בין עט״ז. יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י הנה נטילת ידים למדו מכיור כמ״ש הב״י בשם הרא״ה כאן ושם מים יתירא כתיב לומר שלא נשתנה (זה לפי׳ הר״מ פ״ג דסוטה ה״ט משא״כ לרש״י סוטה ט״ו ב׳ במי סוטה אע״ג דלא כתיב מים יתירא לרבנן משמע דבהוייתן יהיו עמ״א א׳ והבן) והר״מ ז״ל פ״ה מה׳ ביאת מקדש הלי״ב מי כיור כמים הכשירים לטבילה והא״ר אות ב׳ הביאו ואמת במקוה מי צבע כשר ונשתנו מעצמן כשר חד טעמא הוא כמ״ש הכ״מ פ״ז דמקוואות ונלמוד מדין הדיח סלי זיתים מקוואות פ״ז מ״ג והטעם כל דלית ממשות שם כשירי׳ המקוה בשינוי מראה וא״כ ה״ה נשתנו מחמת מקומן כל שאין בהם ממש כשר וא״כ נימא ה״ה בנט״י דמי צבע ומקומן כשירים במקוה וק״ו הוא בד״ת כן כו׳ אבל אם נאמר דנט״י אסמכוה אמי חטאת כבסימן קנ״ט במ״א א׳ א״ש דהתם במי חטאת פסק הר״מ ז״ל פ״ד דפרה הי״ד מחמת עצמן כשירה וכ״ה במשנה פרה פ״ח מי״א הא מי צבע מקומן פוסל ה״ה כאן מי צבע פסול הא מעצמן כשירים וזהו שדקדק המ״א ב׳ ממי חטאת כאמור. גם מ״ש הכ״מ פ״ז דמקוואות מקוה מחמת עצמן כשירי׳ נלמוד מסלי זיתים י״ל מפ״ח דפרה מי״א דאפילו לחטאת כשר. גם מ״ש בי״ד ר״א סעיף כ״ח במעיין אין שינוי מראה פוסל צ״ל הא דפ״ח דפרה מי״א חטאת חמור יותר. עוד אבאר לך שמ״ש המ״א אות א׳ דנשתנו וחזרו כשירים סוטה ט״ו ב׳ הנה נראה לימוד ערוך פ״ז דמקוואות הי״א בראב״ד ובס׳ בעלי הנפש ובשאר פוסקים דשינוי מראה מהני כשחוזר לברייתו ואם נאמר דאסמכוה אמי חטאת גם שם מהני חזרת המראה כבמשנה י״א ס״ח דפרה באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה ימתין עד שתצל אלמא מהני ור״ע אומר א״צ ופסק הר״מ פ״ו מפרה כר״ע הואיל ואין מעורב כ״כ ביחד א״צ להמתין ולפ״ז יפה עושים העולם שאין נזהרין ונוטלין לידים מים שנשתנו מראיהן מחמת עפר וצרורות שנפל לתוכן וק״ו מקידוש דא״צ להמתין ודוקא קומוס וקנקנתום שמעורב וא״א להפריד משא״כ זה בזמן מה יצלו ואין מחוברין וכאלו הוצלו דמי. זהו הנראה לי העני בכאן ובי״ט טיט הנרוק נמי מה״ט הוא ואי״ה שם יבואר עמ״ש בט״ז אות וי״ו מה דשייך כאן בזה:

או עט״ז דלא כמ״א אות ד׳ וי״ל המחבר רבותא נקיט ל״מ בלא מתכוין כלל דמ״מ איתעבידא מלאכתו וניחא ליה אפילו נתכוין בזה ונפל לשני דלא ניחא ליה אפ״ה נעשו כשופכין. ובטעם פסול מלאכה בב״י בשם הר״ש דנשתנו מתורת מים ובר״מ שנעשו כשופכים ויש לכאורה נ״מ בלא מתכוין דנשתנו ולא נעשו כשופכים והט״ז נקיט טעם הר״מ לומר אף לפ״ז שלא במתכוין כל שנעשה המלאכה ממילא נעשו כשופכין ומלבוש משמע דפסול מלאכה שא״א שלא ישתנו מראה המים אע״פ שאין ניכר שא״ר אות ה׳. והבנתי מלבוש ז״ל כתב נעשו בהם מלאכה כו׳ צינן יין במים דודאי פסול מלאכה יש בו טעם דנעשו כשופכין דשוינהו כשופכין אם במתכוין אבל שלא במתכוין ל״ש זה כמ״ש המ״א אות ד׳ ומש״ה דוקא צינן יין במתכוין כשר משא״כ איתעביד מלאכה שרה פתו וכדומה שלא במתכוין נמי דא״א שלא ישתנה מראה המים ואין ניכר ועיין ע״ץ:

או שחפן עט״ז בפ״ק דידים מ״ה הרא״ש מפרש הדיח ידיו שטבל ידיו במים לקטף הגלוסקין והר״מ מפרש חפן בחפניו כו׳ ובש״ע כתב או חפן ולכאורה זו ואצ״ל זו ואפשר משום סיפא דאם נשתנו מראיהן אפילו חפן פסולים. וסה״ת מפרש הדיח ידיו כפשטיה מבצק וצ״ל טעם דכשר דלצורך ידיו קיל טפי ממלאכה אחרת (עב״י כתב ט״א) והעלה שאין להתיר בבצק כה״ג ועמ״א ו׳ שם אי״ה יבואר. ועיין באות ד׳ בט״ז מזה יע״ש:

וה״ה עט״ז עיין אות ג׳ מזה. ואפשר אפי׳ אין מדיח הבצק רק מצנן ידיו במים לקרר החמימות חשוב כצנן יין במים דפסולים לנט״י וצ״ע:

מ״ש המחבר בס״ג שלפני הספר אם לא נשתנו מראיהן כשירים כתב הלבוש דמספיקא כשר ובע״ץ ז׳ דאפי׳ טבל ידיו בהם להשרות השערות הוי כטבל ידיו לגלוסקין דכשר והנה בתה״ק בית ששי שער שני כתב כלבוש והיטב לראות ושוב ראיתי בא״ר אות א׳ כ״כ ואפשר בתה״ק לשיטתיה דפירש הדיח נחתום חפן הא הדיח וטבל הוי מלאכה משא״כ לדידן כרא״ש ור״ש הדיח נחתום טבל עט״ז אות ג׳ גם אין ראיה לפסול בטבל ידיו מתה״ק דאפשר דלא חיישינן שמא הדיח כלי אומנתו שם הא טובל ידיו להשרות שערות כמו טבל ידיו לגלוסקין ומיהו ספרי דידן שמטבלין בורית שם אף לא נשתנו מראיהם עשה מלאכה מקרי כה״ג:

יש עט״ז בתה״ד סימן ר״ח שמים פסולים בכשירים בטלים במיעוטם ועמ״א ז׳ משמע דבטלים ברוב משהו כ״ש די וא״צ חד בתרי כמו מים שלא לנו בתנ״ה וכ״ש ששים דא״צ דכל שאין תלוי בטעמו בטיל הוא חד בתרי ואף באינו מינו אם יצוייר שאין ניכר:

יראה לי מים שבלועים מאיסור חם האור בשלו בכלי ב״י מנבילה כל שאין שינוי מראה אף דאסורין לשתיי׳ כשרים לנט״י דראוין לבהמה ואף להב״ח בס״ה דגילוי מטעם דפסול לשתות נראה להתיר בכאן כ״ש להב״י הטעם דסכנה הוא יע״ש ומים הבלועים מאיסורי הנאה נמי כפי מה שהעליתי בפריי לי״ד חוץ מדמי איסור שבו מותר בהנאה (עי״ד פ״ז ס״ו בהג״ה) ואפילו מים האסורים בהנאה לגמרי מע״ז אפילו הכי אם אין לו מים אחרים יטול בהם דאפילו מצוה דרבנן לאו ליהנות נתנו כמ״ש בפתיחה כוללת. ומיהו לכתחלה אין לעשות כן דמסתמא יש בו גם הנאה קצת שרוחץ ידיו ומידי דהוי אמר קונם ישיבת סוכה עלי (עש״ך רט״ו ואי״ה יבואר) ה״נ נהנה הוא בכך ודיעבד עלתה לו נטילה כדאמרן כאן ואם שמים צריכין שיעור עסי׳ תרמ״ט ס״ג לענין כתותי מכתת שיעוריה ואי״ה יבואר שם. ועמ״ש במ״א י״ב מזה אי״ה:

אין עט״ז הפרש יש בשינוי מראה פסול אף במקוה כשירה אין טובלין בה אם נפל דיו וכדומה עי״ד ר״א סעיף כ״ה וכ״ח במקוה (ומעיין יע״ש) ופסול דאין ראויין לשתייה במי מקוה טובלין בהם גופו כ״ש טבילת ידים כבסעיף ז״ט אבל אם בכלי אע״ג שנפסלו בעודם מחוברים בהא פסולים בכלי וכ״מ ברמב״ם קאי אשינוי מראה לחוד ועב״ח ס״א כתב דכל שינוי מראה בכלי פוסל לא במקוה וצ״ע מלת כ״ל דודאי שינוי מראה שנפל בעין פוסל במקוה רק מחמת עצמן אין פוסלו עט״ז א׳ מ״ש שם ומ״ש הט״ז שם ק״ו לנט״י קשה דמים שנפסלו מבהמה כבס״ט יוכיח והק״ו אינו אלא כל שכשר לטבול הגוף כ״ש שכשר לטבילת ידים אבל לא לנט״י וצ״ע עמ״ש במ״א ב׳ מזה:

אפי׳ עט״ז הסכים לפסק הש״ע דיס״ב שרי לנט״י ואפי׳ חמין הרבה שאין ראויין לשתיית אדם ובהמה כלל אפ״ה כשרים לנט״י דאם יצטננו יהיו ראויין כמו מי הים אם מרתיחין מ״א י״ב יע״ש ועמ״ש אי״ה באות ח׳ מזה בט״ז:

בכלי לא עט״ז העתיק דברי רש״י חולין ק״ו א׳ ולא הבינותיו דהא המחבר בס״ח ט׳ דחה דברי רש״י ולא הביאו כלל כ״א משום דמרים ואין ראויין לשתיית הכלב הא שאר מעיינות בעודן חמין נוטלין לידים ואולי למאן דמחמיר כסמ״ג הביא זה ועמ״ש במ״א אות ט׳:

אבל עט״ז ומשמע אף הם רביעית ויותר ושפך בב״א דליכא מים טמאים כלל מעיקרא אפ״ה הם כשופכין ואין ראוין עוד לנט״י משא״כ כשנוטלין שנים בב״א אפילו זע״ג זה שרי עיין סעיף י״ג ומ״א אות ך׳ ועא״ר אות ך׳ לחלק בין יוצא מבית הכסא ובין נט״י ולפי מ״ש הטעם משום שופכין אין לחלק:

מ״ש הט״ז וטעם דמקילים בספק נט״י ספק דרבנן לקולא אע״ג דמברכין ענט״י ויש חומר לא תשא עיין רש״י י״ל כיון דהנטילה כשירה לית כאן לא תשא ובפתיחה כתבנו דטהרת ידים הקילו יותר משאר ספק דרבנן אף נגד חזקה ואף בס״ס לחומרא עמ״א אות י״ג יע״ש ועב״י בשם הר״ר מנוח כתב טעם דנט״י עיקרו מדרבנן וספק דרבנן לקולא והנה רש״י בשבת י״ד א׳ פירש ב׳ פירושים א׳ דעסקניות בטינופת ומאוס וב׳ שמא נגע בטומאה ובפתיחה כתבנו שהר״מ ושיש כמה הוכחות דפי׳ רבותיו אנו תופסין לעיקר שמא נגע בטומאה והלבוש בקכ״ח סק״א תפס זה הטעם שמא נגע בטומאה לעיקר. ולפ״ז אני העני מסופק הרבה במ״ש הש״ך בי״ד ק״י בדיני ס״ס אות ח״י בגבינות עכו״ם ספק אם זו או לאו א״א ספק דרבנן לקולא הואיל ואסרוה מחשש איסור תורה הא בנט״י בתרומה עשאום שניים מחשש שמא נגעו בראשון ולמה הקילו בטהרת ידים מחמח ספק דרבנן לקולא וכ״ת בחולין משום סרך תרומה הא בורכא דהר״מ פי״א ממקוואות הי״א כ״כ בתרומה ובפתיחה כתבנו דסובר הר״מ כפי׳ רבותיו ואפ״ה טהורים אם לא דנימא דהקילו יותר בנט״י משאר ספיקות. שוב ראיתי שזה טעות דנגע בראשון מ״ה טהור ולשמא נגע באב בהכרח לא חיישינן והבן:

מ״ש המחבר בס״י בריות המים עמ״ש במ״א אות י״ו מזה אי״ה. גם מ״ש הר״ב וריסקן דלא עדיף משלג יבואר שם אי״ה:

מ״ש המחבר בס״ג מלח נוטלין לידים עס״י תס״ב במ״א אות ז׳ אי דוקא מלח שלנו ממים הוי כמים אבל מלח שחופרין מקרקע הוי מי פירות ותליא בפלוגתא אי נט״י מי פירות:

אלא במים עט״ז יש בכאן מקום עיון בדבריו. וכפי הנראה כמו שציין באר הגולה אות שת״א דיעה א׳ הראב׳ד (וכ״ה בתוס׳ ברכות נ׳ ב׳ ד״ה בורא) נט״י רביעית כמקוה דמחטין וצינורות בקרקע ברביעית סמכו בכלי כו׳ ודיעה ב׳ הרשב״א ודיעה שלישית במחבר רש״י ברכות שם ולפ״ז דיעה ג׳ מחמיר אהרשב״א דלרשב׳א אף ביין נוטלין ודיעה ג׳ דוקא שאר מי פירות נוטלין אבל יין שנשתנה לעלויא ומברכין פה״ג תו לאו מי פירות הוי (דמי פירות שם לווי הוי בכלל מים) ואיפכא הוה ליה להמחבר לסדר י״א ג׳ קודם י״א ב׳. וזה דלא כמ״ש הט״ז דיעה א׳ רש״י כי לרש״י בשאר מי פירות חוץ מיין שרי לנט״י ועא״ר כ״ה גם מ״ש על הרשב״א בתה״א בית ששי שער שני (קל״ט א׳) יש בו מהעיון והנה י״ל להכי קשיא ליה מדכתב הרשב״א שם בין למר (ר״א ולמר חכמים) ולמר הטעם דמזלזל ביין שקובע ברכה לעצמו ודיעבד עלתה נטילה כי התוס׳ שם ד״ה כמאן כתבו דשמואל בממאיס מודה דאסור לזלזל אפילו באין קובע ברכה לעצמו ור״א כשמואל ומוסיף כו׳ ורבנן דר״א כשמואל ולאו מטעם דאזלי לשיטתם שקודם נתינת מים קובע ברכה לעצמו אלא דלרבנן אין הטעם כלל משום קובע ברכה דפת נמי קובע ברכה ונשתנה לעלויא ואפ״ה אמר שמואל דעושה צרכיו בפת ואי הטעם דאין לזלזל בדבר שקובע ברכה לעצמו אין לחלק בין ממאיס או לאו אלא רבנן לא ס״ל כלל הטעם דקובע רק הטעם דממאיס וממילא אף בשאר דברים שאין קובע ברכה לעצמו כמו מי פירות לרבנן אין ליטול לידים לכתחלה וא״כ קשה למה פסק הרשב״א בתה״א כר״א ביין דוקא כו׳ ולפ״ז מ״ש הרשב״א בתה״א ומסתברא בין למר ולמר לא אמרו אין נוטלין לידים אלא שאסור לזלזל ביין מאחר שנשתנה לעלויא וקובע ברכה הוא סיום דברי ר״א ולרבנן משום הפסד אוכלין ומשקין ופסק כר״א הא במי פירות נוטלין לכתחלה ואמאי ותי׳ דהרשב״א מפרש טעמיה דר״א ואיהו ס״ל אה״נ דלרבנן אף שאר מי פירות אין לזלזל בממאיס (מ״ש קודם מים דוגמא נקיט לר״א) אבל הש״ע שכתב לפסק הלכה י״א בקובע ברכה אין לזלזל ובקע״א ס״א פסק דממאיס אסור אף באין קובע ברכה ועא״ר כ״ד כ״ה ולמ״ש א״ש אבל ממ״ש בקצר שם משמע דלפסק הלכה מחלק כן בין קובע ברכה לעצמו או לאו גם יתר דבריו צ״ע והרוב דעות בזה:

ויש אומרים עט״ז ולפי זה יש לעיין בסעיף י׳ יבחושים אדומים אם ריסקן מסתמא אין בהם מראה מים ולא הגיה שם הר״ב כלום ואפשר סמך עמ״ש כאן:

שכל עט״ז וכ״כ המ״א אות י״ט ודוחק להו לומר די״א אלו הם רש״י דוקא מי פירות הא יין שקובע ברכה לעצמו לאו מי פירות מקרי ואף דיעבד לא עלתה נטילה דא״כ היה לסדר להיפך עמ״ש באות יו״ד מזה באורך:

במי דבש עט״ז עמ״ש בתס״ב במ״א אות וי״ו מזה לענין חמץ בפסח עמ״א כאן אות י״ט: