אף הוא עט״ז פי׳ דברי הגאון דהתחילו כ״א בפ״ע ואז תליא אם גמרו סעודתן יחד כמ״ש בקצ״ג אות ו׳ ומש״ה אם רוצה גומר קודם. ומ״מ בנחוץ משום הפסד ממונו מודה להב״י דרשאי אף התחילו ביחד ועמ״א א׳:

עד עט״ז אולי כוונתו למ״ש הטור פירש״י ברכות מ״ה ב׳ א׳ מפסיק לשנים עד הזן שהוא ברכת הזימון כר״ש מ״ו א׳ והא הטור פוסק כרא״ש אביו ז״ל דהזן לאו מברכת הזימון הוא ויחיד אומרה יע״ש והט״ז ז״ל תיקן זה דרש״י מ״ו א׳ פירש כן לר״נ עד היכן ברכת זימון מיקרי דיחיד אין אומרה אז נברך אבל ר״ש סובר זימון מקרי ואף שיחיד אומרה הזן אפ״ה צריך להמתין עד שיגמרו הזן הואיל ולא מזכיר שם בה מיהא ניכר שהפסיק משום ברכה (משא״כ בעשרה שמזכיר השם אף לר״ש די עד נברך וכדבעינן למימר לקמן בט״ז ומ״א אי״ה) וא״כ א״ש מ״ש הטור שהוא מברכת הזימון לאו ממש דהא יחיד אומרה אלא דצריך להמתין וכן כוונת רש״י כתוס׳ עי׳ ד״מ וב״ח ושאר אחרונים ז״ל:

וכ״ש עט״ז. דבריו צריכין ביאור. בטור כתב אחי הר״ר יחיאל ז״ל שאלתי לא׳א\ הרא״ש ז״ל לפי׳ ר״י ביחיד המפסיק לב׳ מתחיל בנודה לך ג׳ שהפסיקו לז׳ איך יזמנו הם והשיבני יחזרו לראש נברך שאכלנו משלו כי לא נצטרפו אלא לאלהינו ומיד כשאומר לאלהינו היו הג׳ רשאין לאכול לכך יחזרו לראש אבל יחיד הפסיק לפנים צריך להפסיק עד סוף ברכת הזן לכן נפטר מברכה ראשונה לר״י ואני כבר כתבתי למעלה שחוזר לראש הזן ומ״מ למדנו מדבריו בג׳ שאין צריכין להפסיק עד שיאמר נברך אלהינו הפרישה ביאר זה בטוב כי שלש פירושים יש א׳ רש״י ברכות מ״ו ב׳ יחיד אין אומר הזן לר״ש ומיבעיא בג׳ שנתחייבו בזימון והפסיק א׳ לב׳ עד הזן וגמר סעודתו מהיכן מתחיל ביחיד מנודה לך או מראש. ור״י סובר דודאי יחיד אומר הזן אבל כאן הואיל וכבר שמע הזן אף שאכל אחר כך מתחיל מנודה לך והרא״ש סובר כשאכל אח״כ מתחיל מראש כדין שאר יחיד והרר״י שאל להרא״ש לפירי דיחיד חומר הזן וכאן הואיל וכבר שמע הזן והשיב הרא״ש דיתחילו מנברך ממש אף לר״י כי בעשרה א״צ לשמוע הזן (הילכך אף ששמעו הזן צריכים מראש כו׳) וכ׳ הטור ואני כבר כתבתי שאכל צריך מהזן עמ״ש עתה א״כ ה״ה בג׳ לז׳ מתחיל מנברך ממש עמ״ש עתה ואין כאן שאלה ומ״מ יש נ״מ לדינא שג׳ לז׳ א״צ להפסיק רק עד לאלהינו כו׳ עב״י והט״ז גמגם בזה כי סובר דעת ר״י בעל התוס׳ שם ד״ת להיכן כו׳ הם הרא״ש ע״כ תי׳ כי תחלה סבר הרא״ש כו׳. ומ״ש וה״ה אם לא אכלו אלא לנברך צ״ע למה דבשלמא אם אכלו צריכין ג׳ לזמן נברך עמ״ש עתה משא״כ בלא אכלו ג׳ כמו א׳ מתחיל בנודה לך אף להרא״ש כמבואר בטור וי״ל דג׳ לז״ א״צ להפסיק לומר המברך אלהינו שאכלנו משלו רק מיד שיאמר נברך אלהינו יענו הג׳ ברוך אלהינו ודי ומותרין מיד לאכול כי לאחר הזכרת השם שצריך עשר׳ יענו השבעה שאכלנו משלו וכיון שכן אין נפטירין הג׳ מן זימון ג׳ אף שענו שאכלנו משלו וא״כ אף לא אכלו אח״כ ולא היה דעתם לאכול אפ״ה יזמנו אח״כ כדין ג׳ נברך שאכלנו משלו כו׳ וכן הבנתי מא״ר אות ז׳ ח׳ יע״ש היטב. ועכ״ז אני העני אין מבין דעת קדושים בזה. דודאי מדהשיב הרא״ש ז״ל להרר״י אחיו ז״ל דמתחילין השלשה מנברך לא מהזן הטעם מיד שאומר השם די שיענו הם הג׳ ברוך ה׳ כו׳ א״כ איך כתב הטור שאין נ״מ מדברי הרא״ש כי אם שא״צ ג׳ להמתין עד הזן הא נ״מ טובא שצריך שיחזרו מנברך אף אם לא אכלו אח״כ וצ״ע. ומ״ש הט״ז בעיקר הדין בג׳ שאין מחויבין להפסיק לז׳ ואם ירצו מברכין בזימון ג׳ קודם הז׳ כי בג׳ אמר חייבים ואין רשאין במ״ה א׳ ונו״ן א׳ משא״כ בעשרה רק רשאין ליחלק אם הם בגמר כו׳ וראיה מר״ב הקשה עליו בא״ר אות ו׳ דטעמא דגדול כ״ה (עמ״א קצ״ג ו׳) ואה״נ בג׳ כה״ג אלא דל״ש יע״ש שהאריך וגם בספר חמד משה האריך ולדינא ראוי להחמיר להו בג׳ דחייבים ה״ה בעשרה לפי׳ תלמוד בבלי עמ״ש בקצ״ג ובחדושי במשנה ר״פ ג׳ שאכלו וכאן אין להאריך:

בלא עט״ז אף דהטור בסי׳ קע״ח דברים הצריכים ברכה במקומן אין שינוי מקום הפסק עי׳ פרישה ודרישה מזה באורך ומיהו להמחבר בקע״ח ודאי צריך להאי טעמא דאינם זזים ממקומם ולא הסיחו דעתם: