ממטפח׳ דליכא קצת עילוי. וגם כפי הנראה שאר דברים דאיכא לעילויא אסור כמ״ש הב״י בקנ״ג הא ליכא לעילויא שרי בשאר דברים (להב״י מדלא הביא כ״א ריש דברי ר״ן) ומטפחות ס״ת לאחרת ליכא עילוי אחרינא. גם בגמר׳ שם מסיפא חומשין לא במטפחת ס״ת הא תורה בתורה שרי ול״ק הא חומשין במטפחת חומשין אחרת שרי משמע לכאורה כל היכא דאיכא לעילוי פשיטא דאסור ודייקא הא תורה בתורה שרי וצ״ע בכל זה ואין להאריך:

משנין המותר עט״ז הביא פירש״י מגילה כ״ז א׳ ד״ה אבל גבו מעות מורידי״ן משמע לקולא הא לרשות לא. והסכים שהטור ור״מ וש״ע נמי הכי ס״ל לקלה דוקא. ולי העני יש בכאן קושיא דלפי דעתו ז״ל המחבר זיכה שטרא לבי תרי כי מ״ש ואם כשגבו מעות כו׳ והוא מהג״א (הבאר הגולה לא ציין כלום) וקשה מה פריך שם התנו לוקמיה כה״ג כמ״ש א״ר אות י״ד וצ״ל דוכסוסיא רשות וחול והג״א אמר מותר להוריד וכמ״ש לשונו מותר להוריד הא לרשות לא. אבל לרש״י מורידי״ן א״כ קשה מה שהקשה הט״ז כאן מה פריך דלמא התני מהני לרשות וצ״ל דהמקשן סובר דוכסוסיא נמי מצוה קלה הוי (והמתרץ שהשיב זט״ה במא״ה ודוכסוסיא רשות כמ״ש באות ה׳ ה״ה דהמ״ל לרשות וחדא מינייהו נקיט) א״כ פשיטא דלא פריך מידי דאימא כהג״א כדאמרן דוכסוסיא הוי מצוה קלה ושרי באופן שרש״י אין סובר כהג״א והמחבר כתב7 משני״ן המותר ודין דהג״א מוריד א״ש כאמור משא״כ להט״ז זיכה שטרא לבי תרי לכאורה וכדכתיבנא:

ובעיקר פירוש דין זה הנה הב״י בספרו הארוך הביא ב׳ תירוצים א׳ דגבו מעות ובא ליד גבאי הוי מעשה הלכך המעות גופא אסור לשנותם לקלה אפילו ירצו אח״כ ליתן דמים אחרים לתמורה (אלא יחליף מיד וחל הקדושה על הב׳ וכן במכר הס״ת אם הוחלפו המעות יצאו ראשונים לחולין) והמותר שרי כו׳ והוא לשון הר״מ ז״ל פי״א מה״ת הי״ד מכרו ס״ת אין מורידין ובהט״ו וכן גבו מעות משמע דדומה לזה דאסור לשנות המעות מקדושתן כמו התם (ומיהו במותר אין דומה) והטור כ״כ וכן כו׳ וע״ז הקשה הרמ״ך בכ״מ הביאו שם דעל הגמרא רבא מגילה כ״ז א׳ דמותר משנין הא גוף המעות לא לאו דאסור להורידם הדמים דלא חלה קדושה עלייהו כלל בהזמנה כמו אורג בגד כו׳ (עתוס׳ שם בסנהדרין מ״ח א׳ ד״ה מותר וא״ר אות ח׳) אלא דאין יוצאים ידי נדרם כ״א מקלה לחמורה בזה אומדין דעת הנותן דלחומרה פשיטא דהוי דעת הנודר ניחא בכך ומש״ה הקשה הרמ״ך על הר״מ שכתב וכ״ז כו׳ והמחבר שינה ולא כתב וכן כי אם בפ״ע אם כו׳ היינו שידי נדר א״י במעות אם לא מקלה לחמורה כו׳ אבל מחמורה לקלה ולא לקנות אח״כ כלל חמורה א״י ידי נדרס אבל ודאי המעות אין בהם קדושה ומש״ה ל״ש לישנא דהורדה גבייהו משא״כ בדין דאם גבו יקנו הג״א כו׳ שינה בלישניה ואמר מותר להורי״ד אף ע״ג דגם לעיל רק הורדה (כפירש״י) מ״מ השמיענו דגוף המעות להורי״ד נמי אסור אפי׳ יתנו אח״כ דמים אחרים לצאת ידי נדרם מ״מ מאחר שכבר קנו ס״ת ומכרו נתפסי׳ המעות בקדושה כמו בני העיר שמכרו כו׳ ובלא התנו אפי׳ המותר אסור להוריד אותן המעות מקדושתו וכדכתיבנא. והחזיק בסברא זו מהא דרבא מגילה כ״ו ב׳ ליבני עתיקתא אסור להלוותם אבל חדתי שרי (עיין סעיף י״א נזכר דין עתיקתא) ולא מחלק בחדתי גופא בבאו ליד גבאי אסור להלוותם כל שאין מחליפין מיד דחלה קדושה עלייהו ש״מ באו ליד גבאי נמי הזמנה הוי וכ״מ מש״ע סעיף י״ג גבו כו׳ למצוה קלה וישלימו נדרם אח״כ ואין הקדושה חלה עלייהו דהזמנה לאו מלתא היא (והמ״א שם אות למ״ד תירץ זה דמיירי בזט״ה במא״ה דמותר לשנותם יע״ש) והנה האדון ז״ל הביא ראיה לדבריו מסנהדרין מ״ח א׳ דפריך לרבא מותר המת למה ליורשין לא פריך מגוף הממון למה למתים הזמנה לאו מלתא וממ״נ אי באו לגנאי מותר נמי שפיר ליורשים ואם לא באו לגבאי הקשה מגוף הממון למה למתים אבל לפי שיטתו דידי נדר קמיירי א״ש והוא ע״פ שיטת רש״י דלרשות ודאי לא וכ״ע מודים בזה כמו שהקדים א״כ קשה משם מה פריך ממותר דבאו ליד גבאי עכ״פ אסור לשנות לגמרי רק לקלה היינו ליורשים אבל למ״ש הוא ז״ל א״ש דה״ט דלרשות אסור דידי נדרם לא יצא דאומדין דעתם דמותר מסתמא לקלה יהיו משא״כ התם. ועא״ר אות ח׳ ולמ״ש א״ש. ומ״ש בהא דפריך התנו למה לי ותי׳ דס״ד דוכסוסיא מצוה הא כבר כתבנו לעיל מה דקשה לזה. ומ״ש הא״ר אות ט׳ דאפי׳ לדוכסוסיא לשון אפי׳ משמע ל״מ קלה דמהני תנאי והא מחמורה לקלה א״צ תנאי י״ל מצינו אפי׳ ולא הוי ממש ל״מ רק כאלו אמר אפי׳ דוכסוסי׳ דהוא רשות מהני תנאה ובלא תנאי מחמורה לקלה שרי. ועמ״א ה׳ מה דקשה הא דפריך לרבא מר״מ ור״נ ולא מת״ק יע״ש:

ואם עט״ז הר״ב פסק כב׳ תירוצים של הב״י באו ליד גבאי חלה קדושה על אותן המעות ואסור להורידם אפי׳ יתן אח״כ אחרים וגם קודם שבאו ליד גבאי צריך לקיים עכ״פ נדרו מ׳ והקשה הט״ז לאיזה צורך כתב הר״ב דאבנים כו׳ דכ״ש הוא ממעות והב״י דרך כ״ש אמר דהא דבנוי בית (בסעיף ח׳) בהתנדב כ״א עצים ולא באו לגבאי דאל״כ כ״ש הוא מגבו מעות ובאו לגבאי. והנה י״ל דלאו כ״ש הוא די״ל מעות כאריג דמי כמ״ש התוס׳ סנהדרין מ״ח א׳ ד״ה מותר ומש״ה הזמנה כי האי בבאו לגבאי מלתא הוא משא״כ אבנים גריעי דכטווי לאריג דמי דמחוסר בנין ולאו הזמנה כלל הוי ואימא אפילו באו לגבאי אין קדושה חל עליהם קמ״ל ומ״ש דק״ל ממגילה כ״ז א׳ ה״פ דאף לפי שיטתו של הט״ז דידי נדר לא יצא כו׳ א״כ י״ל בבאו ליד גבאי צריך תנאי על המותר וא״כ מה פריך דלמא רבא מיירי בלא באו ליד גבאי רק גבו בינם לבין עצמם ולא מסרו לגבאי דגוף המעות אין משנין לצאת ידי נדרו והמותר משנה ובאו ליד גבאי י״ל תנאי בעינן וא״כ קשה להר״ב דפסק כתרין שינויי דב״י מה פריך כו׳ ואי דא״כ רבא אף בבאו לגבאי משנה המותר מדלא מוקי וכן במותריהם כה״ג ומוקי דוקא במכרו כו׳ י״ל וכן משמע דמותר שוה לגוף הממון והא במותר מהני תנאי ש״מ דמיירי במכרו כו׳ אלא ש״מ דאין מעלה כלל מה שבאו לגבאי ועא״ר אות ח׳ ולמ״ש א״ש והבן זה ואי״ה במ״א יבואר עוד:

להספקת עט״ז הנה סובר כמ״ש באות י״ג דהפרש יש בין יש להם ביה״כ (לשיטתי׳ קנ״ב א׳ ולמ״א ביש להם א׳ ובנו אחרת מעוטה בהוצאה) שרי למכור ביה״כ וס״ת ללמוד תורה ולישא אשה וכ״ש לפדיון שבוים כמ״ש התוס׳ ב״ב הביאו הט״ז וש״ך בי״ד רנ״ב א׳ והר״ב בע״ר שם יע״ש אבל כשאין להם אלא אחת אין מוכרין אפילו לפ״ש וכ״ש לישא אשה כו׳ וה״ה ס״ת כה״ג י״ל כל שאין לציבור אלא א׳ יבטלו מקריאת׳ כו׳ עסי׳ קל״ב דגם בכל צרכי ציבור שייך פשיעותא עיין מגילה כ״ו א׳ פשיעותא כו׳ יע״ש ולפ״ז לק״מ קושיית הפרישה בי״ד רנ״ב דלכאורה הר״ב בע״ר שם הביא ד״ה ב״ב דמוכרין ס״ת לפ״ש זיכה שטרא לבי תרי דכאן בסעיף י״ג שתיק ליה להמחבר דכתב לא ימכרו בבנו משמע איסורא כו׳ וכ״ש ס״ת דחמור מביה״כ (בשלמא התוס׳ י״ל דירתיה דאיניש לא מזבני לא יעשו כן עט״ז רנ״ב א׳ משא״כ הטור שם כתב איסור ולשון המחבר כאן ושם משמע ליה ג״כ דאסור) א״כ קשה ולמ״ש י״ל כאן ביש להם אחרת וכאן באין להם אחרת והט״ז בי״ד רנ״ב תירץ דהאיסור הוא מחמת דרך ארץ דירתיה לא מזבני כ״ש שאין לעשות כן בבה״כ משא״כ ס״ת ל״ש דירתיה כו׳ יע״ש. ואמנם המ״א כאן אות י״ז כתב עמ״ש בהג״ה וכל זה לא מיירי כו׳ דלמצוה חמורה רשאין לכתחלה למכור בני העיר ביה״כ אפי׳ אין להם אחרת וכ״מ ברמב״ן הביאו הר״ן גבי מתנה מגילה כ״ו ב׳ שכתב זט״ה במא״ה ומ״מ כי אין להם ביה״כ אחרת אסור והיינו דמעות לחולין הא בני העיר לחוד דמעלין לקדושה חמורה רשאין אפילו אין להם ביה״כ אחרת וכ״מ מתה״ד כתב שמכרו דיעבד ולא קתני מוכרין דלא סגי דלא מוכרין ולא מתרץ באין אלא ביה״כ אחת והתחיל בה ומיהו התחיל ברחובה כו׳ והבן וא״כ קשיא ההיא דסי״ג לס״ו וצ״ל כמ״ש הלבוש והש״ך בי״ד רנ״ב א׳ דודאי אם לא ימכרו יתבטל המצוה מוברק ביה״כ וס״ת להשיא וללמוד וכ״ש פ״ש משא״כ בסי״ג יגבו מן הציבור כי יש יכולת כו׳ ועמ״ש במ״א אות ט׳ אי״ה מזה. ובאות י״ב בט״ז ובמ״א שם אות ל״ג אי״ה אבאר מ״ש הש״ך ברכ״ב בשם אביו הגאון בזה. עמ״ש אי״ה באות ז׳ מדיני ס״ת:

רשעים עט״ז ואזיל לשיטתיה באות ב׳ כפירש״י והמקשן הבין דוכסוסיא מצוה קלה והמתרץ תירץ בזט״ה במא״ה וה״ה דהמ״ל התנו במותר שגבו לחולין וחדא מינייהו נקיט ועתוס׳ ד״ה אבל התנו וב״י ומ״מ ניחא ליה בכך דקושטא דקאי אמתני׳ וכן במותריהן. ועמ״א אות ו״ז:

אפילו עט״ז בחידושינו כתבנו שיש ג׳ טעמים הא דכרכין אין נמכרין א׳ אחרים נתנו ג״כ וא״א למכור חלקם ב׳ אפי׳ בנו משל בני העיר לבד הקדישו אח״כ לכל וא״א למכור חלקם הג׳ הואיל ורבים מתפללים בה חמירא קדושתה וא״א להוציא לחולין והמעיין בב״י כאן הביא רק ב׳ פירושים ראשוני׳ ובתוס׳ מגילה כ״ו א׳ ד״ה כיון כתבו כיון דלדעת רבים נעשה חמורה קדושתו משמע כפי׳ השלישי ועמ״א אות י״ו. ויש בכ״א חומרא וקולא אם נתנו אחרים לא מהני תלו בני העיר בדעת היחיד כמ״ש המ״א אות י״ב קולא בבנו משלהם. לטעם הב׳ חומרא בנו משלהם הקדישו לרבים וא״א למוכרם קולא בתלו בדעת היחיד. ולהנך ב׳ טעמים אם בנו להם אחרת מותר למכור זאת הישינה ולטעם השלישי הואיל ורבים מתפללים שם מכל העולם חמורה קדושתה וא״א שתפקע קדושתה אף על המעות ממילא אף בבנו אחרת אין מוכרין כמ״ש המ״א אות וי״ו וקול׳ אם מוכרין שתהיה ביה״כ להתפלל בעשרה שפיר דמי אין מוציאין מקדושה. גם מרחץ ומקוה וכל צורכי רבים לטעם הג׳ מוכרין דל״ש קדושה ולב׳ טעמים ראשונים אסור וכפי הנראה ממ״א דכולהו חיישינן אבל הט״ז דכתב רק טעם השני דיש לרבים חלק בה קשה למה ליחיד מוכרין ואפילו לטעם השלישי הא רבנן מודים לר״מ דשל יחיד דא״א בו קדיש וברכו וקדושה לית בה קדושה (דבבית נמי אדם מתפלל ביחידות) והא דמוכרין משל רבים ליחיד דאף לחול גמור מוכרין לדידן בר מד׳ דברים ובזט״ה במא״ה אף לד׳ דברים כמבואר בס״ט וכ״ה ברש״י כ״ז ב׳ ד״ה ורבנן וכבר הקשינו בזה לעיל יע״ש וצ״ע ועמ״ש אי״ה במ״א מזה. ועמ״א א׳ ועמ״ש אי״ה באות ז׳:

אא״כ עט״ז תלוי בדעת היחיד לאו שהתנו בפירוש שרשאין למכור דאפילו בני העיר התנו כן שרי כו׳ אלא תלוי ביחיד לבנות כרצונו מסתמא נתנו רשות גם למכור עפ״י יחיד ועמ״א אות י״ב. ומ״מ י״ל אף באמרו בשעת הבנין בפירוש שתולין ביחיד למכור אפ״ה בעינן הסכמת הקהל עמ״א אות י״ג:

והנה יש לי בכאן הרהורי דברים אמרתי אשיחה וירווח לי דע כי הרמב״ן ור״ן מחולקים בקדושת ביה״כ לרמב״ן אין בה קדושה כ״א כתשמישי מצוה שנזרקין לאחר מצותן כו׳ ולר״ן יש בה קדושה והמעיין בר״ן מגילה כ״ו ב׳ גבי מתנה דיש נ״מ לרמב״ן ביה״כ או ליבני עתיקתא אם זט״ה במא״ה רוצים שיהיו חולין בלי מעות כלל או להלוותן שרי דתשמישי מצוה אם רוצה חולין הם וההוא דליבני להלוותן אסור זט״ה בלא במא״ה דשמא אין רוצים שיכחשו המצוה לגמרי המחבר בסי״א העתיק אפי׳ ע״י זט״ה ולא סיים במא״ה כנראה מב״י שהעתיק דברי הרמב״ן ועל הר״ן הביא רק ראש דבריו וכו׳ יע״ש משמע דעתו כרמב״ן. אבל המ״א אות כ״ח כתב אפילו זט״ה במא״ה אסור דקדושה ראשונה א״א לחלל בכדי אם לא על מעות וכדומה וכ״ה ברי״ף יע״ש בר״ן. והנה י״ל נ״מ גם במכרו זט״ה במא״ה בסתם ולא התנו בשעת המכר שיהיו הדמים חולין ואח״כ רוצים לשנות המעות לחולין לרמב״ן שרי כיון דביה״כ גופא רק תשמישי מצוה כ״ש המעות רק זט״ה בלא במא״ה י״ל שמא לא ניחא להו לאיתכחש המצוה לגמרי א״כ כל שיסכימו זט״ה במא״ה הן על ביה״כ או על המעות שיצא לחולין שרי ורבא דאמר מגילה כ״ו א׳ ל״ש שמכרו כו׳ ל״ד אלא הסכמת זט״ה במא״ה בעינן גילוי דעתם ואלו לר״ן י״ל התנו בעינן בשעת מכירה דוקא וזט״ה בלא מא״ה או להיפוך לא מהני התנו דאין כחם כ״כ גדול רק זט״ה במא״ה אבל כשמכרו סתם אפילו זט״ה במא״ה אין יכולים אח״כ לשנותם לחולין וכ״נ מר״מ פי״א מתפלה הי״ח וכן התנו זט״ה במא״ה על מותר הדמים שיהיו חולין משמע התנו בעינן ועב״י בשם ריב״ש דר״מ רבותא קאמר אפילו לא התנו בשעת מכירה על כל הדמים מהני אח״כ במותר ש״מ דבשעת מכירה התנו בעינן. ולפ״ז הא דכתב המחבר באם קבלו עליהם בנ״י העי״ר בפירוש במכר זה אפילו יחיד מה שעשה עשוי וכתב הע״ץ אות ט׳ וא״ר אות י״ג בפירוש שיהיו חולין כו׳ ע״כ בני העיר ל״ד אלא זט״ה במא״ה תלוי ביחיד. ובלשון המחבר לא הזכיר כלל התנו ומשמע לכאורה כל שהסכימו זט״ה במא״ה במכר פקע הקדושה אף מדמים ואף לא החנו נשעה המכר על הדמים רפא? לשניהן לחולין הדמים וצ״ע בכל זה:

עוד רגע אדבר כי המעיין בבעל המאור מגילה כ״ז ב׳ עלה דמתני׳ משל רבים ליחיד ועל תנאי תירץ דודאי הא דבעי עילוי בדמים כשביה״כ יוצא לחולין דנתפס המעות בקדושה הא כשביה״כ בקדושה א״צ עילוי בדמים (ואף דהקשינו במ״א א׳ וכן בחה״ר מס״ת וספרים כו׳ י״ל ביה״כ שאני דאף תשמישי מצוה אין בו כח לחול על המעות אם לא שיצא לחולין ביה״כ משא״כ קדושה אף כשלא יצא לחולין דספרים בהווייתן תופסים המעות הקדושה) וא״ש ב׳ משניות יע״ש ולפ״ז רבנן ור״מ פליגי דלרבנן משל רבים ליחיד נמי קדושה אית בה וזה דעה הט״ז באות וי״ו וחה״ר שם פליג וסובר דעילוי תמיד בעינן אף שביה״כ נשאר בקדושה ורבנן ס״ל של יחיד חול וזה דעת רש״י שם ורבנן. והנה בגמרא כ״ו א׳ רשב״ג אר״י ל״ש אלא ביה״כ של ספרים והא כרבנן נמי כשמכרו ביה״כ שלהם לרבים יחידים ובנו ביה״כ אחרת להתפלל בהם דהשתא ל״ש כל הג׳ טעמים שכתבנו באות וי״ו בשלמא לבעל המאור אא״כ דא״כ א״צ עילוי בדמים משא״כ לחה״ר:

אם מכרו זט״ה במא״ה ס״ת אם הדמים יוצאים לחולין עמ״א אות כ״ג ושם יבואר אי״ה בזה:

ואם מכרו ביה״כ של כרכים ואפילו דיעבד אין ממכרם ממכר ומוכח כן מדאמר שם (מגילה כ״ז) ל״ש אלא כפרים אבל כרכים לא ואמאי לא דכרכים ומתיישב לישניה דיעבד שמכרו ש״מ ועיין חה״ר שם כ״כ בפירוש אפי׳ דיעבד לא הוי מכירה ואם מכרו ס״ת דכפרים למצוה קלה (חוץ ג׳ דברים פ״ש ללמוד תורה ולישא אשה) צ״ע אי המכר בטל אע״ג דבמזיד היה (דבשוגג הוי מקח טעות) עח״מ ר״ז מקח באיסור יע״ש ובסעיף ב׳ נסתפקנו יע״ש. והנה מהא דמגילה כ״ז א׳ ס״ת שמכרו דיעבד י״ל אמאי לא נתבטל המכר וכה״ג הקשה הר״ן על הרמב״ן גבי מתנה והנה י״ל שמכרו דיעב״ד הפירות דמכרו לצורך פ״ש וכדומה ואח״כ לא היו צריכין המעות לזה וניתות״ר וכדומה לוקחין ס״ת וא״כ אין ראיה וקושיית הר״ן מתורץ בכך. ולפ״ז הדין מתחלק לג׳ אם מכרו ס״ת למצוה קלה י״ל המכר בטל עח״מ ר״ז ובסמ״ע שם ואם ישן לוקח חדש י״ל קים ליה ומיהו בעיא דלא איפשטא י״ל דאין הלוקח יכול לומר קים לי דהשתא בימי הגמרא לא ניפשטא ובפלוגתא דרבוותא י״ל קים לי כהנך ובחדש לוקח חדש י״ל דודאי איסורא עביד דע״כ מיבעיא ליה בישן אחדש דהוי קצת עלוי והנך רואה מהר״ן שפירש מכרו דיעבד דאמכירה קאי דיעבד ש״מ דסובר דהמכר לא יבטל ואין בזה חולק אהר״ן והב״ן. ובח״מ רמ״ח בסמ״ע ל״ט בעיא נמי י״ל קים לי יע״ש:

נמכר עט״ז. הנה לכאורה בש״ע הפירוש מותר לשנותו היינו ביה״כ וכדומה דיוצא לחולין כבס״ט א״צ הכרזה הא אסור לשנותו לקלה תשמישי קדושה וכ״ש ספרים בעי הכרזה והמ״א אות ך׳ הגיה ט״ס כו׳ וכ״ד הט״ז כאן דמותר לשנותו היינו ליתן במתנה כבסי״א דר״ל דמותר לשנות ממה שהיה קאי בתחלה כמו בית עניים כמ״ש המ״א. ובזה שוין הט״ז והמ״א אבל באין בו אונאה מחולקין להט״ז הר״ב תרתי קאמר ולהמ״א אות י״ט בקרקע מיירי ולהמ״א א״ש דהתחיל בתרתי א״צ הכרזה דכשלו הוא ומש״ה אין בו אונאה בקרקע כשליח דעלמא דאפי׳ בקרקע יש אונאה לתקוני שדרתיך כו׳ וסיים בחדא צריך הכרזה וממילא יש אונאה אבל לט״ז דבמטלטלים קאי א״כ איזה חילוק וטעם יש בין צריך הכרזה או לאו דבמטלטלים דידיה נמי יש אונאה ולמה התחיל בתרתי וסיים בחדא. ועסמ״ע ח״מ רכ״ז אות מ״ח האידנא ביה״כ ושאר הקדש עניים אין בהם דין הקדש וכנראה רמז כאן יע״ש ומשמע אף תשמישי קדושה:

אינו עט״ז ולשיטתיה באות ב׳ יע״ש ועמ״א כאן אות כ״א לשיטתיה באות ה׳ אבל להר״ב ולבוש יש חילוק בין באו ליד גבאי או לאו. ועמ״ש בסימן י״ג אי״ה כי מדברי תוס׳ בבא בתרא ג׳ ב׳ ד״ה א״ה משמע שיש חילוק בין התפללו אין מוכרין לפ״ש ובין לא התפללו ובש״ע לא משמע כן ואי״ה יבואר בט״ז ומ״א שם:

ויש עט״ז ציין באר הגולה יש מי שאוסר הרמב״ם והמעיין בב״י יראה דלפמ״ש בה״ת פי״א הי״א דמותר דוקא בזט״ה במא״ה שרי הא גוף הדמים לא ה״ה ס״ת מותר שרי אבל י״ל יש מי שאוסר הוא דעת הב״י בעצמו שהקשה לרא״ש דמדמה ס״ת של יחיד לזט״ה במא״ה בביה״כ דרשאים לכתחלה למוכרה משא״כ בס״ת דעביד איסורא דאין רשאי כ״א ללמוד ולישא אשה ולפ״ש אימא דיעבד אסור לחולין ותי׳ דרא״ש סובר דס״ת של יחיד שרי אף שלא ללמוד תורה ואם כן הוא היש מי שאוסר דאנן פסקינן אפילו יחיד אסור למכור אא״כ ללמוד עי״ד ע״ר ולפ״ז אף המותר אסור וקולא יחיד בתשמישי קדושה וכדומה שרי גוף הממון דהוי כזט״ה במא״ה ולכ״א מהפירושים קולא וחומרא ואמנם המחבר בס״ז סתם זט״ה במא״ה הגוף הממון שרי ע״כ כאן דאסור הוא דשאני ס״ת מאינך דברים כמ״ש בב״י דההיא עבר ומכרו דאין רשאין כ״א ללמוד כו׳ ובדיעבד נמי אין רשאי להוציא המעות כ״א ללמוד ולישא אשה ולפ״ש. ובתרתי פליגי היש מי שמתיר לכתחלה עם יש מי שאוסר אף דיעבד ובלבוש משמע יש מי שאוסר דאין כח ביחיד הא זט״ה במא״ה מודה דשרי ועמ״ש במ״א אי״ה אות כ״ג מזה ועש״ך י״ד ע״ר א׳ ואי״ה יבואר במ״א וכאן אין להאריך בזה:

אינו עט״ז במכירה יכול למכור לאחר זכותו אם הוא הגון כמוהו. ובלבוש סיים אם לא שהתנו בפירוש ומיהו אפ״ה י״ל דוקא להגון כמוהו ובמכירה י״ל אפילו אין הגון כמוהו וצ״ע:

ובא עט״ז לי העני צריך התבוננות בדבריו. דע כי סעיף זה הוא לשון הר״מ פ׳ ח׳ ממתנות עניים הי״א והביא הכ״מ גמרא ב״ב גבו זוזי מתרמי פ״ש וביו״ד רצ״ב פי׳ הב״י דפ״ש להפלגת הענין ה״ה שאר מצות ולפ״ז קנו אבנים וקורות לא ימכרו אלא לפ״ש צ״ל דתלוי בבא ליד גבאי וה״פ גבו מעות ולא בא לגבאי מותר לשנותם לקלה וההיא דסעיף ה׳ מימרא דרבא במגילה כ״ז דאסור לשנות מגוף הממון בבא לגבאי ומ״מ דוחק אמאי אין מחלק בממון גופא כה״ג ומחלק בין קנו אבנים דמסתמא באו כבר ליד גבאי. והב״י כאן הוקשה לי איך אוסר הר״מ ז״ל בקנו אבנים כ״א לפ״ש והא במגילה מתיר למכור ביה״כ לקנות תיבה ושמא שמכרו דיעבד. הנה מה דבנו ביה״כ לא ימכרו אף לפ״ש אין קושיא דכתב יגבו לפדיונן מציבור הא אי אפשר אה״נ דמוכרין לפ״ש ועש״ך י״ד רנ״ב אות א׳ משא״כ בקנו אבנים דאין מוכרין לשום מצוה אפילו חמורה ואפילו תתבטל לגמרי קשה שפיר ותי׳ דסובר שמכרו דוקא דיעבד ומיהו מוכרין ס״ת ללמוד ולישא אשה כ״ש ביה״כ לכתחלה ואיך אמר קנו אבנים רק לפ״ש וצריך לדחוק דביה״כ חמור לענין זה מס״ת ואין מוכרין לכתחלה להר״מ אפי׳ ללמוד (דלא כרא״ש בסעיף ו׳) אמנם זאת קשה דהא מבואר בפי״א מה״ת הי״ז בני הכפר שרצו למכור ביה״כ לבנות אחרת או לקנות בדמיה תיבה הרי בהדיא דלכתחלה רשאין למכור ביה״כ לקדושה חמורה ואיך אוסר במ״א כ״א לפ״ש אפילו תתבטל המצוה לגמרי וצ״ע. והנה בב״י כתב שהרא״ש בס״ו חולק עם הר״מ ז״ל וכאן בש״ע הביא שתיהן ההיא דס״ו וסי״ג והם סתורים לדעתו ז״ל וצריך לומר דאסיפא סמיך כמו לפ״ש יגבו מציבור ואם א״א ודאי מוכרין ביה״כ ה״ה קנו אבנים הגבאי אין מוכרין למצוה חמורה אם אפשר להגבות מציבור ובס״ו מיירי דא״א:

והנה הט״ז ז״ל כתב דא״צ למ״ש הב״י בי״ד רנ״ב וגירסתו היתה דלמא מתרמי מצוה כו׳ והיינו דמיירי כאן אפילו למצות קלה מידי נדרו יוצאין דדעתם לשלם אח״כ כ״א דרך הלוואה וכמ״ש בס״ה אות ב׳ יע״ש ולשיטתי׳ והקשה מ״ש בקנו אבנים אין משנין כ״א לפ״ש ובס״ו ללמוד אפי׳ ביה״כ וה״ה דקשה בנו ביה״כ אפילו לפ״ש לא והתם אפי׳ ללמוד אלא די״ל ולומר יגבו פדיונן מציבור ואה״נ בח״א דמשנין משא״כ בקנו אבנים משמע אפי׳ תתבטל המצוה עתה קשה. ותירץ כאן דמיירי באין ביה״כ אחרת (ולשיטתיה בקנ״ב אות א׳ דגרס דוכתא וא״נ בי כנישתא י״ל דמ״ד פשיעותא לא ס״ל צלויי ושפיר אמר ועמ״ש בחידושינו מגילה ובס״ו ביש אחרת ולפ״ז הא דביה״כ לפ״ש נמי לא אפשר אפילו אין להם ממה לגבות דירתיה דאיניש לא מזדבני מ״מ אם אי אפשר מוכרין וכמשמעות הלשון יגבו הא לא״ה אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אבל הא ודאי כל שאין להם ביה״כ אחרת אין מוכרין ללמוד ולישא אשה ושני ס״ת דל״ש דירתיה דאיניש כמ״ש בי״ד רנ״ב אות ב׳ לשיטתיה וכ״ש לקדושה חמורה דאסור וחולק עם המ״א אות י״ז) וכ״כ הלח״מ פי״א מה״ת הי״ד החילוק של הט״ז דמיירי באין ביה״כ אחרת:

ובדברי קדשו של האדון הנ״ץ ז״ל לכאורה דבריו תמוהים והבנתי בדברי קדשו לדעתי הענייה כי סובר דודאי אם לפ״ש מוכרין ה״ה ללמוד תורה ולישא אשה שהם מצות גדולות ואה״נ דמוכרין ביה״כ לקנות תיבה נמי וכמ״ש בסעיף ז׳ ולכן יכולים למכרו והמעות בקדושתן אלמא לכתחלה נמי והיינו קדושה חמורה משא״\כ פ״ש אף דמצוה רבה היא מ״מ בדמיו אין מעלין קדושה חמורה ומש״ה לפ״ש רבותא וכ״ש תיבה ומטפחת להעלות קדושה חמורה ואין להאריך. והוי יודע דב״ב ג׳ ב׳ תוס׳ ד״ה אי הכי בנו נמי עד שיתפללו והיינו דלא ליסתור ישינה עד שיתפללו בחדשה דאז אסור למכור לפ״ש החדשה והא בס״ו מתיר למכור ביה״כ אפילו התפללו ללמוד ולישא כ״ש לפ״ש וי״ל ודאי כל שאפשר לגבות מציבור ידע דלא יעשו זה ומסיק בנו נמי לא יעשו דירתיה דאיניש אבל א״א ודאי מוכרין כאמור:

ולהמ״א יש בזה דרך אמרת כתבתי באות ט׳ ואי״ה באות ל׳ ול״א ול״ב ול״ג אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך. י״ג אדר שני התק״מ פה ק״ק לבוב מח״ל ה׳ יזכינו להוציא לאור כל הש״ע א״ח עם פירושי ונזכה לראות בביאת משיחנו אמן:

אין עט״ז הציון שייך בסעיף ך׳ לא בסעיף י״ז. ועיין עט״ז כ״כ שמהרש״ל חולק ובא״ר אות ל״ב כתב בש״ע איירי שהתנה בפירוש שלא תחול הקדושה עליה כבסעיף ח׳ ובהכי מיושב ההוא דסעיף י״ח יע״ש. והנה בסעיף ח״י י״ל שא״י להוציא לחולין הואיל והקדישו לקרות ברבים עמ״א אות כ״ב ומיהו ז״א דדוקא ס״ת שייך זה ולא בתשמישיה אף שנתן לקרותו להלבוש ברבים ליש מתירין בסעיף י׳ רשאי למוכרה גם הלבוש סיים בסי״ח אין ליורשים כלום וצ״ל כמ״ש הא״ר. וקשה מ״ש המ״א באות י״ד תשמיש קדושה בקדושה קיימי וא״א להוציאם לחולין אף זט״ה במא״ה וא״כ ה״ה יחיד בשלו כה״ג א״כ מאי איריא דהביאו לביה״כ א״י להוציא לחולין אפילו יחיד בשלו נמי ולומר לחלק בין יחיד בשלו יכול להוציא תשמיש קדושה לחולין ולא של ציבור וא״ש ההיא דפרק עשירי מס״ת תפוחי כסף כו׳ הביאותיו באות י״ד צ״ע דאין לחלק דסתמא אמרו תשמיש קדושה נגנזין בקנ״ד ס״ג וכלי כסף תשמיש קדושה הוי עסי׳ קנ״ד במ״א ח׳ וי״ד ואפשר דהביאו לרבים א״י להוציא אפילו המעות לחולין וצ״ע:

כתב עט״ז (צ״ל אות י״ג והציון בטעות כמ״ש באות י״ד) ועמ״ש אי״ה במ״א באות מ״ד בזה וכאן אין להאריך. אמר הכותב ראיתי לבאר קצת דיני קדושה ותשמישיה ושאר דברים ומאת העוזר האמיתי אשאל העזר לפרש כהוגן בזה:

דע כי הלשונות המוזכרין בתלמוד ופוסקים בזה הם אלו א׳ קדושה ב׳ תשמישי קדושה ג׳ תשמיש דתשמיש ד׳ מצוה ה׳ תשמישי מצוה ו׳ תשמיש דתשמיש של מצוה ואפרש קצת. קדושה תורה נביאים וכתובים הם דברי קדושה גם גמרות ומדרשים בכלל דברי קדושה הם ואסור לנהוג בהם בזיון עי״ד רפ״ח ובס״ז אות י״ג ואפילו ספרים הנדפסים יש בהם קדושה עט״ז שם רע״א אות ח׳ ועמ״א קנ״ד אות י״ד תמה איך מניחין כתבי הקודש בדפי הספרים יע״ש ובא״ר אות ט׳ כתב לט״ז שם אות ז׳ דבאין ראוי לחמורה עדיף לעשות קלה י״ל דזה בתשמישי קדושה לא בקדושה עצמה ובפרט כתבי הקודש נביאים וכתובים י״ל דטעונים גניזה עמ״א שם אות ט׳ ואי״ה יבואר לקמן בזה. ואם יש בהם שמות שאין נמחקים י״ל דזה לא הוי מחיקה רק כיסוי ועיין שו״ת מעיל צדקה להגאון מוהר״ר יונה ל״ס ז״ל בסי׳ כ״ג מהגאון פנים מאירות ז״ל ביה״כ שרוצים לטוח סיד על השמות לכ״מ שרי ואף להמחבר שם דאוסר בסיד עם מים דהוי מחיקה משא״כ בקושרים דפי הספרים עם דבק י״ל דלא הוי מחיקה רק כיסוי ועדיין צ״ע:

הפרש יש בין תורה לנביאים וכתובים דבתורה בתשמיש אסור עד שיהא מחיצה כמבואר בר״מ ק״ו ובשאר ספרים כלי בתוך כלי די. ובי״ד רפ״ב ס״ח כ׳ חומשים די בכלי תוך כלי ובא״ח ר״מ כתב חומשים כס״ת וצרך לחלק בין עשוים בגלילה או לאו. וכן נראה מב״י א״ח ר״מ דתוס׳ בגלילה מיירי ובהכי מיירי שם בש״ע ובי״ד באין בגלילה ועב״י שם מפרש ד״ה באין בגלילה והלכה כרא״ש ומ״מ החמיר בא״ח בעשוין בגלילה. ויש לראות דבגלילה משמע דשוה לס״ת ממש לכל הלכותיה דאל״כ מנלן דחומשין בגלילה בעי מחיצה לתשמיש כיון דבית שיש בו ס״ת איתמר ש״מ דשוה הוא ממש רק שאין קורין בחומשין בציבור מפני כבוד הציבור וזה דעת הרשב״א בתשובה הביאו הב״י בי״ד רפ״ב לענין לעמוד מפני חומשין אם עשוין בגלילה כס״ת לכל דבריהם ובש״ע שם בהג״ה ס״ב חומשין שלנו א״צ לעמוד וכ״כ הלבוש דאין עשוין כתקנן הא בגלילה כס״ת ולפ״ז ה״ה שאין מוכרין כ״א ללמוד תורה ולישא אשה בחומשין כתקנן ועומדין בפניהם. ודעת הר״מ ז״ל פרק עשירי מס״ת ה״א וב׳ אינו כן כל שיש טעות א׳ וחסר אות אחת אין בו קדושת ס״ת יע״ש והנך רואה שבא״ח ר״מ ובי״ד רפ״ב פסק דלא כוותיה ומה שנרשם רמב״ם היינו כל שאין עשוי כתיקון צירף דעת הר״ם ז״ל אבל עשוי כתיקון חומש א׳ שלם דינו כס״ת וצ״ע. ובי״ד רפ״ב סי״ט חומשין על ס״ת אסור דלא כרשב״א וצ״ע להרשב״א דמגילה כ״ז א׳ ובקל״ד ס״ו כיס לחומש אסור:

וס״ת שנכתבה בשאר לשונות הן הלשון או הכתב אין בו קדושת ס״ח הא קדושת שאר ספרים יש בה ועמ״א סי׳ של״ד אות י״ז וי״א דשאר ספרים כמו גמרות ומדרשים פשיטא דניתנו לכתוב בכל לשון ולענין דליקה מצילין גמרות ומדרשים והא דמגילת אסתר אין מצילין הואיל ואין בה אזכרות הוא שנכתב שלא כתיקון דדינה אשורית ובעור משא״כ גמרות ומדרשים רשאין לכתוב בכל ענין ולשון ועי״ד רפ״ב יע״ש. ועיין א״ח ש״א סעיף מ״ב ומ״ג יע״ש. ואם יש ללקט פ״ה אותיות בס״ת או שיש אזכרה יש בו קדושה כמבואר בסי׳ של״ד סעיף י״ב:

ומה שאמרו בקדושת השם דאסור למחוק עש״ך י״ד סימן רע״ו אות י״ב דאף שנכתב שלא לשם קדושה מ״מ כל שלא לצורך תיקון אסור למוחקו ועיין שו״ת מעיל צדקה סי׳ כ״ג בשם פנים מאירות לטוח סיד על כתב ביה״כ הביאותיו לעיל. ועיין בר״מ פ״ה מיסודי התורה ה״א בהגמי״י והלכה וי״ו שם על בשרו משמע אפילו לא נכתב לשם קדושה אפ״ה קדושה אית ביה ועיין לקמן סימן של״ד סכ״א ובט״ז י״ו משמע הא לא כתבו לשם עכו״ם יש בו קדושה והלבוש סיים דודאי לשם עכו״ם כתבו הא אותן מטבעות שיש ספק שמא כיונו להבורא יתברך שמו יש בו קדושה ואף שלא כתבו ישראל בקדושה שלא נתכוין לקדשו:

אמור מעתה דברי קדושה יש בו מדריגות א׳ ס״ת כשירה ב׳ חומשין (היינו חומש ספר א׳ שלם הא חסר בו אין בו דין קדושת חומשין) ג׳ נביאים ד׳ כתובים. והנה הב״י בי״ד סימן רפ״ב בשם תשובת הרשב״א דחומשין כס״ת לכל דבריהם רק שאין קורין בציבור (מפני כבוד הציבור) וכבר הקשינו לעיל והנה בגמרא מגילה כ״ו א׳ דחומשין אין כס״ת וכ״ה בי״ד רפ״ב סעי׳ י״ט ובמשנה שם כ״ו א׳ לוקחים ספרים כפי׳ הר״ן חומשין אלמא קילא מס״ת ורש״י פירש נביאים כתובים ודוחק לומר באין עשוין בגלילה מיירי ובא״ח לקמן ר״מ ס״ז חומשין בגלילה כס״ת משמע דחד דינא אית להו דאל״כ מנלן להחמיר ובקנ״ג ס״א פסק כן חומשין קילא משמע אף בגלילה מדסתם וצ״ע ועוד שהרי בביאור כתב בקנ״ג סעיף ג׳ ס״ת שנמצא טעות כחומשין אף דחומש א׳ שלם ובגלילה וצ״ע מר״מ ס״ו כדכתיבנא. ובנביאים וכתובים משמע בי״ד כהדדי נינהו ברפ״ב סי״ט בהג״ה ועמ״א קנ״ג אות ב׳ צידד בזה די״ל נביאים חמירי ונ״מ בכל זה לכמה דברים ולענין דליקה בשבת בסימן של״ד במ״א אות ט״ו תורה שבכתב קודמת לתורה שבע״פ י״ל החמור קודם תורה לחומשין חומשין לנביאים כו׳ גם תורה בדיו ע״ג העור כהלכתה פשיטא מנייר כו׳. גט אי יש בו קדושה המ״א במ״ב אות וי״ו בשם ב״ח דאין בו קדושה וע״ח סובר יש בו קדושה:

הפרש יש בין קדושה לתשמישי קדושה בכמה אנפין א׳ בקדושה עצמה הזמנה מלתא אם עיבד עור לשם תפילין אסור לכתוב חול (הא מחמורה לקלה שרי עמ״א ל״ב אות י׳) כבסי׳ מ״ב ובתשמישיה הזמנה לאו מלתא ב׳ בקדושה לא מהני תנאי כלל אם כתב בו קדושה ובתשמישיה מהני תנאי אפילו בעודו בקדושה כבקנ״ד ס״ח אבל תשמיש מגונה לא מהני תנאי כבקנ״א במ״א אות י״ד. אכילה ושתיה ועסי׳ מ״ב אות ו׳ במ״א ט״ס קנ״ג וצ״ל קנ״א סי״א. השלישי קדושה אם מכרו כל היכא דאיתא בקדושה קיימא ותשמישיה י״ל במכרו זט״ה במא״ה או בשלו אע״פ שלא התנה מתחלה י״ל דיוצא לחולין ובמ״א קנ״ג אות י״ד דתשמישי קדושה אין יוצא לחולין והקשינו שם מי״ד רפ״ב תפוחי כסף בטור דלרא״ש מוציא לחולין ולוקח יעשה בו מה שירצה וגם בקנ״ג סעיף י״ח להוציאם לחולין משמע הם עצמם וכ״ת בהתנה מיירי א״כ לא היה אוסר הר״מ ז״ל וכן ההיא דסי״ח וצ״ע:

והוי יודע שרצועות תפילין תשמיש קדושה אבל מקום היו״ד ודל״ת לרש״י הוי קדושה עצמה עב״ח בסימן קנ״ד ובית של ראש י״ל קדושה עצמה הוי דשי״ן הוי הלמ״מ ודאי ושל יד תשמיש קדושה הוי ועמ״ש בקנ״ד בט״ז אות ב׳ באורך מזה:

הפרש יש בין תשמישי קדושה לתשמישי מצוה שאלו ר״ל מצוה נזרקין לאחר מצותן עסי׳ כ״א. ותשמישי קדושה צריך גניזה במקום המשומר (ובקנ״ד סעיף ד׳ יכולים כו׳ לא חובה דוקא יע״ש) גם הא דאין מורידן מחמורה לקלה בקדושה הא במצוה מורידן עש״ך י״ד רנ״ט אות י״א בשם המרדכי יע״ש ולכאורה במחלוקת שנוי דלר״ן ר״פ בני העיר דביה״כ קדושה יש בה שפיר משא״כ לרמב״ן דמצוה הוי ואפ״ה ביה״כ יקחו תיבה ואסור להוריד ואנן קיי״ל כר״ן דביה״כ וכל שבתוכה קדושה יש בה עמ״א אות כ״ח ואפ״ה אסור לעשות מכסא ספסלים לישב בהן דזה תשמיש קדושה דס״ת יש בה ואסור להוריד אפילו בקדושה חדא מקבוע לעראי כבסי׳ קנ״ד ס״ו מתיבה כסא. אבל מעראי קצת לעראי יותר שרי עיין תשובת מהר״מ פדוואה סימן פ״ב עמ״א ק״ד אות י״ג:

והוי יודע דתשמיש קדושה אסור להשתמש תשמיש חול אפילו לאחר שבלה וטעון גניזה ותשמיש דתשמיש (כל שאין משמש לגוף הקדושה ומיהו ארון ותיבה שס״ת מונח בו אע״פ שמונח במטפחת הוי ארון ותיבה תשמיש קדושה עי״ד רפ״ב סי״ב ור״מ פ״י מס״ת ה״ד יע״ש) ל״מ שא״צ גניזה אפילו בעודו ראוי לית ביה קדושה כלל ושרי לתשמיש הדיוט ומהא אמינא לה ממ״ש הב״י בסימן קנ״ד שולחן שלנו רשאי להשען עליו דמפה פרוסה עליו וכ״נ מלבוש קנ״ד ס״ג תשמיש דתשמיש מותר להשתמש בו ואל תשיבני מקנ״ד ס״ו בהג״ה דמכלונס אסור עצים שמסמנין אע״ג דתשמיש דתשמיש הוי אלמא יש ביה קדושה אדרבה משם ראיה שהרי בפסקי מהרא״י ז״ל סימן רכ״ה כתב דמ״מ כלונס קדושת ביה״כ יש בו כמו ספסלים כו׳ אלמא דאל״ה לית ביה קדושה כלל ומש״ה אותן שעושין מכסה כסף או בלע״ך לתפילין של יד הוי תשמיש דתשמיש ולית ביה קדושה כלל אבל של ראש משמע דהוי תשמיש קדושה מפני השי״ן עמ״ש בקנ״ד בט״ז אות ב׳:

ותשמישי מצוה דנזרקין לאחר מצותן לא בעודם ראויין למצותן ועסי׳ כ״א בב״ח דשופר ולולב אחר ר״ה וסוכה אפ״ה קיימי למצותן לשנה הבאה אסור להשתמש בהן ועמ״א ש״ח אות י״ב ושבת ל״ו א׳ שופר ראוי לגמוע מים משמע דשרי לאחר מצותן וצ״ע. ועסי׳ כ״א ותרס״ו ס״ח תשמיש מגונה אסור אף בתשמישי מצוה ועיין ר״ן ורמב״ן ובעל המאור ובלולב הגזול בהא דהיו מורישין לולביהן לבני בניהם הקשו לעשות מכבדות יע״ש: