במקום עט״ז סנהדרין ק״ב ב׳ ג׳ גירסאות מקום דקרים בריש ובפרוסה מיירי שלא יחתוך באמצע ב׳ דקדים בדלית פירש״י והיא היא אבל למ״ש הגהות מיימוני פ״ז ה״ג אות ג׳ דקדים מהיכן שמתחיל לאפות ומש״ה י״א מקום הדבוק בתנור וי״א מקום העליון ומהר״מ חתך כעין טבעת כו׳ הביאו הב״י ולא היא היא וי״ג דגמיר בישולא לאפוקי מאותו מקום בחוץ שרך קצת וכתב הב״י שזה דעת הטור והר״מ. ואמנם בר״מ כתב יפה יפה כפל י״ל כפירוש דקדים מתחיל ושם נאפה יפה יפה יותר מצד אחר ובכ״מ ואינו בוצע אלא ממקום שנתבשל יפה כו׳ פרק חלק בכיון ציין כן לומר דכפל הזה ל״ד ובטור כתב במקום היפה שבפת במקום שנאפה היטב כפל במלות שונות ופי׳ הב״ח תרתי קאמר וכגי׳ דקדים בישוליה דלא כהב״י דטור ור״מ דגמיר בישוליה ואי״ה באות ב׳ יבואר עוד:

ובפת דיד״ן כו׳ עט״ז יש בו מקושי ההבנה וצריך ביאור כי בזמן התלמוד נמי לא הפת באויר התנור על אסכלה וכדומה כ״א מדבק בדופן התנור עיין שבת ך׳ ע״א עד שיקרמו פניה התחתון יע״ש ברש״י ותוס׳ אלא דשם ברש״י ותוס׳ ד״ה איבעיא להו יש חילוקי דיעות אי פניה המדובקין בתנור נאפה תחלה או פניה שכנגד האש נאפה תחלה לרש״י וירושלמי ואפשר זה בתנורים שלהם הא בשלנו מסתבר שהתחתון המדובק לקרקע נאפה תחלה לכ״ע כי אין אש בתנור כידוע ואפשר דמ״מ יש ספק אלא דברנ״ד אות ב׳ פי׳ הט״ז דהר״ב שם פוסק כירושלמי דר״א לקולא וכת״ק תרתי בעינן וכ״ש בתנורים שלנו דמודבק בקרקע התנור נאפה תחלה ולמה החמיר יבצע מתחתון ועליון בתחתון לבד סגי אלא כמ״ש הב״ח שיש אפר או סובין בתחתיו ואין זה יפה כ״כ ולכן יבצע משתיהן יחד כי למטה נאפה תחלה ולמעלה יפה ונאה ויש להעמיס זה בדבריו ז״ל עם שאין לשונו כ״כ מכוון כי קשיא ליה מ״ש הר״ב ופת דדן מה איריא דידן ואדרבה י״ל בפת שלהם יש ספק לא בשלנו דמסתמא במקום דביקות בקרקע נאפה יפה אלא כמ״ש דברנ״ד סובר דלמטה נאפה יפה ור״א לקולא ואנן כת״ק א״כ במוציא סגי למטה רק מטעם הב״ח משא״כ בשלהם באויר התנור כלומר שאין שם אפר וכדומה שוין הם די בתחתון לבד אלא מה שסיים ויש דיעות אי תחתון כו׳ קשה. והלבוש ברנ״ד ס״ה פסק דתחתון המודבק מתבשל אחרון ולפיכך בשבת החמיר עד שיקרים תחתון ופשטיד״א הוסיף עד שיבשל מה שבתוכו זה עיקר לא תחתון ועליון דתחתון פשיטא גם עליון (משא״כ לט״ז חולק רמ״א עם הב״י) ולמה כתב בהוציא תחתון ועליון ובהג״ה שם די״א והא מבואר ברנ״ד דתחתון מתאחר לבשל וא״כ בשלנו די בעליון ויפה ג״כ שאין אפר וסובין:

ויוצא לנו הדין בפת שנאפה ע״ג ירקות או מה שקורין ביג״ל או פלעצי״ל על מרדות בתנור לכאורה יבצע מתחתון דשם נאפה תחלה להט״ז יפה ג״כ ולית אפר וסובין אלא נהפוך הוא דלכה״ג ממהר לאפות מצד עליון כי בקרקעות ומונח על מרדא או ירק מעכב אפייה וכ״ש בפלעציל שיש אור מצד א׳ ששם ממהר לאפות יותר די בעליון. ואי״ה ברנ״ד יבואר עוד וכאן אין להאריך. ובמ״א ב׳ אי״ה יבואר עוד בזה יע״ש:

וצריך עט״ז דבס״ו טול ברוך וכדומה לא הוי הפסק כ״ז זה אלא לכתחלה גם שם אסור והלכך בשבת יש ליזהר ולא הוי הפסק כדיעבד דמי משא״כ בחול יש לעשות כדין לכתחלה עב״ח:

יברך המוציא עט״ז האריך בגמרא ברכות ל״ח א׳ ונו״ן ע״א (נ״ב ט״ס כר״ע ט״ס וצ״ל ר׳ ישמעאל סובר ברכו את ה׳ המבורך ור״ע סובר די בברכו את ה׳) ותירץ כל שמשמיענו איזה חידוש שפיר עביד וניכר שהוא ת״ח משא״כ כל שאין משמיע חידוש דהלכה כר״ע מחבירו (מחביריו צ״ל) טוב לצאת ידי הכל ולא לכנוס בפלוגתא:

עד עט״ז וכ״כ המ״א אות י״א גמרא ברכות מ׳ א׳ ולכתחלה ימתין קודם שיברך ואם בירך צריך להמתין באכילה עד שיביאו מלח ואפשר דא״צ להמתין בביצוע כי מה בצע שימתין בזה רק ממתין מלאכול המוציא כו׳:

נקיה עט״ז ברכות מ׳ א׳ לית דין צריך בשש פירש״י ז״ל לית די״ן (לחם זה) בשש איחור כמו בושש משה שפת נקיה היא. ואפשר אפילו דעתו ללפתן מ״מ כיון שא״צ לפתן הולכין בתר רוב ב״א וא״צ עיכוב ומינה פת קיבר דהכל מלפתין אף אם דעתו לאכול חריבה בטלה דעתו וצריך להביא להמוציא לפתן אבל הר״מ ז״ל פ״ז מה״ב ה״ג כתב דעתו לאכול חריבה כפירוש הערוך ובב״י משמע לית דין על עצמו אמר אני א״צ ללפתן שאוכל לאכול פת קיבר בלא לפתן ולא בטלה דעתי וא״כ קשה מ״ש בש״ע פת נקייה או דעתו לאכול חריבה דלכאורה תפס החבל בתרין ראשין וכבר נתקשה הב״ח כעין זה ותי׳ דפסק כהר״מ ושקולים המה דפת נקייה בטלה דעתו אצל כ״א ופת קיבר הולכין אחר דעתו אבל הט״ז סובר כי הרא״ש שכתב י״א איחור וי״א בשש אין זה צריך לפתן לאו כפי׳ הב״י דא״כ העיקר חסר והיל״ל אין דעתי לאכול עם מלח אלא בין פי׳ א׳ ופי׳ ב׳ בפת נקייה מיירי ואיזה נ״מ יש אלא אם בשש איחו״ר הא כשהוא מזומן צריך להמתין קצת אפי׳ נקייה ויהיה מלת דין זה כלומר דין זה דצריך להמתין היינו קצת ולא איחור ממש ולפירוש הב׳ לית דין לחם זה דבנקיה מיירי א״צ להמתין כלל ובאין נקיה צריך המתנה ואיחור והטור סובר כפי׳ הב׳ דבנקיה א״צ להמתין קצת וכ״כ הרמב״ם כפי׳ הב׳ דנקיט אם דעתו לאכול חריבה פת קיבר א״צ להמתין ולא קאמר איחור א״צ ש״מ דא״צ להמתין כלל ואין נ״מ בין הטור והר״מ כי הטור נקיט לישנא דגמרא בנקיה והר״מ אמר באם דעתו וע״כ פסק בש״ע כשניהם ומתורץ קושיית הב״ח וח״ו אין אומר נגד אדונינו ז״ל אלא דנראה סייעתא לב״ח דאין מדרך הר״מ ז״ל להניח מה שנאמר בגמרא ולומר דבר חדש והר״מ מפרש כפי׳ הערוך והב״י בארוך כ״כ והרא״ש ג״כ לזה נתכוין לפי׳ הערוך ובכ״מ פי׳ לית דין אין פת זה (לא דין זה על עצמו) כלומר אני דעתי לאכול כך. עב״י בשש לפתן ובדרישה בשש תפל וכ״ה בתרגום איוב וי״ו לית דין צריך ללפתן שיהא נקרא תפל ובשש יע״ש:

הביאו מלח עט״ז לדעתי כיון ז״ל כוונה מיוחדת כמו שאגיד כי הר״ב כתב אבל לכתחלה אין להפסיק והביאו מלח להמוציא ודאי לכתחלה הוא ואין רשאי עד שיביאו מלח (ודוחק לומר לכתחלה יזמין קודם דפשטא משמע לכתחלה אם שכח) ואיירי הביאו מלח לפת נקיה להמוציא אפ״ה לכתחלה לא וכ״ש סעודה ודיעבד אפילו לסעודה אין חוזר ומברך ומש״ה השמיט תשובת הרשב״א בכאן שסובר דבעינן דוקא צורך המוציא וכאן מבואר תנו לפלוני לאכול צרכי סעודה נמי דיעבד לא הוי הפסק אבל מ״ש הרשב״א אם נתכוין לכך לא הוי הפסק לאו למימרא דפת נקייה אם דעתו בלפתן אין רשאי עד שיביאו לפתן אלא דכ״ע מודים דרשאי ומ״מ הפסק לא הוי דצורכי המוציא הוי כמו טול ברוך דא״צ אלא אפ״ה צורכי המוציא הוי והבן ועב״ח ואין להאריך. ועמ״א ק״י דלטעו״ם נמי אסור קודם לבהמה ואי״ה שם יבואר בשם התורני המופלא מוהר״ר מורי כהן ז״ל שהיה פרנס ומנהיג בק״ק פ״פ ד״א יע״א מצאתי בכתבין ושייך ג״כ למ״א אות ח״י. מ״ש דוקא באכילה בהמה קודם לאדם הא שתייה אדם קודם וראיה מרבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה ס״ח. וקשה מה ראיה היא זו וכי דרך הוא אדם ששואל מים מחבירו לשתות יאמר אתן לבהמתך קודם ואח״כ לך ושמא הבהמות שתו בדרך מים הראויים לבהמה ואדם רוצה מים צלולים. ונראה שט״ס וצריך להגיה וראיה מרבקה שאמר היינו העבד התפלל והיה הנערה כו׳ ואמרה שתה וגם גמליך אשקה דהיה לומר והיה הנערה אשר אומר אליה תן מים לגמלים ואמרה אשקה לגמלים וגם לך אשקה ש״מ בשתייה אדם קודם עכ״ל. והנה נראה שכיון קרוב לאמת כי ה׳ של שאמרה היא מיותר וצ״ל שאמר העבד כי זה הלשון נמצא בדברי העבד והנה גם אני הגהתי כזה במ״א שם. ואמנם מגלגלין זכות ע״י זכאי כי ידעתי ומכירו הייתי אותו שהיה ירא ה׳ מרבים ע״כ הזכרתי שמו על הספר ולכבוד נשמתו תנצב״ה אמן. אמרתי כי ע״ד הרמז והצחות י״ל בתפלתו הזכיר הטי כדך ואשתה ואמרה שתה ובמעשה אמר הגמיאיני מעט מים לא כדי שתייה כי נסה אותה בד״א ודינים כי י״ל טעימה מותר וי״ל אסור אבל יש חילוק בין אכילה לשתייה ולכך בתפלתו אמר סתם אנסה ואשתה ואמרה שתה ואח״כ לגמליך יודעת ג״כ הדין שי״ל בין אכילה לשתייה אותה הוכחת מצד חסידות גם יודעת הדין ובמעשה עשה חכמה יותר מעט מים לומר אולי הדין רק טעימה שרי ורבקה ידעה הדין שי״ל בשתיה ע״כ אמרה שתה די ספוקך ואח״כ לגמליך כלו די ספוקן ערש״י שהיה ג״כ צמאים ואפ״ה הוא תחלה והבן:

כבר עט״ז מ״ש בנהנין צריך שכ״א יברך מ״מ יוצא הוא בברכת חבירו ומ״ש דצריך לענות אמן ברי״ג ס״ב דיעבד אף בלא ענה אמן יצא. ומ״ש בשם הב״ח כוונתו מדפירש״י ברכות מ׳ א׳ הבוצע קודם שבצע כו׳ ולא פירש סתם ואף במסובין אם אחד אמר לחבירו שאצלו טול ברוך לא הוי הפסק ש״מ דרש״י ר״ל דוקא הבוצע הא אחר לאחר שבצע הבוצע וטעם אפילו שלא מענין סעודה לא הוי הפסק. ומ״ש בהניח תפילין י״ל בין מצוה דחיובא רמי עליו הוי הפסק משא״כ באכילת רשות וברכת שבח והודיה כשא׳ משבח לאדון כל בשביל כולם (שלוחו ש״א כמותו) ואכל הבוצע תו לא הוי הפסק למסובין ואה״נ באכילת מצה בפסח ליל א״ב אם טעם הבוצע ואחרים הפסיקו דצריכין לחזור ולברך דהוי כמו ברכת המצות. והט״ז עשה תקנה אם אירע שהפסיקו המסובין לברך המוציא והבוצע יכוין לפטור את מי שלא יפסיק בין שמיעתו לאכילתו אז יוצא ממ״נ וליכא ברכה לבטלה אף לרוקח דכה״ג לא יצא בשמיעתו דהוא והבוצע לא נתכוונו כ״א שלא יפסיק בין שמיעתו לאכילתו. ועא״ר י״ב ל״ד הבוצע ה״ה טעם א׳ מהמסובין יצאו כולם לדעת למ״א ועיין לבוש לכתחלה אסור ודיעבד יוצא והנה גם הר״ב בהג״ה יודה דלכתחלה אין לשוח אף אם אכל הבוצע:

והוי יודע אם הבוצע הפסיק בדיבור בין ברכה לאכילה ואחרים אכלו אח״כ י״ל דיצאו הם בברכתו הואיל והם לא הפסיקו בדיבור ומהא אמינא לה מר״ם ס״ב בהג״ה הואיל ומוציא אחרים בברכתו אף דהוא לא היה דעתו שישתה יין עוד וכוס זה מים ועסי׳ רי״ג במ״א ז׳ בשוגג מוציא אותם אע״פ שהוא לא נהנה ה״ה כאן בהזיד והפסיק מ״מ ברכתו לכתחלה שפיר הוי ולא עבר על תקנת חז״ל דדעתו היה לברך וליהנות ג״כ אלא שאח״כ הפסיק יצאו אחרים בברכתו. והוא באנו למחלוקת הרוקח והב״י כאמור:

אם קידש על הפת ובירך המוציא וסיים הקידוש ואח״כ נזדמן לו יין ומברך עליו צ״ע די״ל דלא הוי הפסק דעיקר מצוה על היין ואי״ה בסימן רע״א יבואר ובחידושינו כתבנו מזה:

שגמר סעודתו עט״ז בקנ״ח סי״א אות י״ב לענין ענ״י לאחר הניגוב יע״ש:

אינו עט״ז לאפוקי מהנוסחא בר״מ פ״ד ה״ב מה״ב שמברך המוציא עב״י ופרישה מק״ו ברכות ל״ה וכ״א ועמ״א ז׳ דבגירסא זו הא דאמר ברכות כ״א א׳ בהמ״ז וק״ש ד״ת תפלה דרבנן שאין מבואר ה״ה המוציא אין מבואר רק מק״ו קרי ד״ס יע״ש והנה יש לומר דיש כח ביד חז״ל לעקור דבר מ״ה בשוא״ת לא בקום ועשה כמבואר ביבמות צדי״ק ב׳ ואם כן בהמ״ז העמידו דבריהם בב״ק משא״כ ברכת המוציא דאפילו ע״י הרהור לא יברך ויאכל כך אם כן אין אוכל באיסור ומיעקרא ד״ת בקום ועשה מפני תקנת עזרא בב״ק ויש לומר דוגמא דציצית בשבת בסימן י״ג דלובש בקהל טלית פסיקא דלבישה לאו איסור דלא אמרה תורה לא תלבש בלא ציצית רק ציצית תעשה לך ושוא״ת נדחה מפני כ״ה ה״ה זה דמי אמרה תורה לא תאכל בלי ברכה אלא מ״ע לברך קודם ומכל מקום מי שלא בירך המוציא ואוכל ביטל כעי״ן מ״ע שלא בירך אבל אכילה לא הוי באיסור ודיו לבמ״ה מה ברכה שאחר אכילה לאו אכילה כאיסור הוי אע״פ שלא בירך אח״ז בהמ״ז ה״ה זה. והנה למ״ש בס׳ נ״ו וש״ה ג׳ טעמים דאין עונשין מ״ה א׳ הכי אגמרי׳ רחמנא למשה ב׳ דרגות לא תילוף מיניה ב׳ היא הנותנת חומר איסורו לא תהוי ליה כפרה בלאו ומלקות ג׳ דשמא אחר שהק״ו הוא לימוד שכליי שמא אחר העיון והחפוש ימצא איזה פירכא ודי לנו שנאסור לא להעניש מספק כמ״ש ביבין שמועה אם כן אף אם נאמר דק״ו ממש הוא אפ״ה אין מברך מספק שמא יש איזה פירכא על הק״ו ונמצא עובר על לא תשא כדיעה שסובר דהוא ד״ת עסי׳ רט״ו וס״ז ולפ״ז יש לומר המחבר לא סיים שאינה מ״ה כמו בטור (עיין פרישה) יש לומר דסובר דהוי מ״ה מק״ו ומכל מקום אי אפשר לחזור ולברך כאמור ובזה א״ש דיאכל כזית וכמ״ש במ״א ז׳ ולזה סיים עט״ז שאינה אלא מדרבנן ועמ״א ז׳ מזה. ובלבוש כתב פירכא ערש״י חולין ז׳ ב׳ ד״ה בצע מבואר דהמוציא כזית ור״פ ב״י נזהר שלא לאכול כזית מאחרים וחדוש בעיני ועמהרש״א ז״ל בח״א והבן:

בירך עט״ז שהנ״ב כשאמר בא״י אמ״ה או בריך רחמנא א״צ בא״י אמ״ה ועמ״א אות כ״ב דצריך לומר מלכא דעלמא:

אם הם עט״ז עב״ח בזה ובש״ע כתב שנים או רבים וכ״כ בטור ובלבוש היפך ואם רבים או אפילו שנים לא זו אף זו דבהמ״ז ושלשה א׳ מוציא כבסי׳ קצ״ג ושנים אין מוציא וכאן אפילו שנים ולשון הט״ז יש לומר דאסיפא קאי ודוקא הסיבו דבהמ״ז בג׳ לא בעינן היסיבו עב״ח סי״ב ומיהו לדידן משמע היסיבה אין בעי בזימון הא קביעות מקום בעינן עסי׳ קצ״ג ס״ג אם כן יפה עשה הלבוש כי לדידן הוי לא זו אף זו בהיפך:

אם כיון עט״ז דהא דאמרו בברכות מ׳ב א׳ דוקא היסיבה ולדידן ישיבה להתחלה ודיעבד יצאו אף בלא קביעות כלל ומ״ש דכוונת שומע ומשמיע אף בקבעו הדין כן תירץ בא״ר י״ז דנקבעו בסתם דעת המברך להוציא כולם כמו בש״ץ בר״ה דעתיה אכולהו משא״כ בלא קבעו צריך המברך שיכוין:

אם עט״ז עיין אות י״ב ועב״ח הוקשה לו זה דאפילו שנים גדול שבהן בוצע ותי׳ משום שיכלה אמן מפי רוב העונין נקיט לה יע״ש:

אבל עט״ז הוקשה דהר״ב זיכה שטרא לבי תרי כי בברכות מ׳ ז׳ א׳ בתוס׳ ד״ה אין כתבו שי״א דאין המסובין רשאין לטעום אפילו נתן לכ״א חלקם והשר מקוצי מתיר רק שאין רשאים לבצוע בידם מהככר כו׳ ולהשר מקוצי רשאי הבוצע ליתן לכ״א קודם ויאכלו מיד ולא הוי הפסק דמה לי שאוכל הוא מיד או הם דהברכה על כולם קאי משא״כ למאן דאוסר אף שנתן חלקם פשיטא דאסור לחלקם כ״א יאכל הוא דאל״כ הוי הפסק גדול ואף דלצורך הסעודה והמוציא הוא מכל מקום לכתחלה אין לעשות כן כבסעיף וי״ו. והב״ח שכתב מטעם אחר להוציא נפשם מפלוגתא היינו שמא יטעמו ולא הונח לי בזה דאם יזהרו רשאי וז״א:

אבל לקטנים עט״ז דמש״ה השמיט המחבר בניו ובני ביתו עב״י:

ולא שרי לברך עט״ז חילק בשבת פת על הלחם יהיה אדם אין כאן שינוי משא״כ מצה שינוי ויין גם כן כיון דאין עיקרו בכך ואפילו במקדש על השכר רוב שתייתם ממנו אפ״ה א׳ מוציא אע״פ שיצא דלחם דוקא על הלחם יחיה האדם והמ״א אות מ״א כתב טעם אחר וברע״ג אות ג׳ כתב הט״ז כמ״א וגם במקדש על הפת יכול לברך המוציא ולהוציא אחרים ודוקא מקדש על היין אחר כך מברך המוציא א״י להוציא אם אין אוכל עמהם יע״ש ועא״ר אות כ״ח וב״ח וכ״ט ולבוש ברע״ג. ולי ההדיוט יש בכאן ספק א׳ כמו שאגיד:

נסתפקתי הא דקי״ל כל ישראל ערבים זה בזה ומש״ה אע״פ שיצא מוציא עמ״א מ׳ ור״ה כ״ט אם הוא דוקא בתור׳ שבכתב המפורש אבל תורה שבע״פ הלמ״מ או דרשא או אחד מי״ג מדות יש לומר ע״ז לא נכנסו בערבות וכה״ג לא אמרינן אע״פ שיצא מוציא. ומה שהביאני לזה הוא מ״ש הלבוש כאן ס״ט כיון שאין מצוה בפירוש לאכול פת לא מקרי חובה ועא״ר אות כ״ח בשם מי״ט דרשא דג׳ היום אסמכתא וע״ת הקשה יין דקידוש גם כן דרבנן יע״ש והנה יש לומר אדרבה חובה לאכול פת בשבת מן התורה עמ״א קפ״ח אות ט׳ משמע במחלוקת שנויה אי בשבת וי״ט חייב לאכול פת מ״ה אי לאו ולמ״ד מ״ה מכל מקום אין מפורש בקרא רק תורה שבע״פ לית בכלל ערבות משא״כ מידי דרבנן חמור טפי דהוי מ״ע או לאו גמור מ״ה במידי דרבנן ומהא אמינא לה בי״ד רל״ט בש״ך אות כ׳ דח״ש שבועה חיילא עליה ואיסור דרבנן אין שבועה חיילא עליה כמ״ש הרלב״ח סימן ק״ג יע״ש ה״ה כאן דכוותיה ואם כן פת אין מפורש מ״ה בכתב ולית ערבות וז״ש הלבוש שאין בפירוש ומ״מ מ״ה הוא משא״כ יין קידוש דרבנן יש בו מ״ע עפ״י התורה אשר יורוך וחמור מתורה שבע״פ ויש בו לרבות כדכתיבנא:

שבצע עט״ז אפשר בשבת מיירי או אף בחול ובשבת פרוסת המוציא גופא לכולה שירותא ומכל מקום א״י איך יעשה אם חותך תחלה חתיכה גדילה ואחר כך חתיכה קטנה להמוציא והברכה צריך שתכלה בעוד הככר שלם ואם כן אחר כך שחותך פרוסה קטנה הוי החיתוך הפסק דמה״ט צריך שיחתוך קצת קודם הברכה כבסעיף א׳ שוב ראיתי עפ״י מ״ש בס״א בהג״ה דאם מסובין רבים צריך לחתוך פרוסה גדולה ומהפרוסה חותך המוציא לכ״א (ולא הוי הפסק דוקא בככר שלם ומכל מקום צ״ע דאם כן בחצי ככר ישתנה הדין ואפשר כיון שחתך לשם המוציא תו חתיכה שנייה לא הוי הפסק) ומה שנשאר מפרוסה יאכל לא משאר הלחם וכ״כ בדרישה יע״ש מזה: