ואם עט״ז במ״א ג׳ הארכתי עיין עליו וכאן אבאר בקוצר רבא חולין ק״ו א׳ ר״מ פ״ו דברכות הי״א והמצניע צ״ה נ׳. ושיעור הכלים לטומאה ולטהרה עיין ר״מ הלכות כלים כלי חרס פי״ט דכלים ה״א ומ״ש הב״י גיסטרא כלי העשוי לקבל דולפין אף דמר״מ פי״ט דכלים משמע אפי׳ כלי שלם שיחדוהו לקבל דולפין אם כמ״מ טהור שבטל תשמישיה והרי הכ״מ שם כתב כפירש״י ורש״י בהמצניע ד״ה טהור וד״ה גיסטרא וד״ה ועדיין מפורש אומר גיסטרא שבר כלי (גיסי תרי) הא כלי שלם אף שיחדוהו לדולפין אין לטהר בכך וכ״כ בדף צ״ו א׳ ד״ה שאין כ״כ ואלו דעתו כך לא הוי עשה כ״כ כלומר יע״ש והעיקר אין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא בשבר כלי הא כלי שלם אף שיחדוהו לדולפין וניקב פמ״מ טמא הוא וכשר לנט״י כאמור ושיעור כלי עץ ועצם אף כרימונים בפ״ו מה״כ ה״ב כלי עור פ״ז ה״ז כלי מתכות פי״א ה״א. ומשמע לכאורה דכלי עץ ועצם אף מיוחדים למשקין שיעורן כרימונים דחסים על כליהם ומצניעים עתי״ט רפי״ו דכלים וז״ש הב״י ב׳ תירוצים ושניהם אמת לתי׳ א׳ קשה הא הטור דחה דברי סמ״ק יחדו לא מהני בנט״י ולמה הביא דברי הר״מ תי׳ עוד די״ל דיחדו לא מהני אבל כלי שטף כמו עץ ועצם שיעורן כרימונים לטומאה ה״ה לנט״י ואפשר מודה הטור לזה. וע״ז הקשה הט״ז לתי׳ א׳ דכמ״מ בגיסטרא פסול לנט״י יע״ש אמאי לא נקיט רבא חומרא זו או סתם כלשון הר״מ ז״ל ומכ״ש למ״ש הב״י דיש קולא אם יחדו לזיתים וממילא ה״ה עץ כרימוני׳ קשה איך יחלוק על הרי״ף רבי׳ דגריס בחולין ק״ז א׳ ואי בזיע דוולא ככ״מ אין נוטלין דאמר רבא (בדלי״ת אלמא כלי עץ נמי ככ״מ פסול וכ״ש כ״ח ביחדו לזיתים). והחי׳ יש לו מקום קצת בגיסטרא ורבא מדבר בסתם כלי אבל תי׳ הב׳ ודאי קשה כו׳ דילמא נקיט רבא רק כ״ח וגם אין יחלוק על הרי״ף:

והנה אדונינו דוד בעל ט״ז עשה ויכוח עם מאורן של ישראל מרן הב״י ז״ל כי הב״י כתב דמ״ש הר״מ ז״ל פ״ו מה״כ הי״א כלי שנשבר ולא כתב ניקב לומר שלא נשאר למטה מהנקב רביעית ולא כתב ככ״מ לכלול הגיסטרא דשיעור פחות כמ״מ טהור וכן יחדו לזיתים כו׳ ומינה גיסטרא עכ״פ ראוי לנט״י כל שאין כמ״מ ויש רביעית מנקב ולמטה נמי כשר הקשה חדא מה״ת לרבות בנט״י שבר כלי דגיסטרא שבר הוא (ואף שכתב הב״י כלי עשוי לדולפין כבר פירשתיו לעיל שכ״מ מרש״י ס״פ המצניע דוקא שבר כלי טהור הוא כמ״מ יע״ש) דבטומאה צריך קרא וכ״ת יליף מינה א״כ התם בפ״ב דכלים מ״ב הדקין בכ״ח אם מתחלה היו מקבלין עד לוג השבר טמא אם מקבל כדי סיכת קטן טמא הוא וה״ה לנט״י כה״ג אם הכלי היה מחזיק עד לוג ועתה ניקב ואין מקבל רביעית למטה מהנקב מ״מ מקבל כדי סיכת קטן עדיין כלי הוא ואף די״ל מ״מ אין מחזיק רביעית מיקרי בנט״י מ״מ במוציא משקה דהוי מחזיק רביעית (שהרי במ״מ אף למטה מרביעית ואף דרך פיו שרי להטור) קשה כה״ג איך כלל גיסטרא בהאי שיעורא וי״ל אפשר בשבר כלי אין זה השיעור גם מ״ש בר״ש שיעור כ״ח שלם ברביעית קשה דשם בכ״ש מתחלתו ולקבל צרורות שאני אם לא שקצת צ״ל הל׳ בע״א דכ״ח שלם מרביעית עד לוג די בשבר כדי סיכת קטן יע׳ ר״מ פ״ב מה״כ ה״א. וגם זה י״ל דהב״י נקיט שיעור רביעית מכלי גדול מלוג ואה״נ בכלי לוג נשבר שאין מקבל כדי סיכת קטן כ״א לפי ענינו מיקרי נשבר. ועוד דפי״ח דכלים הי״ג ובמשניות פ״ב מ״ב פי׳ הר״מ דלא כרא״ש אלא סיכת אדם קטן לוג ועד סאה שיעור שבר ברביעית הא פחות מזה השיעור אפשר השבר טהור ע׳ תוי״ט שם ולפ״ז כלי שמחזיק פחות מלוג אם נשבר ונשאר רביעית טהור הוא ופסול לנט״י וא״כ צדק הב״י ז״ל עוד הביא מ״ש הר״מ ז״ל פי״ח דכלים הלכה יו״ד להר״מ כל הכלים חוץ כ״ח שבריהן אפי׳ מקבלין הרבה אין מקבלין טומאה כו׳ ולפ״ז לדידן י״ל אף להב״י דמכשיר שבר כלי היינו כ״ח לא שאר כלים. עוד הקשה על מ״ש הב״י דשבר כלים ממש הא דפנות הכלים כשרים לנט״י וההיא דפ״א דידים מ״ב פירש הב״י שאין מקבלין שלא מסומכים רביעית ובר״ש נמי הפירוש שבר כלי שאין מקבל רביעית היינו שלא מסומך (הא מקבל רביעית נוטלין וודאי דרך פיו) והט״ז רוצה לומר שיש חילוק בין כלי שנשאר שם כלי עליו וצורתו רק שנפחת מגבהן כמו החמת שקיצרן וכן כ״ח שנשברו המחיצות בגבהן ויושב על שוליו ממש ומקבל עדיין רביעי׳ כלי ראוי וכשר אף למי חטאת משא״כ דפנות הכלים יושבין שלא מסומכין ויש בשבר רביעית אע״ג דלטומאה כלי הוא לנט״י לא הוי כלי ואסמכוה אמי חטאת ועמ״א אות ג׳ בסופו נראה ג״כ כעין זה. ואח״כ כתב הט״ז דבטור א״א לומר כן דהא מכשיר שבר כלי וכעין זה כתב המ״א בסוף אות ג׳ יע״ש. והעלה הט״ז דלא כהב״י רק להטור והר״מ כל הכלים עץ ועצם ומתכות וחרס כל שניקב ככ״מ פסול לנט״י כמ״ש רבא וכמ״ש הסמ״ג (ומש״ה חולק הטור על הסמ״ק ביחדו לזיתים) והביא דברי הר״מ לסייעתא דאף כל הכלים שוין מדלא חילק ושבירת המטהרת היינו ככ״מ בכ״ח עכ״פ הא כמ״מ אע״פ שבגיסטרא טהור הוא מ״מ בנט״י שמייחדו לכך כשר הוא ואזיל לשיטתיה במ״ש אח״כ כדבעינן למימר קמן אי״ה:

ובמ״ש הב״י דצריך להיות שיש כו׳ עט״ז יש בכאן התבוננות כמו שאגיד בעזה״י הנה הקשה על הב״י איך אפשר לומר מ״ש הר״מ כלי שנשבר לכלול גיסטרא ולהוכיח מזה שיש עוד שיעור קטן איך יצויר כלי של הגיסטרא וזה הרגשנו בתחלת אות זה למעלה. ותמצית דברי הט״ז דאף שבר כלי כל שלא יחדו לקבל נוטפין או לשאר תשמיש אין מטמא אע״פ שנשאר כשיעו׳ כ״פ רש״י בס״פ המצניע צ״ה ב׳ ד״ה ועדיין רימונים אם ייחדו וכ״כ התוס׳ בחולין צ״ה א׳ ד״ה שיעורן יע״ש וא״כ ל״מ אם ייחדן לנט״י ולא לקבל נוטפין פשיטא שאין נקב כמ״מ פוסל בו דלא יחדו לקבל נוטפין ואפי׳ לא יחדו לנט״י ממש רק לשאוב מים וכדומה כל שלא יחדו לגיסטרא נמי אין כמ״מ פוסל לנט״י ול״ת דטומאה ונט״י שוין וכל שבטומאה אין כלי ה״ה לנט״י לזה הוכיח ממ״ש פ״ב דכלים מ״ב הדקין כו׳ שיעור שבר כ״א לפי מה שהיה גדול תחלה א״כ נימא לנט״י נמי כן ואם היה תחלה סאה ליהוי שבר חצי לוג ולא לשתמיש לומר כן ש״מ דבנט״י כל שאין בכ״מ כשר הוא ול״ד לטומאה וה״ה שבר כלי די כל שמחזיק רביעית אע״ג דלטומאה בעינן יותר אם הוא סאה ורבא דאמר בחולין ק״ז מגופת חבית שתיקנה נט״י משמע כשאר כלי ממש ומינה לשברי כלים כה״ג הוי ממש ככלי שלם ואין פסול כמ״מ (ולפי׳ הב״י רבא חדא מינייהו נקיט ומ״ש הט״ז דבעינן ייחדו בשברים אין זה ברור כ״כ ועיין ר״ש פ״ב דכלים מ״ב משמע אף בלא ייחדו וע׳ ר״מ:

והוי יודע שהר״מ בפירוש המשנה כלים פ״ב מ״ה ובחבורו פי״ח מכלים ה״י יש לו פירוש אחר בכדי סיכת אדם קטן (הביאותיו לעיל) ובחולין כ״ה א׳ עד לוג בכלל צ״ל להר״מ אין גורס כך רק עד סאה כלמטה יע״ש ופי״ט מה״כ הלכה ט׳ גיסטרא שנחלקה טהור שלא אמרו שירים לשיריים ולפ״ז בנט״י שבר כלי אם מחזיק רביעית הא שיריים של שיריים לא ולט״ז כשר הוא וצ״ע. והא דנחלקה טהורה לא כתב הכ״מ מ״מ ובר״מ פ״י׳ המשנה פ״ד דכלים מ״ב משמע שמפרש שאין שיריין לשיריין כמו ואין שיריין לשיריים כמו שאפר כירה מוכן הוא וכמוהו רבים ועתי״ט שם בשם הר״ש בנתרועעה לא מהני יחוד לזיתים הא ניקבה מהני יחוד ומר״מ פי״ט מה״כ הט״י וצ״ע גם בזה:

ובמ״ש הב״י כו׳ עט״ז לי העני יש בכאן מקושי ההבנה בדבריו הקדושים ז״ל הנה הביא דברי תה״ק ותה״א וביארתיו במ״א אות ג׳ פירוש הב״י בד״א פי׳ הב״י בעצמו יע״ש ודעת המ״א ג״כ אבל הט״ז סובר דבתה״א אין חולי. על סה״ת ופירוש ב׳ כפי׳ הב״י דבכ״ח ככ״מ בכ״ח אם מחזיק רביעית מהנקב ולמטה נוטלין דרך נקב לא דרך פיו ובמ״מ אפי׳ דרך פיו נוטלין (דלא כמ״א שסובר שחולק עליו על סה״ת) ובתה״ק נמי פירש כן דבשאר כלים ניקב ככ״מ ומחזיק רביעית כשר אפילו דרך פיו הא אין מחזיק אסור (אפי׳ דרך הנקב דאין מחזיק רביעית ומ״ש הט״ז דרך פיו משום סיפא דרביעית אפי׳ דרך פיו שרי דמאי שנא והבן) ובכ״ח אפי׳ מחזיק רביעית דרך פיו אסור) דרך הנקב שרי כמ׳ש בתה׳א ואין חולק על סה״ת (דלא כמ״א ג׳) ומהשתא גם מ״ש הב״י והכ״פ דאפילו בשבר כלי אם מקבל רביעית כ״ש בכלי כו׳ תמה הט״ז דגרע דרך פיו כו׳ לאו כלי הוא ולא זכיתי להבינם דהב״י נמי אמר דרשב״א ור״מ וטור בחדא שיטתא וכסה״ת סימן ע״ט דבכ״ח מחזיק רביעית למטה דרך הנקב שרי הא דרך פיו אסור דאין שם כלי או שאין מחזיק שם רביעית (עמ״ש במ״א ג׳) וא״כ א״ש הכל ואי משום דר״מ סתמא אמר משמע כל שיש רביעית למטה אפילו דרך פיו שרי אין זה הכרח כ״כ וצ״ע כעת:

ולענין אם כו׳ עט״ז בפי״ד דכלים ה״י יע״ש ועיין שבת ע״ו ב׳ כלי זכוכית שניקב והטיף אבר ובתוס׳ שם. ומ״ש מפ״ו דפרה הלכה ו׳ יע״ש וע׳ פ״ה דפרה מ״ז ובתי״ט שם משמע מהצד אפי׳ אין מחזיק רביעית דאל״כ מאי איריא מלמטה כו׳ וסתימת הסמרטוטין לא משויא ליה כלי (כ״א זפת וכ״כ הר״ש שם) ואפ״ה כשר למי חטאת כל שסותם אע״ג לגבי טומא׳ טהור הוא כה״ג וא״כ בנט״י דאסמכוה אמי חטאת נמי י״ל כל שסותם כשר לנט״י. ומאגודה משמע כ״ז הצד כשר לנט״י ונדחוק לומר מלמטה שאין רביעית ולמעלה שיש רביעית מהנקב ולמטה ולטור ניחא דרך הנקב שרי בנט״י ובמי חטאת שא״צ לשפוך דרך פיו מקדשין אף למעלה מנקב ולסמ״ג דפוסל דרך הנקב איך יפרנס משנה זו וגם להטור קשה למה המים שלמעלה מהנקב מקדשין זה תורף דבריו ז״ל. וא״כ יש כאן ב׳ פנים הפן הא׳ דנילף ממי חטאת דסתימ׳ כל דהו מהני למי חטאת ולנט״י או דנדחוק לומר מ״ש ניקב מלמטה וסתמן בסמרטוט היינו שניקב כמוציא משקה או ככונס משק׳ ובייחדו לזיתים וכדומה ונאמר טומאה ומי חטאת אחד הוא עתוס׳ המצניע צ״ה ב׳ ד״ה טהור ולמטה על השוליים פסולים שאין מי חטאת נחי״ן על הכלי רק על הסמרטוט כפי׳ הר״מ בפירושו ובחיבורו עתוס׳ י״ט שם משא״כ מן הצד נחין שפיר על הכלי על שוליו ולא בטל מתורת כלי דייחדו לזיתים או כמ״מ וא״ש וז״ש הר״מ פי׳ אחר מר״ש ורע״ב והבן זה. ועמ״א אות ו׳ נראה חולק ואי״ה שם יבואר:

דהיינו עט״ז עב״ח בנדה מ״ט א׳ פלוגתא וכת״ק וכ״פ הר״מ פי״א מכלים ה״א ובטיף טיף אף ר״י מודה ככ״מ:

אינו עט״ז וכ״כ הב״י בתי׳ הב׳ ועמ״ש במ״א מזה ועל קושיית הב״ח כתבנו ג״כ במ״א מזה דאם יש רביעית מנקב ולמטה טמא הוא כמשנה ב׳ דפ״ב דכלים יע״ש:

ועיין דרישה מפרש דברי הטור ורבא בכונס משקה בכלי המיוחד לאוכלין שאין נטהר דרך פיו אסור ודרך נקב שרי הא מיוחד למשקין וכדומה נטהר אף דרך הנקב אין נוטלין אף במחזיק רביעית ואין חולק עם סמ״ק (בזה) ודע דתוס׳ חולין נ״ה ד״ה שיעורן ונדה מ״ט א׳ ד״ה אלא כתבו דשברים מטמאין בייחדו דוקא אבל הר״ש פ״ב מ״ב דכלים מפרש אף בלא ייחדו וכ״מ מסתימת הר״מ ז״ל בה״כ וא״כ י״ל הסמ״ג והטור בהא פליגי דלטור כל שיש רביעית מנקב ולמטה נוטלין לידים דעדיין כלי הוא לטומאה ואף בלא ייחדו ולסמ״ג סובר דטהור הוא כ״ז שלא ייחדו ממילא לנט״י בלא ייחדו פסול לנט״י ועמ״א אות ג׳ במ״ש על דברי הטור ומ״ש אני שם בזה:

וקדירה של חרס ניקב ככ״מ ונוטל ממנה לידים אם נוטל ידיו אח״כ בכלי כשר אי צריך לברך או לאו באנו למחלוקת הר״ש ור״מ והמחבר בק״ס סי״א כמו שאגיד כי אם נטל בכלי המיוחד לזיתים וכדומה וניקב ככ״מ ואין מחזיק רביעית למטה לפי סברת הסמ״ק להטור לא היה צריך לנטילה אחרת אלא דהטור כתב ואפשר לחלק ולא החליט א״כ בנטילה שנייה לא יברך ועמ״א ג׳ ובאות וי״ו משמע דסברת הסמ״ק מידי ספיקא לא נפקא. והשתא בקדירה חרס דמיוחד לאוכלין ומשקין דנותנין מאכל עם מים ומבואר בפ״ג מ״א דכלים העשוי לכך ולכך בקדירה מטבילין לחומרא ובר״ש שם בשם תוספ׳ דספק הוי ולהכניס ולהוציא ככ״מ וליטהר כזית וכיון דספיקא הוא הוי ליה ס״ס לענין נט״י שמא הלכה כטור וכסמ״ג דאפילו כלי עץ שיעורו ככ״מ וכמ״ש התוס׳ בנדה מ״ט א׳ ד״ה אלא יע״ש ושמא הולכין אחר המשקה וככ״מ לאו כלי הוא והשתא בס״ס י״ל כאילו לא נטל כלל ומברך בנטילה שנייה אבל הרא״ש בפ״ב דידים מ״ד כמה ספיקות בטהרת ידים טהור הוא עמ״א ק״ס אות י״ג א״כ ה״ה כאן ועכ״פ לא יברך בנטילה שנייה אבל לפי משמעות המחבר בק״ס ס״ס אפשר לא מהני בנט״י א״כ מברך אח״כ והבן זה ואי״ה בק״ס יבואר עוד מזה וכאן אין להאריך:

אמור מעתה שג׳ כלים יש לענין נט״י כלי זכוכית וכלי חרס וכלי עץ כלי זכוכית שנשבר ויש בו לקבל רביעית אפשר דאין נוטלין דמסרט היד עמ״א אות ג׳ פ״ל דכלים מ״א ובר״ש ורע״ב דמזיק היד וא״כ אפי׳ בצד שנעשה לקבלה נמי בכלי זכוכית לאו כלי הוי ואפי׳ יש בו רביעית. וכלי חרס בכונס משקה וכלי עץ ספק הוא אי פסול בכונס משקה או לאו. והוי יודע שהתי״ט פי״ז דכלים מ״א הביא רש״י סוכה ז׳ דשל אומן טהור בנקב כל שהוא ומשמע אף כמוציא משקה טהור הוא ולפ״ז הפרש יש בין נוטל ידיו מכלי דבעל הבית ובין נוטל מכלי אומן אפי׳ עץ אפשר שיעורו בכל שהוא כמוציא משקה לאו כלי הוי ונט״י וטומאה חדא הויין דתלוי נמי בייחדו לסמ״ק כ״ש לחומרא. וצ״ע בדין זה ועמ״ש במ״א ג׳ ואות ד׳ שם אי״ה בזה:

כלי עט״ז. בטור כ׳ שבר כלי או כלי שלם אם יכול לעמוד בלי סמיכה כו׳ בכלי שלם ואשמועינן כל שאין תחילת תקונו כך אין כלי ובשבר כלי אשמועי׳ היתירא דאם יכול לעמוד כך נוטלין בשברים אם מחזיק רביעית ועמ״א ג׳ לענין דינא אם נוטלין בשברים. ועסי׳ קפ״ג במ״א וא״ר אות ה׳ כוס בהמ״ז ושם יבואר אי״ה:

הלכך עט״ז מגופה עיקרו לכסות חבית וקצת לקבלה הלכך צריך לעשותו רחב יושב בלא מסומך משא״כ כלי שתחלת עשייתו כך ולקבל לחוד כשר כבס״ה ושק וקופה אע״פ שעשאו מקום מושב לא נעשה לקבלה כלל מתחלה למשקין וחמת וכפישה מבואר באות ו׳ דהואיל ואין להם חלל בלא משקין לא חשיב כלי אא״כ תיקן מושב רחב. אבל מ״ש הב״ח דצריך שלא יעשה עוד לחבית ז״א דא״כ איך מכשיר בכובעים כו׳. והך כובעים קשה דתחלת עשייתן באומן לאו לקבלת מים עבידי כ״א להשים על הראש ואפשר דקצת נמי לשתות לעוברי דרכים עבידי ולפ״ז צריך שיחזיק רביעית שלא מסומך כמו מגופה ועמ״ש באות ו׳ ובמ״א ד׳ מזה אי״ה:

חמת וכפישה עט״ז. הקשה מ״ש מס״ה כלי שתחלת תיקונו כך כשר והב״ח פירש דחמת וכפישה שוה למגופת חבית וז״א דחמת עיקר למשקין ותי׳ כו׳.

מ״ש בשם רש״ל הוא על סעיף ה׳ כלי מלא נקבים כשר ורש״ל פוסל מידי דהוי כלי עץ דבטומאה שיעורן כרימונים אפ״ה בנט״י ככ״מ פסול ה״ה כלי מלא נקבים כו׳ וכתב הט״ז דבכלי העשוי מתחלה לישב ע״י סמיכה מודה רש״ל דכשר לנט״י הואיל וכלי שלם הוא. והנה י״ל כלי שטף פסול בכ״מ דאין מחזיק רביעית מיקרי ואף אם מחזיק רביעית למטה פסול עכ״פ למעלה ששם אין מחזיק רביעית משא״כ כלי טיטרוס מלא נקבים עשוי לקבל כך. ולהלכה באותם כובעים של לבד שקורין קאפלוש או יארמק״ע של עור אם שלם ויושב שלא מסומך ומקבל רביעית ע״י הדחק יטול ולא יברך ענ״י ואם ירצה להחמיר עוד יאכל בבתי ידים עסי׳ קס״ג ס״ח. ומ״ש מגי״ס ק״ן שיש נקב גדול למעלה אע״ג שהוא לנוי אין נוטלין דרך פיו וגי״ס ק״ן שהובא במ״א אות ד׳ הוא שלם אלא שבולט למעלה פיו וכמ״ש שם אי״ה:

כגון עט״ז כדלקמן סי׳ קס״ב סעיף ד׳ וה׳ יע״ש ועמ״א אות ז׳ והא דנהגו כר״ת היינו שכבר נטל ידו אחת מרביעית ואח״כ שופך מים מכלי לאותה יד ושופך מיד ליד בזה מקילין כר״ת. וע׳ סי׳ ק״ס סעיף י״א בהג״ה ובמ״א ט״ו ולפ״ז חבירו שנטל בחפניו מים אע״פ שלא נטל ידיו יוכל להחזיר המים לכלי ויטול חבירו באותן המים דשלא בשעת נטילה לא נטמאו המים ודע בכל מה דאמרי׳ לכתחלה אין עושין כן ודיעבד אם יש עוד מים יטול בלא ברכה כבסי׳ ק״ס סי״א בשם הראב״ד הא שרעקתא דמיא זיל נט״י והוי יודע דאע״פ ששפך על ידו רביעית בב״א והם בכלי למטה אין ליטול ממנו לידים אחרים עסי׳ ק״ס סי״א בהג״ה ומשמע אפי׳ שפך רביעית בב״א דהא תה״ד ברנ״ט הוכיח ממים שהנחתום מצנן ידיו דכשירים אלמא כל שלא בשעת נטילה כשירים ומה קושיא שיש הרבה מים בכלי רביעית ויותר ועסי׳ ק״ס ס״א וקס״ב ס״א רביעית בב״א א״צ להגביה ידיו מ״מ אין ליטול עוד מאותם המים אפי׳ היו רביעית בב״א ואפי׳ היו ידיו נקיות בלא שום לכלוך ועסי׳ ק״ס בט״ז ומ״א ד׳ ו׳ וע׳ במ״א בסי׳ ק״ס אות כ׳ גבי שנים שבאו ליטול ואי״ה יבואר עוד:

אין עט״ז תוכן כוונתו ב״ב ס״ו א׳ פסק הר״מ כחכמים דקבע למחובר אפי׳ קבע לבסוף עשה כלי מן התורה הוי כלי ומטמא בדף נחתומין בכותל ע׳ ר״מ פי״א מה״כ הכ״ד ולמקוה פסק פ״ו ממקוואות דקבעו ולסוף חקק אין פוסל דשאיבה דרבנן הקילו אבל בחקק ולסוף קבע לא רצו להקל ושם ב״ב ס״ו ב׳ תיקו לענין הכשר זרעים ואגודה מתחלה למד מתיקו דאין ליטול מאבנים והראה מקום לפ״ה דפרה מ״ז (פ״ד דמקוואות מ״ה) דחקק ואח״כ קבע הוי כלי אף לקולא ה״ה בנט״י כן וע״ז הקשה הט״ז א׳ למה לכתחלה קאמר דאין ליטול נט״י מתיקו הא ספק נט״י לקולא וגם מ״ש לסוף דאם קבע ואח״כ חקק פסול לנט״י הא מ״ה כלי הוא בדף בטומאה כ״ש לנט״י לקולא דהוי כלי והא דאי פוסל מקוה נמי לקולא בדרבנן והכא והכא לקולא. והנה בסי׳ ק״ס סי״א וי״א אם יש לו מים אחרי׳ יטול דעת הר״מ ז״ל הא שרעקתא דמיא וכ״ש לעשות לכתחלה ספק דרבנן אין עושין אם יש מים אחרים עמ״א שם אות י״ג ועוד די״ל דלאו ק״ו הוא דמדרבנן בקבע ולבסוף חקק נתנו עליו דין קרקע הן לקולא והן לחומרא דלא יהיו דברי חז״ל כסותרים. והנה באותן אבנים שקבע ולסוף חקק לא מהני נט״י ולא טבילה בתוכו אף יהיה ארבעים סאה דמ״ה כלי הוי ומיהו ז״א בנט״י דרבנן ראוי להקל בטובל בו ויש מ׳ סאה כמו דאין פוסל מקוה ול״מ אם נט״י טבל ממ״נ אפי׳ טבילה לחוד מהני כה״ג והא דס״ח דלא מהני בכלי המחובר לקרקע דתלוש הוי ואח״כ חיברה הוי כתלוש וטבילה בתלוש ליכא וגם ידי נטילה לא יצא אע״ג דמושך ידיו במנא כשר לבה״ג הא מחובר אף דתלוש ולסוף חיברה גרע טפי דדמיא לטבילה וטבילה בשאובין ליכא אבל קבע ולסוף חקק י״ל דטביל׳ לחוד מהני אף דמ״ה תלוש הוי בדף נחתומין מ״מ בנט״י דרבנן הקילו כמו מקוה בצינור שקבע ולסוף חקק דאין פוסל כו׳ ועא״ר אות י״א בשם ע״ח דאפי׳ יע״ש משמע כ״ש מחובר ואח״כ חקק וצ״ע וע׳ ר״מ פי׳ המשנה פ״ה דפרה מ״ז מריהטת לשונו משמע שוקת הר אבנים ועשה בו חפירה לקבל המים ולזה אין ממלאין משמע הא אבן חלוש וקבע ואח״כ חקק הוי כלי מ״ה ואף לקולא ומיהו בחיבורו לא משמע כן פ״ו מה״פ ה״ג וכ״כ הר״ש שם אבן תלוש וחברה ואח״כ חקק אין ממלאין והיינו מדרבנן נתנו עליה דין מחובר ממש הן לחומרא או לקולא ואף בדרבנן וכאמור. ומיהו הפרש יש בין חפר בהר ועשה בית קיבול ומקום ברזא ונטל ממנו ודאי לאו נטילה כלל וחוזר ונוטל בברכה וטבילה פשיטא דמהני דהרי כקרקע ממש משא״כ אבן תלוש וקבע ואח״כ חקק וטבל בו כתבתי דמהני טבילה ואם נטל ממנו י״ל דחוזר ונוטל בלא ברכה. ועמ״ש אי״ה באות ט׳ י״א אי״ה ובמ״א אבאר עוד אי״ה בזה:

מחובר עט״ז דעת ה״ג כח נותן לא בעינן רק כלי בעינן ואריתא דדלאי חולין ק״ז א׳ ובסעיף ז׳ דאין נוטלין לידים היינו שרחוק מהשפיכה ופסק כח הכלי הדלי וגם אם הטביל ידיו בחריץ שהמים שם כבר היו שאובים בדלי ומה״ט אם חיבר כלי תלוש לקרקע וטבל בו ידיו טמאים אף לבה״ג דנראה כטבילה במחובר עמ״ש באות ח׳. אבל אם קבע ואח״כ חקק כתבתי באות ח׳ דטבילה מהני בנט״י דרבנן יע״ש:

י״א שעלתה נטילה עט״ז ראיה מזבחים כ״א ממנו ולא בתוכו כו׳ וב״ח כתב די״ל לבה״ג מושך במנא שפיר דמי מטעם טבילה במ״ם סאה בכלי וכ״ש מחובר לקרקע דמהני במ״ם סאה ואריתא דדלאי דאין מטבילין בחריץ אע״ג שיש מ״ם סאה לפי שהצינור אינו כלי וא״כ המים לעת עתה אין בכלי וכבר היו שאובים בדלי הלכך לא מהני טבילה הא בכלי גופא מהני במ׳ סאה והן תלוש או חיברו אח״כ לקרקע ולפ״ז אם חיבר כלי בקרקע ומושך ידיו ביה במ׳ סאה אם יש לו מים אחרים יטול בלא ברכה ולהמחבר יטול בברכה ועמ״ש אי״ה במ״א אות י״ד מזה. ומ״ש למה לי ממנו לא הבינותי דצריך מיעוט אם יהיה כיור גדול כמה דאין איסור להוסיף ויהיה מ׳ סאה אפ״ה בתוכו לא ואין להאריך:

ובשעת עט״ז בשם רש״ל ועא״ר י״ב דספק ברכות לקולא. והנה בקנים חלולים רערין ומקלחים מים אם הניח ידו תחת הקילוח לא הוי נטילה דקנים לאו כלים הם וצינור בין עגול או חצי עגול לאו כלי הוי כל שאין בית קיבול (עמ״א ד׳ ותוס׳ ב״ב ס״ה ב׳ ד״ה צינור) ואם מקלח לארץ וטובל ידיו שם נצוק כזה לכ״ע חיבור אף שאין שם מ״ם סאה כי רחבים הנקבים יותר משפ״ה ועא״ר ח׳. והנהו בארות שקורין פלומפי״ן לא ראיתי בתוכו מלאכת המי׳ אם הכלי ששואב המים שם כלי עליה ואין נקוב י״ל כשר לנט״י אם הניח ידיו תחת הקילוח דאפשר דהוי כמקרב ידיו לגבי דוולא ואם אין שם כלי עליה בנטילה אין כלום ובטבילה מהני דהיינו שאחר ינענע בידו העץ שבולט (בית יד עץ או מתכות) וישפוך הרבה מים על הארץ ויטבול ע״ג קרקע ונצוק כזה חבור לכ״ע וא״כ אם יעשה שניהם נטילה וטבילה יוצא ממ״נ וי״ל חדא דא״י איזה הוא מקרב ידיו לדוולא כה״ג ושמא כבר פסק כח הנותן ועוד דזוחלים הם ובסט״ו מסופק אם זוחלין מהני ומיהו הפלומפי״ן הם מעיינות וכשירים בזוחלין. וצ״ע ועמ״א עוד מדינים אלו אי״ה:

ואם היתה מוטה עט״ז פ״ק דידים (ט״ס פ״ג) מ״ה מניח בין ברכיו (ומנענע בכל פעם ומש״ה מודה ר״י) ומטה על צדו ונוטל והקוף כו׳ ר״י פוסל בשני אלו פירוש בקוף ומטה (דל״ת בשני אלו היינו חש״ו וקוף דכליתנהו דמי כנראה מהרא״ה ז״ל בב״ה בית ששי שער הרביעי יע״ש) והנה יש בכאן שלש שיטות א׳ הר״מ בפ״ו מברכות הל׳ י״ג וי״ד ופי״א דמקוואות ה״א וטור ורא״ש סוברים דת״ק נמי כח נותן בעינן עכ״פ כמו קוף וכ״ש מטה בעצמו החבית ומניחה כל היום חשיב נמי כח גברא הואיל וע״י מעשה א׳ נשפכין כל המים ור״י חולק ל״מ בגוף דכח אדם בעינן אפילו מטה נמי לאו כח גברא ולפסק הלכה הר״מ פסק כת״ק דרבי׳ נינהו וכח נותן עכ״פ בעינן ומש״ה אריתא דדלאי המוזכר בס״ז (חולין ק״ז א׳ רב פפא כו׳) אין נוטלין דלאו כח גברא ל״ד אלא דליכא כח נותן וכ״ש לשכשך ידיו בכלי תוך הכלי דאין נטילה דלית כח נותן כלל דלא כה״ג המובא בס״פ וכ״פ הר״מ ז״ל פי״א דמקואו׳ ה״א וכמ״ש הב״י בבד״ה והרא״ש והטור פסקו כר״י ואפשר דסברי לת״ק כח נותן לא בעינן וסוגיא דאריתא כר״י ומש״ה פסקו כן והרשב״א בתה״א בית ששי שער הרביעי פסק כת״ק דאפי׳ כח נותן לא בעינן כלל ופסק כבה״ג בשער השלישי ורביעי דתוך הכלי שפיר הוי נטילה ומזה ראי׳ דלא בעינן כח נותן כלל יע״ש ואריתא דדלאי לאו כלי הוי ופסק כח הכלי וכח גברא ל״ד אלא דפסק כח הדלי שהוא כלי. (בתה״א לכאורה סתירה משער שלישי כ׳ בשם הרמב״ן דאריתא כלי המחובר לקרקע נראה כטבילה וטבילה בשאובין ליכא ובשער הרביעי כתב אריתא לאו כלי הוא וי״ל כי הרמב״ן סובר אריתא כלי הוא וחוטט לקבל צרורות עמ״ש במ״א אות ח׳ ומדאמר ר״פ אין נוטלין דלאו כח גברא ואין מטבילי! דשאובין משמע דה״פ אין מטבילין אפי׳ בלא טעמא דכח גברא והא לבה״ג מושך בתוכו ש״ד ואין מזיק שאובין רק היל״ל אין מטבילין מנוטלין דלאו כח גברא כלומר כלי אלא אריתא כלי הוא וסוגיין כר״י וה״פ אין מטבילין אפי׳ לת״ק דא״צ כלל כח נותן אפ״ה מחובר לקרקע דמיא לטבילה ובשאובין טבילה ליכא ובתורת נטילה שיקלחו על הידים ליכא כר״י אבל הרשב״א לדדיה סובר אריתא לאו כלי הוא וכח גכרא כלומר כח כלי וכת״ק אתיא ואין מטבילין דכבר שאוב מדלי וכרמב״ם דשאובין בקרקע אין עולה טבילה כבסי״ו נ״ל והבן):

והשתא המחבר ז״ל בס״ח וסעיף ט׳ ויו״ד לכאורה זיכה שטרא לבי תרי דפסק בשעת הדחק יש לסמוך על בה״ג ובס״ט מוטה לא עלתה נטילה משמע אפילו דיעבד ונוטל ומברך ולבה״ג א״צ כלל כח נותן ואפשר זה כוונת המ״א אות י״ז ועסי״ח כלומר סעיף י׳ וסעיף ח׳ כדאמרן וצריך לומר דהמחבר סובר דתוך הכלי עדיף טפי ממוט״ה בארץ וצ״ע. ומ״ש הט״ז כח גברא ל״ד רק כח נותן לר״מ אבל הש״ע פסק כח גברא דוקא ומ״ש בקוף כ׳ יש פוסלין כמ״ש הט״ז אות י״ו וכפירוש הראשון דר״ש בפ״ק דידים לא כב״ח שהגיה פי׳ השני עא״ר אות י״ד. ומ״ש הטור מוט״ה מעצמה משמע הא אפילו מטה אדם פסול הטור ורא״ש דפסקו כר״י הקשה כן הב״ח ותי׳ דאם מטה אדם ומנענעה כל רגע שהניח כך הוי כח גברא יע״ש והט״ז תי׳ בע״א ועיין אות י״ג מזה יע״ש:

וצריך עט״ז עמ״א אות כ״א בשם לבוש קצת חילוק אחר אבל הב״ח מחמת קושיא זו סובר דהמחבר פסק כטור ורא״ש ומש״ה במוטה לא הוי נטילה ומטה על צדו ומחמת הטיית״ו והיינו שהניח באופן זה שבכל רגע מנדנדת והוי שפיר כח גברא אף לר״י וא״ש בסי״ב הביא ב׳ דיעות וכאן סתם דפסק כרא״ש וטור והט״ז מיאן בזה דאין נראה לחלק בכך דלרא״ש וטור כה״ג פסול ובהכרח המחבר כר״מ פסיק באות י״ו תי׳ למ״ש מסי״ב ונ״מ קולא דאף שלא נדנדה כל רנע כשר לנט״י וגם הר״ב יודה לזה ושאני בסי״ב בקוף כמ״ש באות י״ו:

אם עט״ז אזיל לשיטתיה באות י״ג דלא כב״ח ובאות י״ו תי׳ לזה יע״ש ועמ״א אות כ״ג תירץ לקושיא זו בע״א יע״ש:

עכו״ם עט״ז עב״י בשם המנהיג די״א מעכו״ם ועבד אין נט״י דבעינן מכח אדם והם אין קרואים אדם יע״ש ולפ״ז דלמאן דפוסל בקוף ה״ה זה ומיהו הר״ב לא הגיה כאן ומ״ש דיעבד אם ר״ל עבד כנעני שחייב במצות כאשה צ״ע דבכלל רעהו הוי ואפי׳ בכלל אחיך עיין רא״ם פ׳ משפטים (שמות כ״א ך׳) וקברי עכו״ם אין מטמאין וקברי ע״כ משמע דמטמא עי״ד שע״ב ס״ב ואי״ה בפתיחה כוללת יבואר זה בני ישראל אחיך ורעהו אי ע״כ בכלל. מ״ש בעט״ז בתוס׳ נדה י״ל אשה מחבירתה נדה:

אם עט״ז פי׳ דלקוף בעינן תי׳ כח נותן וזה דוחק דמשמע קוף ומוטה מעצמה חדא היא לכן כתב י״א ועוד אריתא נמי עכ״פ כח נותן מקרי משא״כ נט״י מטה האדם הואיל ונענע כל המים כמ״ש באות י״ב וי״ג באופן דל״ק מאריתא א״כ י״ל בהא הלכה כת״ק כיון דאין ראיה לסתור מחולין ועמ״א אות כ״ג תי׳ אחר ושם יבואר אי״ה:

עלתה עט״ז בנט״י לכ״ע רביעית דמעיין כשר דלהר״מ נמי כל גופו כשר בי״ד ר״א ס״א דמעיין לגופו מ׳ סאה הא לנט״י כשר ומיהו במעיין רביעית עכ״פ בעינן עמ״ש אי״ה באות א׳:

י״א שדינו כמעיין עט״ז כ״ה בב״י בשם הרר״י דמ״ה בגופו מ׳ סאה ובכלים אף בטומאה ד״ת די מ״ה שיכסו גופם ורבנן בטלו רביעית דמקוה הא לנט״י דרבנן לא בטלו ובלבוש הלשון קצת דחוק דכתב מ׳ סאה שיכסה כל הגוף בב״א ובידים א״צ והא בכלים נמי מ׳ סאה מדרבנן הואיל וטומאתן ד״ת ובנט״י הקילו דרבנן. והנה טבילת כלים בי״ד ק״ך ס״א מ׳ סאה אף בזכוכית דרבנן מ׳ סאה דל״ש לומר ומ״ה ברביעית דמי נדה בעינן מ׳ סאה אך מה די״ל במעיי׳ דבעינן מ׳ סאה בכלים בהא איכא לעיונא כמו שאגיד. והנה חזות קשה הוגד לי מ״ש הלבוש בי״ד ר״א ס״א דמ״ה במקוה בין אדם וכלים בפחות ממ׳ סאה ומדרבנן בעינן מ׳ סאה ומעיין ג״כ מדרבנן יע״ש צ״ע טובא כי המעיין בב״י י״ד י׳א ונתה״א בית שביעי שער ד׳ (קפ״ח א׳ ד״ב) דמקוה אף לננסת וקטנה בעינן מ׳ סאה וכלים די ברביעית זהו דין תורה במקוה ובטלי רבנן רביעים לכלים אבל מעיין מטהר בכל שהוא (אם כל גופו עולה בהם) אף לאדם וזהו פשטא דברייתא דת״כ מעיין בכ״ש ומקוה במ׳ סאה והיינו אף דגופו עולה בפחות וזהו שיטת הר״מ פ״ט דמקוואות והראב״ד בס׳ בעלי הנפש (בשער המים פ״ב ופרק ששי) ומבואר שם דמ״ה במקוה לאדם ננס ארבעים סאה אבל ר״ת וטור ורא״ש סוברים דמעיין מ״ה בעינן לאדם מ׳ סאה ולכלים כ״ש וברייתא דת״כ אסמכתא לכלים מקוה בטלי רביעית ומעיין כלים כ״ש אבל אדם כ״ע מודים דמקוה מ׳ סאה מ״ה ומעיין מחלוקת ומתני׳ דטמא שירד לטבול ספק כשיעור טמא בטומאה ד״ת אלמא מ״ס במקוה עכ״פ ד״ת ואיך כ׳ הלבוש במקוה מדרבנן באדם. ובטבילת כלים מעכו״ם חמיר יותר ומש״ה בעינן מ״ס במקוה במי נדה כנדה ובמעיין במחלוקת שנוייה והשתא לפי מ״ש הלבוש כאן בא״ח בנט״י במעיין בכ״ש בדרבנן לקולא משמע דעת הר״מ ור״א עם ר״ת ספק הוי ואמת שבי״ד ר״א לא הבי׳ כלל דעת הר״מ ור״א ז״ל משמע דליכא ספק (והר״ב אודי ליה ואין אחר הכרעתם כלום כמ״ש בפריי לי״ד בהנהגת או״ה) ובנט״י לאו מספק דרבנן אלא דלכ״ע כשר לר״מ טובל כל גופו ולהר״י אף במקוה מיקל. והלבוש בי״ד ק״ך ס״א הביא ויש חולקין במעיין הוא הטור ויש להחמיר והשתא בזכוכית דרבנן ל״מ להלבוש הוי ספק לקולא וגם י״ל כי להר״מ ור״א נדה במעיין בכ״ש א״כ דרשת דמי נדה די כנדה ומעיין בכ״ש א״כ ספק דרבנן ולקולא ויראה דאם טובל אח״כ בלא ברכה דספק ברכות לקולא. גם מ״ש הלבוש בי״ד ר״א כלים מי נדה כו׳ זהו מעכו״ם לא מטומאה כי מעכו״ם ד״ת מ׳ סאה במקוה עכ״פ ומטומאה מ״ה ברביעית אף במקוה וצ״ע:

יש עט״ז ועמ״א כ״ז ולפ״ז בנטל אם אין מים אחרים אף בס״ס בטהרות ידים כשר הוא עסי׳ ק״ס במ״א אות י״ג וכ״ש להמחבר דנקטינן לעיל כמיקל ומיהו י״ל מאחר דכתב יש להסתפק לא חשבו לספק גמור והבן זה ומשמע דוקא מ׳ סאה הא פחות וזוחלין אין לספק בו ובלבוש אע״פ שיש בו מ׳ סאה יש להסתפק שינה מל׳ המחבר וסיים דיעבד עלתה נטילה ויטול בלא ברכה היינו ביש לו:

ולהראב״ד עט״ז ובנט״י דרבנן לקולא ונוטל בלא ברכה אם יש לו. ומ״ש בשם ב״ח היינו ליטול שלג בכלי ולזרוק על ידו א׳ ואח״כ מכלי על השנייה יש מחלוקת בלא מפושר ועמ״א ק״ס אות י״ו עוד פי׳ לענין טבילה היינו בלא מפושר וט״ז הסכים לפי׳ הא׳ הא טבילה אין בעינן מפושר לנט״י כמ״א ק״ס י״ו. ומ״ש אבל ליטול בידו א׳ ולשפשף בחבירתה אסור אפילו במים היינו דידו השניה לאו מכח כלי כבס״ו ולענין שפשף אם צריך לנגב תחלה עט״ז ז׳ הנה בר״מ פ״א מט״א הכ״ב השלג לא אוכל ולא משקה ומ״מ אם חישב מתטמא כמשקה ובנט״י מסתמא אחשביה למשקה וטמא השלג וצריך לנגב היד וכדכתיבנא:

אלא עט״ז ועיין לבוש השמיט וכן עיקר ועא״ר אות כ״ג דנוהגין ענט״י. וניגוב מ״מ צריך משום מיאוס לבוש עסי׳ קנ״א סי״ב עמ״ש במ״א אי״ה אות ל״א מזה: