כל עט״ז בסי׳ קצ״ו אות ב׳ הקשה למה כהן וזר בפת עכו״ם אין מצטרפין ובא״ר קצ״ו אות ג׳ תי׳ קצת יע״ש ומש״ע משמע דמצי למיכל אע״ג דאין תאיבין ועיין לבוש ופרישה אבל שבעו כ״כ דין יכולין כלל לאכול אין מצטרף. והוי יודע דאם גמרו סעודתן ובא השלישי אם אמרו בפירוש שאין רוצין לקבוע אז אין זימון אע״ג דלא שפיר עבדי דחייבין לחזור אחר זימון כבסי׳ קצ״ג אבל אם שתקו ובא הג׳ ואכל כזית מחוייבין דהוי קביעות ומ״ש בקצ״ג ס״ב שהם קבועים בגמר סעודה זהו נמי בכלל הואיל ומצי למיכל וכ״כ רש״י ברכות מ״ז א׳ ד״ה אכילנא ואי אתה מחייבנו בזימון והוכרח לפרש כן דרב במ״ה ב׳ סובר שנים רשות לזמן ואי דיהא ר״ש ב״ח נמי בהדייהו לומר ברכת זימון א״נ אין מצטרף יכול לענות ברוך שאכלנו משלו כמ״ש רש״י מ״ה ב׳ בא ומצאן כיון שלא אכל ועסי׳ קצ״ח במ״א א׳ (ואי לפטור עצמו בבהמ״ז שלהם לא הוי ר״ש ב״ח מסרהב בשביל זה) ש״מ לחייב בזימון לכולהו וגדול המצוה כו׳ וקשיא להרר״י דסובר כל שלא הוקבעו בהמוציא אין חייבין עסי׳ קצ״ג בטור מכאן וער״מ פ״ה מה״ב ה״ט כתב ובא ג׳ ואכל כו׳ חייב בזימון ובש״ע כתב לכתחלה ומכהן וזר י״ל דהוי כאלו אמרו בפירוש באין רוצים לקבוע משא״כ כאן בשתקו וכל זה בחידושינו שם:

בא״ר ד׳ מסופק אם א׳ מצי אכל והשני לא אי מצטרפי ונ״מ בא׳ אמר הב ונבריך יע״ש. ואני מסופק אי בעינן דמצי למיכל כזית דוקא אי כל שהוא וער״מ פ״ה מה״ב ה״ט ואפי׳ כל שהוא ואפי׳ משאר אוכלין י״ל כ״ש אשאר אוכלין קאי. גם מ״ש מצי למיכל ולא מצי למשתי וצ״ע:

המצטרף עט״ז לכתחלה גם המ״א ז׳ מודה דראוי לברך ברכה מעין שלש על יין ותמרים ודיעבד פטור.ועמ״א קע״ז וי״ו התם הוי דיעבד שאוכל תמרים אחר הסעודה ויש בהמ״ז לפניו פטור אף לכתחלה כמו יין ומיהו בקפ״ב במ״א ח׳ ט׳ לא משמע כן יע״ש בפריי:

יכול עט״ז תוס׳ ברכות מ״ח א׳ ד״ה עד יע״ש ור״ה כ״ט א׳ ועמ״א י״א דב׳ וא׳ בור סופר מברך אפי׳ לא אכל כלל הלבוש בס״ד הביא ירושלמי דהב״י ואכלת וברכת מי שאכל מברך ונהנין מי שרוצה ליהנות יברך א״כ ל״מ בבהמ״ז דאין מברך אא״כ אל כזית דגן אפי׳ בנ״ר נמי אין מוציא אא״כ אכל דקי״ל כה״ג נמי לא ליתהני ולא ליברך אע״ג שכבר אכל ומחויב הוא מ״מ נהנין הוי ולא היה לו לאכול אא״כ ילמוד הברכות עסי׳ קס״ז מ״א אות מ׳ וכאן אות י״א ובלבוש כתב כזית פת דוקא לא דייסא ואי״ה יבואר עוד במ״א:

אם עט״ז הנה אנן קי״ל אכילה כדי שביעה אז חייב מ״ה כבסי׳ קפ״ד ס״ו וקפ״ו ס״ב ויש פוסקין כרבי מאיר בכזית ושבע״ת זו שתייה ויש קולא וחומרא לכ״א מהפירושים ע״כ כתב רמ״א טוב ומ״מ העיקר כמ״ד כדי שביעה וא״צ לשתות ועמ״א י״א והמרדכי אפשר סובר בכה״ג דמי שחייב מדרבנן אין מוציא לד״ת דערבות ל״ש אלא מה שמחויב וא״א לפטור מינה משא״כ אכילת רשות ומ״מ לדידן דרבנן מוציא ד״ת מטעם ערבות וכמ״ש באות ג׳ ולכן רק טוב מב׳ פנים ואין להאריך: