י״א עט״ז (וכ״כ באר הגולה ב׳ שכ״מ מברכות כ״ב ב׳ כו׳) ותי׳ הט״ז דהא דאמרו ברכות מ״ב א׳ שלש תכיפות תיכף לסמיכה שחיטה תיכף לגאולה תפלה תיכף לנט״י ברכה אמים אחרונים (שכן אמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא יע״ש ברש״י) ואף ביושב כך כל ששהא כ״ב אמה הוי הפסק משא״כ בין נטילה להמוציא דוקא מעשה ועסק (או דיבור אסור וכמ״ש בקס״ה שהרא״ש היה נזהר שלא לדבר גם שלא להפסיק יותר מכ״ב אמה עמ״א ד׳ שם) ועסי׳ קע״ט בט״ז ומ״א א׳ ואפשר כ״ב אמה ודאי אסור בבהמ״ז דלא הוי תיכף יע״ש ובגליון הש״ע נרשם עסי׳ קע״ד ס״ז במ״א שם אות י״ד דס״ל דאסור להפסיק בין נטילה להמוציא וכאן כתב רק טוב (דיותר היה לחוש למ״ד קודם נטילה לא פטור) אלא שאני התם דמפסיק בעסק ודיבור הוי הפסק וכאן בשתיקה מיירי:

כ״ב אמה עט״ז תראה במ״ש דשיעור זה הוי ודאי הפסק כיון כוונה גדולה למ״ש הדרישה (דפוס ברלין בסי׳ ק״ס ז׳ שייך לכאן) דהתוס׳ פרק אלו נאמרין בסוטה ל״ט ב׳ הוכיחו דכ״ב אמה הוי ודאי אבל אה״נ די״ל ה״ה פחות מכ״ב אמה הוי הפסק כדמוכח בזבחים ל״ג ואי״ה במ״א ג׳ אבאר. והביא דברי רש״ל בתשובה סי׳ ל״ד ועסי׳ קס״ה דהרא״ש היה נזהר שלא להפסיק ושלא לדבר והיינו בדיבור א׳ הוי הפסק ובשתיקה כ״ב אמה ע״כ אמר תרתי עב״ח כאן ועמ״א אי״ה שם יבואר:

ואם שהה יותר מכ״ב אמה מ״מ אין מברך שנית ענ״י ולא נוטל ידיו ובלבוש כתב כ״ב אמה הוי הפסק והיסח הדעת היא ל״ד כל ששמר ידיו לאו היסח הדעת הוי אפי׳ כל היום מתנה שחרית כבסי׳ קס״ד ס״א אלא דלא הוי תיכף: