ממין א׳ עט״ז כן מבואר בש״ע אפילו ב׳ מעלות לחתיכה נקי וגדול שלם עדיף ואפשר אפי׳ הרבה מעלות נקי וגדול ופת ישראל ושלם פת עכו״ם אם אין נזהר מפת עכו״ם שלם עדיף ופלוגתא דר״ה ור״י בברכות ל״ט ב׳. והוי יודע שגמרא אמר ר״י מצוה מן המובחר לא מדינא וכ״כ הרי״ף ובר״מ פ״ז מה״ב ה״ד ובטור והמחבר השמיט זה ורבינו יונה כ״כ בפירוש כי מצוה ממובחר אבל חיטין ושעורים דינא הוא יע״ש ונ״מ כי זה מקרי עבריינא ועובר על ד״ת ואפשר בר נידוי ומ״מ משא״כ מצוה ממובחר ואפשר זה בפתיתין גדולים הא פתיתין קטנים דינא הוא דבוצע על השלם דהא רבא אמר שם מברך ואחר כך בוצע ומיהו בר״מ משמע סתמא דהכל רק מצוה ממובחר לא מדינא אף בפתיתין שאין גדולים מהשלם יע״ש אפשר טעמא אחרינא אות בה ואפילו פרוסה יברך ואח״כ יבצע אבל ברש״י שם וכ״כ המחבר בקס״ז א׳ דיכלה הברכה על השלם וה״ה פרוסה שתהא יותר גדולה וצ״ע:

מניח עט״ז דעת רבי שלמן בגמרא שם ל״ט ב׳ דמייתי בתנאי יע״ש ובחידושינו כתבנו הגי׳ תוך השלימה או תחת השלימה לרש״י העיקר השלימה וקאי אפלוגתא דר״ה ור״י ולדידן הפירוש הפרוסה עיקר וקאי אחיטין ושעורין ודע דאפילו פרוסה גדולה חיטין יותר משל שלימה שעורים אפ״ה מניח שתיהן יחד:

ואין עט״ז דמין ז׳ או חשוב או חביב קודם כשרוצה לאכול משתיהן הא אין רוצה ל״ש קדימה ובסעיף ה׳ דמסלק פת עכו״ם היינו שרוצה לאכול אלא משום פרישות נזהר בזה מש״ה מסלק ובאות ה׳ בט״ז אי״ה נבאר בזה ועא״ר יו״ד:

כיון עט״ז ועמ״א אות וי״ו. כתב הפרישה כוסמין ושיפון כוסמין קודם דכוסמין מין חטים ושיפון מין שעורים יע״ש ועיין מנחות עי״ן כוסמין מין חטים שיבולת שועל ושיפון מין שעורים ור״ש פ״ק דכלאים מ״א ושיבולת שועל ושיפון שקולים הם שיפון קודם דחשוב ונקי יותר משעורים כידוע ועתוס׳ שם ברכות ל״ט ב׳ ד״ה כתנאי יע״ש ואי״ה בר״ח ורי״א אבאר עוד:

אם עט״ז עתוס׳ ברכות ל״ט ב׳ ד״ה אבל ומ״ש ספק השר מקוצי דאפשר דוקא טמאה וטהורה ברירה (באין אוכל בטהרה כו׳) הא של עכו״ם דוקא של ישראל ושלא יקבע להלכה הרואה כן צוה לסלק כעין מ״ש במ״א ט׳ או היה מסופק דאפשר דוקא של ישראל או דוקא עכו״ם כי פת עכו״ם קיל טפי עי״ד קי״ב סט״ו בהג״ה ומש״ה ההכרח לסלק. או אפשר דמ״ש המחבר נזהר מסלק פת עכו״ם קאי ארישא גם כן בין אין נזהר ובנזהר אם אוכל של ישראל מסלק שלעכו״ם שלא יראה בושתו שנקי ומניחו משא״כ באין נזהר ואוכל של עכו״ם א״צ לסלק של ישראל כי אין בושת שרוצה בנקי ואין ניכר מעלת ישראל בו. ועא״ר בזה ומ״ש עוד עיי״ן מ״ש במ״א אות ט׳ וט״ז בזה ועי״ד בש״ך כ״א וט״ז ח׳ דאורח מיסב אצלו איכא איבה אם לא יבצע עליו על של עכו״ם מש״ה הותר לבצוע עליו ולכל הסעודה משמע רק רשות ע״ש ובסט״ז בהג״ה ובמ״א י״ב כתבנו דבתה״ד וב״י משמע דמצוה להקדימו:

והנה באין נזהר ושל עכו״ם שלם אפילו ושל ישראל נקי וגדול פתיתין שלם עדיף מעשר מעלות כמבואר ס״א מ״א א׳ ואם של עכו״ם חטים וישראל שעורים וכדומה י״ל מניח שתיהם יחד כבס״א ומשמע שם אפי׳ נגד כמה מעלות מעלה דמוקדם בקרא שקולים היה וירא שמים יי״ש עיין לבוש ס״א (מ״ש שקולים) ובנזהר מפת של עכו״ם והוא שלם ושל ישראל פרוסה צ״ע ויראה י״ש יי״ש יניח זה אצל זה ויבצע רק מכשר אע״ג די״א יבצע משתיהן כאן א״א ושם ג״כ י״א יבצע מפרוסה וענ״ץ וא״ר והנלע״ד כתבתי ואין להאריך:

ועיין בסי׳ קצ״ו א׳ לענין זימון ובמ״א א׳ י״ל אח״ד נזהר ואח״ד אין נזהר והשלישי לא אכל כ״א כזית דגן תבשיל או ירק כבסי׳ קצ״ז יע״ש ואיבה ליכא כ״א ברוב אוכלים פת עכו״ם לא א׳ וא׳ עש״ך י״ד קי״ב אות כ״א ועי״ד בסי׳ פ״ח בש״ך אות ב׳ משמע נזהר מפת עכו״ם ובפרט דרך נדר דאסור להעלות על השלחן שאוכל פת עכו״ם ע״ש:

י״מ פת כו׳ עט״ז מה שמתרץ קושיית הב״ח כעין זה כתב הפרישה. והנה זה משום דמ״ה אין חייב בבהמ״ז כ״א כדי שביעה ממש הקילו בדרבנן אבל למ״ש הלבוש בקפ״ד ס״ו דבכביצה מ״ה חייב (עמ״א קפ״ד י״א) צ״ע למה הקילו כאן בספק ובעינן באחרים קובעים דהיינו ג׳ או ד׳ ביצים כמ״ש א״ר י״ז בשם ספר אור חדש יע״ש. ומיהו המוציא דרבנן הוי כבסי׳ קס״ז במ״א ז׳ וט״ז י׳ ועוד א״נ ד״ת מה לי המוציא או במ״מ:

אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י. דע דשלש ברכות בלחם גמור מ״ה הוא ויש להסתפק פת בכיסנין אם אכל כדי שביעה אי הוי מ״ה או מדרבנן ונ״מ באם מסופק אם בירך או לאו והנה פת לעקוכין עי״ד שכ״ט בש״ך אות ט׳ די״א עיסה במי פירות לאו לחם לחלה ה״ה לבהמ״ז לאו להם מיקרי ואין בשבע רק מדרבנן אטו לחם ד״ת ובלא שבע לא גזרו ולהמחבר שם הוי ד״ת וטרוקנין להטור סובר דמר בר רב אשי חולק ברכות ל״א א׳ עב״י כאן וכעכין הם פת גמור רק שרגילין לכוס אותם לתענוג ואין רגילין לאכול כדי שביעה מש״ה כל שלא קבע סעודה לא גזור הא כדי שביעה הוי מ״ה וכן פת שממלאין צוקר ושקדים פת גמור הוי באופן שכעכין ופת שממלאין כיסים אם כדי שביעה מ״ה חייב ובספק חייב לברך כבסי׳ קפ״ה ופת הנילוש במי פירות לרא״ש ספק הוא הואיל ואין חייב בחלה לאו לחם הוי ואם מסופק הוי ס״ס שמא בירך ושמא הלכה כרא״ש וס״ס בד״ת וספק א׳ בדרבנן די כמבואר בי״ד ק״י כה״ג וכובא דארעא ג״כ ספק הוא ובחידושינו ברכות ל״ה א׳ ומ״ב א׳ הערנו בזה. ובמ״א אות י״ו כתבנו דהוי מ״ה ושאני חלה יע״ש:

נסתפקתי באם שנים אכלו פת גמור וא׳ אכל פת כסנין כזית דא״צ לברך בהמ״ז אם יכול להוציא אותם ומה שהביאני לזה הוא מ״ש בקצ״ז במ״א וט״ז י״א ג׳ דכזית יכול להוציא אותם שאכל כ״ש דמ״ה ערבים רק שא״י לומר שאכלנו וכאן יכול לומר שאכלנו אלא דחז״ל לא החמירו עליו כזית לברך דליכא למיגזר אטו כ״ש דאין רגילין לקבוע עליו כו׳ ומ״מ שאכלנו יכול לומר א״ד כל דלא מחויב מדרבנן לא תקנו שיוציא אחרים דבב׳ שאכלו א״צ שאכלנו אפ״ה אין אחד מוציא חבירו אא״כ אכל כזית כמ״ש המ״א קצ״ז י״א כבסי׳ קצ״ג ס״א וטעמא נראה כי מדרבנן החמירו דלא הוי כ״כ ערבות הואיל ואי לא אכל לא מחויב הלכך בעינן שיהא חייב מדרבנן ה״ה כאן. ואי״ה יבואר עוד בקצ״ז י״א מזה ועמ״א קס״ז מ׳ ובמ״ש שם ובפתיחה כוללת מזה:

וי״א עט״ז וב״ח החמיר שלא ליתן בלחם משנה מעט שומן שראוי לחוש לדעת המחבר דאין מברכין המוציא ובהמ״ז על זה. ומיהו לחם שנותנין בו זאפרין דאין זה בכלל ולכ״ע לחם גמור הוי וכן נותנין צמוקים מעט בסתם מ״מ האי לחודיה קאי ואין מעורב ושפיר הוי לחם משנה:

והוי יודע אם מונח על השולחן פת גמור ופת הנילוש בשומן אפי׳ אם דעתו לקבוע סעודה ממנו אפ״ה יברך המוציא על פת גמור ועא״ר אות ב׳ בשם כ״ג:

כעכים עט״ז ואפי׳ הם לחם גמור חמשת מיני דגן נילוש עם מים לבד הואיל ועשוין רק לכוסס לתענוג ואין אוכלין אותם כ״ש לא החמירו בכזית וביצה עיין רש״י ברכות ל״ח א׳ כעכים וב״י כאן בשם הערוך בשם רבינו האי גאון על פסוק ולחם צידם יבש היה נקודי״ם כסנין הוי יע״ש בב״י מזה ומ״ש אפי׳ נוטל המלוי ובין לא ניטל מברך במ״מ עמ״ש אי״ה באות י״א מזה. כסנין לשון כי״ס טור וערש״י מ״א ב׳ ד״ה פת הבאה בכסנין ואי״ה יבואר בקע״ז:

אובליא״ש עט״ז עיין ברכות מ״ב א׳ לחמניות רש״י פירש אובליא״ש הא נילו״ש או ניבלא״ש קבע נמי לא מברך כ״א במ״מ ומעין ג׳ ולתוס׳ ד״ה לחמניות אובליא״ש לחם גמור ונילוש או ניבליא״ש בעינן קבע ובש״ע פסק כתוס׳ והיינו דר״י לא רצה לסמוך להקל כו׳ כי שמא כרש״י דנילוש לא מהני קביעות וממילא באובליא״ש ג״כ החמיר שבעינן דוקא קבע ובלא קביעות אין לאכול. ומ״ש בנאליסנק״י והנה תחלה כתב דדינו כמו טריתא בסט״ו דלא מהני קביעות ובסוף משמע דחזר מזה וסובר דמהני קביעות וי״ל וצ״ע:

ואי עט״ז דבריו הקדושים צריכין עיונא ודקדוקא רבה ויש בהם מקושי ההבנה. תחלה דקדק בהמחבר דבמרדכי יליף לחמניות תוך הסעודה מק״ו מכסנין (דפת כסנין מבואר ברכות מ״א ב׳ אין לך טעון ברכה לאחריו ולא לפניו אלא פת כסנין וכפי׳ התוס׳ שם ד״ה אלא כ״ש לחמניות היינו נילו״ש דלרש״י קביעות לא מהני ואף לדידן דמהני קביעות מ״מ בלא קבע לא עדיף מכסנין ואין פת פוטרתן ומברך במ״מ ולאחריו בהמ״ז פוטרתן ואובליא״ש לדידן בלא קבע לחם גמור ופת פוטרתן) והמחבר השמיט כסנין ענין זה ונקיט לחמניות דיש לטעות ולומר דדוקא לחמניות ותי׳ זה דהמחבר סובר רבותא אח״כ כתב דלחמניות תוך הסעודה בלא קבע צריך במ״מ אין תלוי בדעתו אם כוונתו לשביעה או לקנוח אלא אם אכל שיעור ממנו שאחרים קובעין בפ״ע או לאו והוכיח זה מהמרדכי דיליף ק״ו לחמניות מכסנין וסובר הט״ז ז״ל היינו מהא דברכות מ״ב א׳ דבגמרא דידן אמרינן בלחמניות בלא קבע לא מברך המוציא אלא במ״מ ומינה יליף לכסנין וברי״ף כתב ומסתבר היכא דאכל בתורת כסנין כו׳ והואיל וברי״ף נאמר הפסק בפירוש על הכסנין בלא קבע במ״מ ממיל״א בתוך הסעודה בלא קבע אין פת פוטרתן במ״מ ר\כ״ש לחמניות דלרש״י קבע לא מהני בנילו״ש כו׳ וא״כ ודאי לאו בדעתו תליא אלא בשיעור שאמרים קובעין כבס״ז זהו תורת כונתו אבל ודאי הרי״ף מיירי שלא בסעודה (עיין בס׳ חמד משה ולפ״ש א״ש) אלא שתמוה דהמרדכי יליף לה מברכות מ״א ב׳ כסנין תוך הסעודה מברך לפניהם כמש״ל. ומ״ש לשון אכל ולשון הביאו לפניו יע״ש:

שוב ראיתי שדברי מים חיים יוצאים מן המקדש וערבים ומתוקים כי בב״י סובר שהמרדכי חולק עם רבינו מאיר (או ר״י) כי ר״מ סובר דנילו״ש תוך הסעודה פת פוטרתן ומרדכי יליף מק״ו מכסנין דאין הפת פוטרתן והב״ח בס״ה סובר דוקא לאחר הסעודה אין פת פוטרתן הא תוך הסעודה פת פוטרתן וכנראה מתו׳ ברכות מ״א ב׳ ד״ה אלא שחולקין על רש״י ופירשו קודם בהמ״ז איירי יע״ש. והמחבר סובר דאי הכל תוך הסעודה נמי מברך לפניהם ומברכות אין ראיה וע״כ יליף מדף מ״ב הואיל ובכסנין אמר הרי״ף דמ״מ ממיל״א ה״ה תוך הסעודה כ״ש לחמניות ואם כן ודאי בשיעור תליא מילתא וכדכתיבנא. ומה שהראה לסי״ג אות י״ט ואי״ה שם יבואר ועמ״א אות כ״ב:

טפילים עט״ז באות ח׳ כסנין לקח המילוי אפ״ה במ״מ ואף עם המילוי במ״מ ואע״ג דמולייתא עיקר כמ״ש המ״א ט״ו מ״מ הפת אין טפל לו משא״כ רקיקים עם נויא״ט הוי טפל ממש ועם הנויא״ט אין מברך כלל עם הפת:

מ״ש המחבר בס״ט פת חצי זית המוציא דלאו ק״ו גמור הוא ובכ״מ פ״ג מה״ב הי״ב דבתחלה שמא יאכל כשיעור יע״ש הביאו הא״ר אות כ״א אבל פת כסנין לא חיישינן שימלך ויקבע סעודה דאין דרך לקבוע סעודה על פת כסנין:

אם עט״ז עב״י לשון הר״מ ז״ל פ״ג מה״ב ה״א ופירוש הב״ח והנה מלת לחומר״א אין נזכר בב״ח ויראה שהוא מדברי ט״ז לשיטתיה באות וי״ו כל שאין בריך במ״מ פוטר הכל וממילא בהמ״ז עדיף ברכה א׳ מעין ג׳ מלברך שלש ברכות אבל להב״ח שם קשה זה. והנה אף שדחה הט״ז דברי הב״ח מכל מקום אם אירע שאכל ולא נתן דעתו אם היה כזית או לאו או היה בהם תואר לחם או לאו יש לומר אע״ג דלא אכל כדי שביעה דמדרבנן חייב לברך הוי ס״ס שמא היה בפירור א׳ כזית ושמא היה תואר לחם וכה״ג מברך בהמ״ז (עמ״ש בהנהגות או״ה) ואם ודאי היה חדא לריעותא ובאידך ספק איכא לעיונא דאם אכל כ״ש הוי ספק תורה ומברך ולא אכל כ״ש ספק דרבנן ולקולא אלא דיש לומר דמ״ה אין חייב לברך דבישול מבטל אפייה ומדרבנן חייב הוי ספק דרבנן ולקולא ואין מברך אלא ברכה א׳ מעין ג׳ ובאנו למחלוקת הכ״מ ולח״מ פ״ח ה״ה מה׳ ק״פ בצלאו ואחר כך בשלו להכ״מ פסק דלא כרב הונא פסחים מ״א א׳ הוי מ״ה ולהלח״מ הוי מדרבנן אלא בחו״מ פרק ששי ה״ו סיים דאין בה טעם מצה וכ״ה בש״ע תס״א הא בישול אין מבטל אפייה. אם כן הוי מ״ה כל שיש כזית או תואר לחם וכדאמרן:

והט״ז ז״ל דרך בדרך הב״י דהתחיל בבישול ומרק ומה דסיים פתח אלא שהב״י סובר כי הר״מ ז״ל פסק במרק חדא לטיבותא סגי כרב יוסף וכרב ששת ובישול תרתי בעינן כזית ותואר כו׳ והט״ז סובר דלר״מ תרתי בעינן כזית ותואר הן בישול או מרק אלא דבישול אע״ג שלא היה תחלה בפירור א׳ כזית כיון דע״י בישול בכ״ר נדבק יחד דבק יפה ויש אז כזית בחתיכה א׳ שפיר מקרי כזית ואם יש תואר לחם מברך המוציא ובהמ״ז ומרק אין דבק טוב וצריך שיהא בפירור א׳ כזית ותואר לחם בודאי יש במרק כ״ז שלא שרה זמן מה החוש מעיד דלא סר תואר לחם ממנו. וה״פ אם יש כזית תנאי זה למרק או תואר לחם לבישול ותרתי בעי ויהיה הרישא וסיפא קאי לב׳ חלוקות (דלא כב״י) ומ״ש ולדינא אין לנו אלא פסק הש״ע עמ״ש אי״ה במ״א אות כ״ד. עמ״ש אי״ה באות שאח״ז. ומ״א כ״ה אי״ה אבאר בהא דפרוסה קיימת הא בישלה קתני יע״ש:

אלא עט״ז ועב״י מסברא וב״ח כתב דאל״כ למה נקיט חביצא ויש לומר או רבותא אע״ג שנדבקים תו אין תחלה כזית בפירור א׳ כו׳ עמ״א כ״ד או דאע״ג דלית תואר לחם ע״י המרק אם יש כזית כו׳:

מ״ש הר״ב בהג״ה עסי׳ קפ״ד לכאורה אין לו מקום כאן ומ״ש באות הקדום יש ליישב זה דנ״מ לפירוש הב״ח ולמ״ש והבן:

דפירורין עט״ז ה״ה מס״י וא״י משם אין ראיה דיש לומר דזה גרע אם כן ה״ה מסי״ב אין ראיה. ומכל מקום הכין הוא:

ביין עט״ז לאו הואיל ונתאדם הפת חשיב ליה כפת כסנין דאם כן לא להני כזית אלא שעי״ז נשתנה תואר לחם באין כזית ונקיט כסנין לדוגמא כמו התם אע״ג דפת הוא מברך במ״מ ה״ה כאן:

ואפילו עט״ז דעת ר״ת פסחים ל״ז ב׳ תוס׳ ד״ה דכולי עלמא דחלה מגלגול עבה אפילו דעתו לבשלה בקדיר״ה חייבת מיד בחלה עריסותיכ״ם כתיב וכן בלילה רכה ואפה בתנור לח״ם כתיב וחייב והמוציא בלילה עבה ע״ד לבשל באלפ״ס הן משקה או שמן רב הואיל ויש תואר לחם (ול״ד לס״י בישול קדירה לא חשיב תואר לחם משא״כ באלפ״ס עמ״א אות ל״א ול״ו) מברך המוציא וראיה מברכות ל״ז ב׳ היה עומד ומקריב מנחות משמע אף מחבת ומרחשת דדעתו ע״מ לטגנה בהרבה שמן המוציא אבל הרא״ש פ״ק דחלה מ״ה עיסה כו׳ סובר דחלה אין חייב אא״כ ע״ד לאפותה ואח״כ נמלך והמוציא אפ״ה אין מברך אע״ג ע״ד לאפותה ונמלך וטגנה במחבת ברב שמן או משקה במ״מ וההיא דמנחות במאפה תנור כו׳ והא דטחנה אפאה בשלה המוציא פרוסה קיימת (ברכות ל״ז א׳) ר״מ הוא דאין בישול מבטל אפייה ואנן קי״ל כרבי יוסי עכ״ל וכ״כ הרא״ש בפסחים שם מבואר להדיא דע״ד לאפותה ואפילו אפה וטגנה באלפס אח״כ מבטל כו׳ וההיא דמעשה אלפס חייב במעט שמן כבסי״ד בהג״ה. ובטור כתב כאן בלילתו עבה חייב בחלה. והמוציא ביש תואר לחם תמה הב״י הא בי״ד שכ״ט פסק כר״ש דוקא ע״ד לאפותה והב״ח כתב דגם כאן מיירי ע״ד לאפותה דמודה הר״ש דחייב בחלה והמוציא וזה אי אפשר כמש״ל וכ״כ הפרישה דהרא״ש אף ע״ד לאפותה מחייב בחלה לא המוציא ממה שכתב טחנה אפאה כו׳ מ״ש הט״ז א״ש המחבר כאן ואע״פ דחייב בחלה היינו ע״ד לאפותה בי״ד שכ״ט סי״ג (ובמקצת דפוסים שם עיסה שבלילתה רכ״ה יראה דצ״ל עב״ה יע״ש) בהמוציא אין מברך כר״ש בפ״ק דחלה אע״ג לדידן בס״י כזית המוציא דבישול אין מבטל אפייה ושני לן בההוא דצלאו ואח״כ בשלו ומצה בתס״א דטעם מצה בעינן כמ״ש באות י״ב ובמ״א אות כ״ה מ״מ קי״ל דאין מברך המוציא בעיסה שטיגנה באלפ״ס ושאני בס״י דהוי לחם גמור תחלה ועמ״א ל״א ואי״ה שם יבואר. ואפ״ה הקשה הב״י על הטור וליכא למימר ע״ד לאפותה כב״ח דמ״מ פסק דלא כר״ש כו׳ כמש״ל אלא דדברי הט״ז א״א לפרש כן במ״ש מדתלה חלה בהמוציא ואין לומר דלר״ש אה״נ דאין מברך המוציא והטור בהא פסק דלא כוותיה א״כ מאי קושיא דתלה חלה במוציא דלר״ת נמי שוין דין דחלה בלא תואר לחם מגלגול חייב והמוציא תואר בעינן וי״ל דלר״ת שפיר הזכיר חלה דעיקר ראיה הואיל וחייב בחלה ומ״מ כאן תואר לחם ג״כ בעינן אלא דא״כ אימא כב״ח סוף דבר אני העני לא הבנתי בכאן כוונתו על בורי׳. ועמ״ש אי״ה במ״א ל״א מזה וכאן אין להאריך:

שנהגו עט״ז שכ״כ המ״א אות ל״ד ועמ״ש הט״ז אות וי״ו (ט״ס ד׳) דמ״א הוי קולא וכ״ש מעין שלש לקצר בברכות הוי קולא וי״ל אמאי לא היכא דספק אם במ״מ או יאמר שהנ״ב כבקס״ז ס״י וצ״ע בזה והיינו בדיעה א׳ כר״ש ויש חולקין הוא ר״ת כמו שציין באר הגולה ומ״ש באות ט״ז יש חולקים כוונתו אדיעה א׳ ושם צ״ע כמ״ש לעיל:

אלא עט״ז ואף לר״ת דוקא בתואר לחם מברך המוציא (ושאני חלה עתוס׳ פסחים ל״ז ב׳ ד״ה דכ״ע) ועמ״א אות ל״א:

ואין עט״ז ממ״ש שנאפי״ת אח״כ בטיגון יורה כמ״ש המ״א ל״א ול״ו דוקא אפי״ה ע״י טיגון הא בישול בקדירה לית תואר לחם ומוכרח הוא מס״י ולאקשי״ן אף ע״י טיגון לית בהו תואר לחם. ומ״ש אם נילו״ש במים ומטוגן בדבש הוי כסנין כמו הויז״ן בלאזי״ן הני דידן עושין ממי ביצים. ומ״ש במים שנתלבן או יין אדום התם מטעם דלית תואר לחם ואפשר ע״י דבש ר״ל דאין בו תואר לחם אבל ממ״ש כסנין משמע מטעם כסנין הוי וצ״ע:

מ״ש הר״ב בהג״ה בסי״ד מעשה אלפס המוציא ומעט שמן שמושחין האלפס לאו שמן הנה מעשה אלפס בלא שמן הלכה כרבי יוחנן פסחים ל״ז א׳ המחבר בי״ד שכ״ט ותס״א ס״ב הביאו וא״י למה השמיט כאן שעיקר מקומו ומ״ש הר״ב מעט שמושחין האלפס בהר״ש פ״ק דחלה מ״ה כתב סתם מעט שמן שמטגנין בו וכ״כ הב״י בשם הגמי״י פ״ג דברכות ואמת ח״י מה נטגן במחבת עם שמן כ״א מנחות חביתי כה״ג במעשה קרבנות פי״ג ה״ג אבל מחבת ומרחשת המ״ז שם משמע דנאפית במחבת כך בלא שמן רק תחלה נילוש בשמן ופושרין וע״ש ובתוס׳ פסחים ל״ז ב׳ ד״ה דכ״ע נקטו מחבת ומרחשת וצ״ע ועמ״ש במ״א ל״ז מזה:

ודוקא עט״ז מ״ש הר״ב בהג״ה בתנור ל״ד ה״ה באלפס במעט משקה מברכין המוציא כבסי״ד בהג״ה ומ״ש דוקא קבע סעודה עליה ועיקר רבותא דל״ת דין טפלי קמ״ל. משמע אם הפשטיד״א פירות ובצק משאר מינים טטרק״א וכדומה הפירות עיקר ובטל הקמח ואין מברכין שהנ״ב רק ברכת הפירות עמ״א ט״ו. ובאלפס במשקה אפי׳ קבע סעודה אין לאכול אא״כ תוך הסעודה כבסי״ג בהג״ה ועא״ר אות ל״ג וא״י מה קשיא ליה דוקא הכין הוא באלפס שמשקה אפי׳ קבע סעודה אין לאכול רק תוך הסעודה אפי׳ בלא מולייתא כבסי״ג מחלוקת הרא״ש ור״ת יע״ש: