עד עט״ז. מדומד״ם פי׳ הסמ״ג אבן דומם עב״י משמע שא״י לדבר כלל בפני המלך אפ״ה מברך לכתחלה וכ״מ בצ״ט בהר״ב ס״א בהג״ה דשאר ברכות (אף בהמ״ז יכול לברך שכו״ר) והיינו אף שא״י לדבר כלל לפני המלך ועמ״ש אי״ה באות שאח״ז:

אם עט״ז. ובמ״א אות ג׳ יישב זה וכן הט״ז גופא ישבו בדוחק. דע דבסי׳ ע״ו במ״א י״ג נסתפקנו בודאי מ״ר אם חוזר בתפלה וק״ש עתה ראיתי למהר״י עיא״ש ז״ל בספר לחם יהודה בה׳ ק״ש ס״ג הי״ד בשם ע״ת יע״ש והוא כתב דודאי מ״ר בתפלה חוזר ובשאר ברכות מסופקין יע״ש. ע״ש אם בירך וא״י לעמוד על עצמו שיעור הילוך פרסה יש להסתפק אי דומה לק״ש ותפלה או לאו עסי׳ צ״ב משמע דק״ש כשיודע לכתחלה חוזר יע״ש. והנה אם נאמר דמ״ר אפי׳ ודאי הואיל ומדרבנן לא החמירו בהמ״ז א״כ ה״ה זה דמ״ה יוצא אף בא״י לעמוד על עצמו שיעור פרסה רק מדרבנן וצ״ע. ובא״ר שיכור כלוט בשאר ברכות לא יצא א״י לדבר לפני המלך יצא ובהמ״ז ד״ת חוזר:

אם מחמת אונס קרא ק״ש ותפלה ובהמ״ז בלבו ממש יצא כמ״ש מ״א א׳ אם היה במקום צואה לא יצא דאסור להרהר בד״ת במקום צואה מ״ה והיה מחניך קדוש עסי׳ פ״ה ונגד ערוה מותר בהרהור לא בצואה ולעיל ביארתיו בעזה״י: