אפי׳ עט״ז חולין ק״ז א׳ ועב״י וב״ח י״ג נוטל ומברך זהו גי׳ ב״ח ואעתיק לשון סמ״נ הובא בב״י מתנה א״ד בדחק ואם נזדמן מים נוטל ומברך וי״א שלא בדחק והולכי דרכים כדחק הוא ואם נזדמן מים לא יברך הבין הב״ח דלאומרים בדחק דוקא נוטל ומברך כי נזדמן מים הא למ״ד אף שלא בדחק א״צ ברכה והקשה א״כ הבבות מהופכות ע״כ גרס לבסוף ג״כ נוטל ומברך כי״א דחק דוקא אבל הט״ז גורס תחילה ומברך ולסוף ולא מברך כגי׳ ב״י וה״פ י״א בדחק וא״כ נזדמן מים מברך וי״א אף שלא בדחק ולפסק הלכה דוקא דחק והולכי דרכים כדחק דמי ואפ״ה אין מברך דשמא הואיל ותחלה דחק היה אף נזדמן עולה התנאי ומש״ה לא יברך משא״כ לדיעה בלא דחק למה נוטל כלל. ומש״ה כ״כ הטור דסמ״ג פוסק בדחק דוקא ומיהו אנן אע״ג דפוסקים שלא בדחק אפ״ה נוטל ולא מברך לחומרא בעלמא וז״ש המחבר וטו״ב כו׳ עמ״ש אות ג׳ אי״ה:

לא יטנפם עט״ז כפי דעתי ההדיוטית כיון אדונינו ז״ל כוונה מיוחדת כמו שאגיד ז״ל הטור בס״ה פוסק דוקא ע״י דחק וכ״כ הר״ר פרץ ודוקא היכא דל״ש מיא ודוקא שחרית ודוקא שלא יטנפו אבל א״א הרא״ש ז״ל מתיר אפי׳ שלא ע״י דחק מיהו פירש״י שיזהר מלטמאם ומלטנפם והקשה ב״י ומיהו פירש״י הא הרר״פ נמי ה״ק ועוד י״ל לאיזה צורך הביא כלל הך ודוקא שחרית ולא יטנפם כי אין שייכות לדחק ותי׳ הט״ז דהתוס׳ בחולין ק״ו ב׳ ד״ה נוטל הקשו לרב מהא דהנוטל לא יקדש וגם תיכף לנט״י סעודה ואין מפסיק כל היום ותי׳ ר״ת ב׳ תירוצים א׳ שחרית דוקא הא שאר היום אסור להפסיק כלל תי׳ הב׳ דשחרית לאו דוקא לדינא אלא דרב אע״ג דלא בעיא דחק גדול (היינו או חוץ לד׳ מילין או אפשר תוך ד׳ מילין כל שרחוק הרבה הוי דחק גדול) מ״מ הא דמהני תנאי היינו באין לפניו כ״א ע״י טורח קצת הוא דמהני תנאי הא מצוי ממש לא מהני תנאי ומש״ה אמר שחרית בנטילה א׳ סגי גם לאכילה הא בשאר היום ויש לו מים לסעודה למה יטול קודם לכן הרבה ויתנה לא מהני ולפ״ז מהא דהרר״פ דכתב לא שכיחי מיא י״ל כתי׳ הב׳ של התוס׳ ואכתי לימא אף בלא דחק גדול ומנלן דהרר״פ סובר כלישנא דוקא דחק גדול ולזה הביא דוקא שחרית ובהכרח דסברתו דוקא דחק גדול דאל״כ אלא כרב א״כ מנא ליה דרב מיירי בדוחק קצת הא סתמא קאמר וקושיא דר״ח מע״פ וקידוש לק״מ כיון דוקא שחרית ש״מ דחק גדול בעינן כלישנא דאמר כן ושחרית ממילא משמע או מוכח מר״ב והבן זה. ורא״ש מיקל לגמרי אף במצויים לפניו ממש מהני תנאי וגם חולק ואמר דל״ד שחרית וקושיית התוס׳ שם (דהשתא ל״ש ב׳ תירוצים) מתרץ כהר״י דשאני בשעת סעודה אסור להפסיק עב״י ומש״ה אמר אע״ג דפליג הרא״ש אהרר״פ בשני חלוקות הא לטנפם מודה ליה ושכ״פ רש״י דסברא הוא ועט״ז אי״ה באות ג׳ מזה:

ואם עט״ז עיין אות א״ב אפ״ה המחבר מסופק כתי׳ הב׳ של תוס׳ חולין ק״ו ב׳ ד״ה נוטל כו׳ (והלבוש כתב לחומרא בעלמא עמ״א מזה). אבל בסמ״ג לא ניחא לפרש כן עיין אות א׳:

שאינה עט״ז עפ״י הרר״י באות ב׳ ואפשר גם התוס׳ בחולין ק״ו ב׳ ד״ה נוטל בתי׳ א׳ נמי כהרר״י ול״ד שחרית אלא כל שלא לצורך אכילה שחרית קרי לה וה״ה באמצע היום מהני תנאי אלא כל שנוטל שלא לצורך אכילה ועמ״א אות וי״ו מזה. ועמ״ש אי״ה באות ה׳:

ויברך ענ״י עט״ז עיין יש״ש פכ״ה סי׳ מ״א וכן כוונת הט״ז דבתע״ג ס״ו אין מברכין ענ״י על טיבול ראשון לטיבולו במשקה רק ענ״י להמוציא א״כ אין ראיה עסי׳ קנ״ח ס״ד ומ״ש מסי׳ ז׳ אם רוצה להתפלל לא הבינותי כעת דלתפלה א״צ ענ״י משא״כ לסעודה. והביא דברי יש״ש פכ״ה סי׳ מ״א ושם קשה קצת דמשמע לכאורה דרחיצה ואף בלא כלי ולא כח גברא מהני להעביר הלכלוך ואפשר לשיטתיה כ״כ אבל לדידן נטילה כדין בעינן אלא דלא מברך והבן זה. עיין א״ר אות א׳ אי תנאי זה בפיו או במחשבה סגי והנה באנו למחלוקת הרשב״א והרא״ה בתה״א ק״ס ב׳ ד״ב להרשב״א מטעם כוונה סגי בלב כמו כל הכוונות וכמו מצות צריכות כוונה ולהרא״ה דא״א לשמרם יפה או כמ״ש בספרי ראש יוסף דבעינן מתנה משום סרך תרומה דאי לא מתנה תבטל הנטילה לגמרי בעי בפה עמ״א אות ב׳ מ״ש שם והבן זה: