ששפשף עט״ז. בסי׳ ג׳ דבמקום גבוה א״צ שפשוף כו׳ ובזה הכריע דודאי אם השתין בגוונא דשייך ניצוצות והוא עבר ולא שפשף צריך ליטול בפנים דיחשדוהו מאחר שמצוה לשפשף משא״כ כשהשתין ממקום גבוה יוצא בעליה להשתין לארץ הכל יודעין שא״צ שפשוף לא יחשדוהו עמ״א ג׳. ובגמרא לא נזכר שפשוף רק ונטל ידו א׳ וכן בר״מ אבל ברש״י וט״ז נקטו אותה ששפשף. ובגמרא י״ל כלבוש ועיין פרישה ולמ״ש א״ש:

וה״מ עט״ז רש״י ביומא למ״ד א׳ דלשתייה לחוד פסקינן בקנ״ח ס״ו דאין צריך ידו א׳. ומ״ש הר״ב בהג״ה דלאחר בהמ״ז א״צ נטילה לשתייה ונרשם הר״י ורש״י הנה רש״י עשה כלומר הלכה בסעודה ואלו למ״ש הר״ב א״צ כלומר דוקא בתוך הסעודה חיישינן שמא יתן פרוסה הא אח״כ לא אלא משמע אף שלא בסעודה שמא ישכח ויתן פרוסה למתק השתייה דא״צ לחוש לכך ועיין פרישה. ומשמע אף שמשקה עיקר ופת למתק שא״צ המוציא אפילו הכי אסור בלא נטילת ידים וצ״ע דבקנ״ה לא משמע כן ועסי׳ רי״ב ואי״ה יבואר בזה. עמ״א כאן אות וי״ו אי״ה בזה:

כתב בתה״ק בית ששי שער חמישי מי שהוא איסטניס שרי ליטול בחוץ וכ״ה בגמרא פת ארנב״י כו׳ ובגמרא שם ומחזיר (השמש) הטפיח לאורחין וכפירש״י וא״י למה השמיטו הפוסקים:

כל עט״ז בטור כ׳ כל מ״ש בע״ה עשה ומעשה בר״ש שנכנסו אורחים אצלו וגזר שיאכלו ונדדו ומנדין והלקה אותם. אדרבה מעשה לסתור שלא רצו והלקו שבדו בנדר ועיין פרישה הקשה עוד איך בדו בנדר ותי׳ הט״ז דנדרי זריזין הוי וע״כ הלקה שלא קיימו כל מ״ש בע״ה עשה ואף להמ״א אות י׳ לאחר ההפצר היו עושין כן או מדנדרו עשו שלא כהוגן ומתורץ הכל ועיין פרישה תי׳ בע״א. וי״ל אמאי לא דעברו אין מסרבין לגדול מדינא דש״ס (עיין במ״א אות י׳ ומהרש״א פסחים ספ״ז) ודוחק לומר שאורחים היו גדולים כר״ש מדהלקה אותם וצ״ע. גם מ״מ על דרך ארץ צ״ע ועיין בר״מ פ״א מ״ה ממרים ואי״ה בפתיחה כוללת יבואר:

פרוסה כביצה עט״ז וכ״ה ברייתא שם לא יאחוז אדם בידו עב״י:

לא עט״ז עב״י וב״ח ומ״א אות י״ח אי״ה מבואר בגמ׳ פסחים לא ישתה תרי משום זוגות ובש״ע השמיטו דאין מצוי עכשיו סכנה ועי״ד קי״ו א׳ בט״ז א׳ וקט״ו בט״ז אות י׳ בזה ולכאורה באיסור׳ לא פליג אף דל״ש הטעם משא״כ בסכנה נזהרים הם מעצמם ול״ש לא פלוג אבל שם יש פירושים אחרים ובפריי שם כתבנו מזה ואי״ה יבואר עוד במ״א וכאן אין להאריך:

הגדול עט״ז קושיית הב״ח בקס״ז סי״ד גדול בוצע ובסי״ז הבוצע פושט ידו תחלה א״כ דינא הוא ולא דרך ארץ וכ״ת בשכיבד הגדול לקטן לבצוע או בע״ה בוצע א״כ למה הוא גרגרן דשם נאמר דרשאי לכבד לפשוט יד לגדול הא גרגרן לא הוי ותי׳ הב״ח בשכ״א קערה לפניו והקשה מקס״ז סט״ו דא״צ להמתין על הבוצע (וי״ל התם משום הפסק משא״כ כאן) ע״כ תירץ דמיירי שגדול נתן רשות לקטן לבצוע ואפ״ה אין ראוי שיפשוט יד ג״כ דהר״ז גרגרן ונוטל רשות יש לו מעלה א׳ שיבצע אבל לא לפשוט יד ועמ״א אות ו׳ פירש כב״ח ולכן מפרש בקס״ז אות ל״ז שגדול נתן לו רשות לבצוע יע״ש והט״ז יפרש התם בבע״ה וי״ל דברי הט״ז בע״א וע׳ פרישה ואין להאריך:

אבל עט״ז בד״מ ביאר זה דכשאומר לחבירו בא ואכול עמי וירא שמא יסרב אומר מה לך אאכול עמך פ״א שנראה שאומר כן שלא יסרב בו ולא שיבוא ליד פרעון זה שרי יע״ש וא״כ לק״מ מ״ש הט״ז ז״ל:

מפני עט״ז וקשה מסכ״ב דמקנח מקום נשיקת הפה או שופך מים והא איכא סכנה אם לא שנחלק בין שיורי כוסות ובין יש הרבה משקה בכוס דאין סכנה ולי״א דוקא לידו אסור (עמ״א כ״א) א״ש ובלבוש סט״ז ואם יודע שחבירו אינו מאניני הדעת מ״מ יקנח מקום נשיקת הפה ועא״ר:

לא עט״ז פי׳ כלבוש רק מ״ש הלבוש עד לאחר הסעודה כתב דא״צ רק לאחר שהניח לכ״א חלקו רשאי מיד ניתן לשמש ועמ״ש אי״ה במ״א אות כ״ג מדין השמש ועסי׳ קס״ט ס״א:

אע״פ עט״ז. ואם יש תשעה ושמש יראה דאוכל בלי נטילת רשות כדי שיוכלו לברך שם ואפשר ברכת הזימון שאני ואי״ה בסי׳ קל״ג יבואר עוד בזה. שוב ראיתי בא״ר כ״ד הרגיש בזה:

עיין א״ר אות כ״ג וכ״ד העתיק כמה דברים טובים כדרכו הטוב נקיי הדעת אפי׳ סעודת מצוה וכ״כ עט״ז. של״ה כל האוכל אכילה מרובה עובר ג׳ לאוין השמר לך. פן תשכח. בל תשקצו. לא יאכל וישתה מעומד ולא יעמוד מיד וישתה כשיעור ברכה אחרונה בהמ״ז מעין ג׳ בנ״ר. דעתו מעורבת עם הבריות לא יבכה בין השמחים כו׳. כתב של״ה או פי׳ (שוי״ם) היינו תוסס בחבית לא מה שעולה כששופך בכלי ומ״מ יש ליזהר גם ממשקין שנתגלו יין מים וחלב אע״ג דהאידנא מותרים שומר נפשו ירחק מהם. יע״ש כמה דברים טובים:

מ״ש המחבר בס״ב אחר ששתית ונשאר יין כו׳ עיין לבוש פירוש דמיירי באין איסטניס ובסי״ז מיירי בחבירו איסטניס וכמ״ש בע״ז אות ח׳ מזה: