ואם עט״ז. דעתו ז״ל דל״ד שכר תאנים וכ״מ בב״י בשם הרשב״א דכל שעיקר ועמו טפילה ומיהו המ״א אות ב׳ לא פירש כן (ורשב״ם תשב״ץ וב״י רשב״א) ועיין לבוש וא״ר ב׳ והקשה מי״ד שכ״ד ס״ט (ושם באות ט׳ וש״ך י״ז י״ל דוקא אורז דנגררים אחר המים אבל ברא״ש משמע הטעם טכ״ע ד״ת) וכ״ת ה׳ מינים חשובים המה א״כ אף באין טעם כמו בר״ח בט״ז אות ג׳ דאפי׳ אין נ״ט ושם יבואר אי״ה וע״כ צ״ל דלענין חלה לא מהני חשיבותם רק טכ״ע א״כ כ״ש לענין ברכה דליהני טכ״ע ותי׳ דהא יש ברכה על השכר שהכל ועל היין פה״ג הולכין בתר הרוב משא״כ התם ולכאורה הטעם דרוב עדיף מטעם דהרישורפין וסוקלין על רובא כו׳ וטעם כעיקר הוי כמו ח״ש לי״א. ומ״מ קשה ברכה אחרונה למ״ד מעין ג׳ ד״ת כמ״ש הטור בר״ט (עמ״א קע״ב ג׳ א״כ מעין שלש ד״ת ואיך יפטור בנ״ר דרבנן של שכר למעין שלש דיין וטכ״ע ד״ת שוב ראיתי מההוא דר״ח ס״ט קמ״ח מה׳ מינים עם שאר קמח ואין כזית כא״פ אין מברך בהמ״ז ומשמע אף ניכר ונרגש טעם הדגן ועמ״א שם ט״ז ותנ״ג אות ד׳ ע״ש א״כ כ״ש כאן דבהמ״ז ודאי ד״ת ולפ״ז ביין מועט בשאר משקין אף שיש בערך כזית כא״פ הא מבואר בתרי״ב סעיף י׳ דשתייה בעינן רביעית מתחלתה וסופה כדיעה א׳ בסתם ועמ״א ריש י׳ אות א׳ ושו״ת פ״מ ח״ב סי׳ כ״ז ואי״ה יבואר בר״י ובפשיטות י״ל דלגבי ברכה הולכין אחר הרוב וכל שעיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר הטפילה ועסי׳ ר״ד סי״ב ואי״ה יבואר:

ועדיין צ״ע מר״ד ס״ו ומ״א ט״ז דיין במים כל שאין ששה חלקים מים מברך פה״ג וכ״ש בשאר משקין כל שיש טעם יין ולט״ז עכ״פ שוה למים ולמה זה כתב כאן הולכין אחר הרוב אם לא שנחלק בין נתערב ממילא לנותן בכוונה יין ליתן טעם במים כל שיש טעם יין והוא א׳ מחמשה במים מברך פה״ג (עסי׳ תמ״ב בטור וב״י ובש״ע ואחרונים שי״ל בין הנך דעיקר עשייתן כך יע״ש) ולפי שהדברים ארוכים ולי העני דרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי לקצר כאן ואי״ה בפחיחה ובר״ד ס״ו וסי״ב ור״ח סא״ב וס״ט יבואר עוד וכאן אין להאריך:

ומ״ש שומן אע״פ שנ״ט הרבה לשיטתיה לכאורה בי״ד צ״ח אות י״א דשומן לא מיקרי לטעמיה עבידא משא״כ כשיש הרבה שומן מברך אפ״ה בברכות הולכין אחר העיקר ואע״פ שאוכל חטים שלימות עם שומן פה״א ואין מברך שהכל ואי״ה בסי׳ ר״ד סי״ב בט״ז י״א ומ״א פ״ה יבואר עוד ואי״ה באות ב׳ כאן יבואר עוד בזה ובאות ט׳ אי״ה יבואר:

ואם עט״ז דעת הב״ח ז״ל לרפוא׳ אף שמן מעט באניגרו״ן כ״ע (הרר״י ובה״ג) מודים דשמן עיקר ומברך רק פה״ע ואם מכוין לאכילה בנותן שמן מעט הרר״י מודים דאניגרון עיקר ובשמן הרבה יותר מהרגילות מ״מ (אניגרו״ן הרוב) להרר״י פה״ע ולבה״ג שהכל ומחק מ״ש הטור שזה רפואתו שנותן שמן הרבה מוחק תיבות הרבה יע״ש. וכ״נ מסתימת המחבר כאן ומ״ש רש״י ברכות ל״ו א׳ ד״ה החושש בגרונו וצריך שמן הרבה ושמן עיקר צריך לדחוק לענין איסור שבת קאמר דאפ״ה שרי ומש״ה ציין כאן ולא בחושש בגרונו אבל הט״ז סובר דלרפואה נמי דוקא כשנותן שמן הרבה יותר משיעור אז מברך פה״ע הא לא״ה לא ויש ראיה לזה דאל״כ למה לא אמר הרר״י דבגמרא נקיט בחושש לומר אפילו מעט שמן ולא לדוגמא. ותדע דדקדוק גדול הוא זה בדברי הרר״י דאל״כ מנא ליה להטור לאשוויי מחלוקת בין הרר״י ובה״ג הלא מבואר בס״א בהג״ה דבתר רוב אזלינן וכמ״ש הט״ז א׳ דכל שיש ב׳ ברכות אזלינן בתר רוב וא״כ הרר״י מיירי בבירך כבר על אניגרו״ן או על ד״א שהכל ומערב שמן עם אניגרו״ן בזה סברתו ברור מללו דכל שאין מזיק ונרגש טעמו מה״ת לא יברך פה״ע אדרבה הפטור לא יפטור החיוב ובה״ג מיירי שיש ב׳ ברכות לפניו שהכל ופה״ע בזה דוקא רפואה השמן עיקר ומברך רק פה״ע ואם שלח לרפואה אזלינן בתר רובא ומברך שהכל ממה שיברך פה״ע אלא דקשיא ליה להטור א״צ להרר״י לדחוק לומר הגמרא דוגמא נקיט כו׳ ש״מ הרר״י סובר אף בשיש ב׳ ברכות לפניו שמן עיקר והטור הסכים לדבריו ולמ״ש הרשב״א דאזלינן בתר כוונתו כו׳ אפשר להמתיק הענין כי רמז לקושיית ד״מ ופרישה למה תלה הב״י ברשב״א גם בה״ג כ״כ וי״ל דרשב״א הביאו הב״י בריש הסימן דאזלינן בתר רובא (עמ״ש ס״א בהג״ה נרשם תשב״ץ וב״י רשב״א) וא״כ אזלא ראיית הטור שאין ראיה ואי כן הוא נמצא עולה מדבריו ז״ל דברים מחודשים הא׳ לרפואה צריך שמן הרבה יותר מהרגילות. ב׳ אם נתערב מעט ברוב דאזלינן בתר רוב היינו בשיש ב׳ ברכות לפניו הא בירך מקודם על השכר שהכל ונתערב אח״כ בשכר וטעם יין מברך פה״ג דלא יפטור הפטור לחיוב. ג׳ דאפי׳ בכוונת שעירב על שיש רוב אזלינן בתר רובא וזה קשה מסי׳ ר״ד מ״א ט״ז כמ״ש באות א׳ ולי העני כ״ז צ״ע עמ״ש באות א׳ מזה. ובחידושינו לו א׳ הארכנו ואי״ה במ״א אות חטי״א יבואר עוד בזה וכאן אין להאריך עי׳ אות ט׳ ור״ה ה׳ ואי״ה יבואר עוד:

עוד רגע אדבר כי לכאורה בשמן הרוב ואניגרון מעט י״ל לכ״ע פה״ע אף לב״ג די״ל דכה״ג אזוקי מזיק וכבעין דמי. ועי׳ חה״ר בשם רב הא״י חולק בין חול בעינן שמתכוין לרפואה הא סתמא אף שחושש לא מוכחא מילתא דלרפואה עביד דאדרבא בעיניה מעליא טפי (אף דמזיק מ״מ לרפואה הוא) ובשבת שא״א בעיניה אפילו סתמא נמי פה״ע יע״ש ולשון המחבר צריך התבוננות בו כי בה״ג כתב אי כייבין ליה חינכי דמכוין לרפואה משמע סתמא לא ובלבוש כ״כ והוא מתכוין לרפואה אבל המחבר כתב סתמא בחושש בגרונו כו׳ אפשר אף סתמא כעין ל׳ הר״מ ז״ל פ״ה מה״ב ה״ב ואמנם הר״מ סיים אבל אין חושש בגרונו והמחבר סיים אבל אין מתכוין לרפואה רבותא אפילו חושש שהכל וקצת סתרי הדיוקים ואם אין מתכוין לרפואה אלא לאכילה וצ״ע:

קפריסין עט״ז ל׳ רש״י במ״א אות י״ז אינו כך דזהו קליפה הנושרת אח״כ וכעין קליפה הגדילה סביב (קליפת אגוזים דקים) ועסי׳ ר״ד (ט״ס רי״ד) סי״א ט״ז בקליפת מראנצין ואי״ה במ״א י״ז ושם בט״ז יבואר זה:

אבל עט״ז בלבוש וכ״מ בדרישה לחלק בין תמרים מיעכן ביד ניכר קצת תואר הפירי ומש״ה להרמב״ם פה״ע אבל פאווידל״א אין ניכר כלל ומדאמר בגמרא טרימא מותר שכר אסור בתרומה ה״א כל שהוא אוכל אף דאין ניכר כלל במילתייהו קיימא ותרומה וברכה שוין עי׳ ברכות ל״ח א׳. ומהא דאמר שם נ״ז א׳ קמחא דחטי פה״א כמו שמן זית ומסיק התם לית עלויא אחרינא עכ״פ ראינו אף שאין ניכר כלל צורת הפירי במילתיה קאי וכן מי שלקות מירקות במילתיה קאי בדף ל״ח ע״ב וכמבואר בש״ע בכימן ר״ה אלמא במילתיה קאי כ״ש בפווידל״א וצ״ל דהני אין דרך לכתוש ואדרבה עומדין לאכול כך מש״ה אם שינה שהכל משא״כ שמן זית וקמחא דחטי לר״י ומי שלקות דרך הוא בכך א״כ מה ראייה מייתי הט״ז בשמים שחוקים בסי׳ ל״ג ס״ז דרך הוא בכך וכמ״ש המ״א משמו אות י״ח וכ״ה בתה״ד סי׳ כ״ט ושם משמע דמש״ה פאווידל״א צידד דיברך שהכל דמערבין ג״כ דבש ותבלין ויש תרתי לגריעותא נשתנו ממש וגם נשתנו בטעמן הא פירות נימוקים לגמרי ואין ניכר צורתן וטעמן ניכר מודה התה״ד דאפשר מברך פה״ע. ואף אמנם מס״י פירוש ששלקן להרא״ש פה״ע אף דאין דרכן בכך יש קצת ראייה כמ״ש הט״ז ומ״מ י״ל טעמן ניכר משא״כ פאווידל״א דמערבין דבש ותבלין וכמ״ש בתה״ד שם והנה כ״ז ברכה ראשונה יש תקנה שהכל וברכה אחרונה קשה אי טרימא עיסה שמיעך ביד פה״ע ה״ה ברכה אחרונה מעין שלש ואי שהכל ברכה אחרונה בנ״ר ובר״ח מבואר סי״ג דבנ״ר ומעין שלש אין א׳ פוטר חבירו בבשר וכדומה ויש תקנה לאכול פה״ע מז׳ מינים ודבר שהכל ויצא אח״כ בברכה אחרונה עסי׳ ר״ח סי״ח ותה״ד ל׳. אבל אם אירע שאין לו כ״א טרימא זו לטור בר״ט מעין שלש ד״ת יברך מספק ולדידן לא דספק הוי עמ״א קע״ב מ״מ אין לברך כלל מספק לא בנ״ר ולא מעין שלש. וצ״ע ועמ״א אות י״א ואי״ה שם יבואר עוד:

דבש עט״ז הרא״ש ברכות ל״ח א׳ דובשא דתמרי שהכל והגאון אמר בעירבו במים הא לבד פה״ע וכתב הרא״ש דל״ד כו׳ והבין הב״י ברא״ש דסובר באמת דסחיטה וכתישה גרע מיוצא מאליו אבל בישול עדיף מכל ולפיכך לדידן דפסקינן כאן דבש הזב מאליו שהכל כ״ש סחיטה וכתישה דגרע מיוצא מאליו ובסעיף י׳ להרא״ש במי פירות ע״י בישול פה״ע וע״י סחיטה שהכל כמ״ש המ״א אות כ״ג והכין הוא ודאי להרא״ש דסחיטה וכתישה בפירות גריעי מע״י בישול שהרי בדף ל״ט כתב ומיא דשלקי בפירות אם בישל הרי כפירות ול״ד למ״ש זיעה (ל״ח א׳) דבישל במים כו׳ ולעיל ע״י סחיטה יין תפוחים כו׳ אלמא להרא״ש סחיטה גרוע מבישול וכמ״ש הטור בסי׳ ר״ה ועט״ז ר״ה אות ו׳ וצ״ע טובא מ״ש דשם יוצאין מעצמן דיין תפוחים כו׳ ע״י סחיטה הוא ואפ״ה הלכה כר׳ יהושע דאין מחויב חומש וגריעי מבישול אבל בחה״ר בדף ל״ח משמע דסחיטה כבישול ממש וקשיא ליה ממיא דשלקי כשלקי ולמה יין תפוחים לא ותי׳ דהתם דרכן למשלק משא״כ יין תפוחים והרא״ש אין מחלק בין דרך למשלק רק סחיטה גריעי מבישול והשתא לכאורה המחבר כאן סעיף י׳ פסק כדיעה א׳ בסתם כרשב״א והיינו מקושיא דמיא דשלקי וסובר סחיטה כבישול ובר״ה ס״ג פסק סחטן אין מברך אלא שהכל לכאורה אחז החבל בתרין ראשין ובחידושינו הארכנו. עוד כתבנו שם דבשאר פירות הסברא והחוש נותן סחיטה יותר עדיף מיוצא מאיליו ובתמרים טבעם הוא כשיש רוב שומן בהם זב מאליו הוא כעיקר הפירי וזה טענת הגאון מדשביק קרא תמרים ושיבח א״י בזב דבש ש״מ זהו הטוב והעיקר אבל כשאין בו רוב שומן ונסחט אין כמותו. ומ״מ למדנו לרא״ש בזב מאליו או סחיטה וכתישה אין כבישול ולרשב״א סחיטה כבישול ויין ושמן אף בזב מאליו פה״ג ופה״ע כמבואר בא״ר ל״ח א׳ ומשנה דאין סופגין אלא על היוצא כו׳ בין מעצמן או סחיטה יע״ש. ועיין פי״א דתרומות במשנה ג׳ פרט ג׳ דבש תמרים וחומץ סיתוניות ויין תפוחים ושאר מי פירות למה פרט וברא״ש בתוך פי׳ הר״ש בד״א העיר בזה לשיטתיה דסחיטה וכתישה אין כבישול ולדידיה בתרומה אם בשלן חייב חומש על המים אבל להרשב״א פרט יין תפוחים דומיא דהנך דאין דרך למשלק הא פירות שדרכן למשלק ולמסחט משקה כמותן ודבש לאפוקי מהגאון וטענתו שבח א״י וחומץ סיתוניות דל״ת דהיוצא עיקר הפירי כמ״ש הר״א וחה״ר ז״ל עמ״א אות כ׳ ובחידושינו הארכנו. וכאן אין להאריך:

סופי ענבים עט״ז כעין זה פי׳ בע״ץ אות י״ב דממ״נ אם הוא פירי יברך פה״ע וא״צ שהכל משא״כ בוסר עכשיו אין עיקר הפירי כשנגמר יהיה פירי כו׳ ואי״ה במ״א אות כ׳ יבואר עוד. עמ״ש באות ח׳:

וכן עט״ז בר״ד אות ג׳ ועא״ר כאן אות י״ג ואי״ה שם בר״ד יבואר:

אע״פ עט״ז ברכות ל״ח א׳ וב׳ גבי דובשא דתמרי ומיא דסילקי דעת חה״ר דסחיטה וכתישה כבישול ומחלק בין דרך למשלק או למסחט מיא כמותו ואין דרך למשלק ולסחוט אין כמותן ובחדושי שם הקשיתי אטו ירקות דרך למשלקינהו כיפי תלי לה כיון דזיעה הוי אף דרך בישול וצ״ל דהוי בלא כדרך הנאתן ולא נטעי אדעתא דכך ולאו ממש זיעה הוי ולשון הלבוש בס״א דנקרא זיעה משא״כ ענבים וזיתים למשקין עבידי וה״ה ירקות דרך למשלקינהו גם המשקין ע״י שליקה כמותם וה״ה בדרך לסחוט כו׳. ומה שקשה לזה מטעם כעיקר י״ל דהוי שלא כדרך הנאתן כאמור. ובר״מ פ״ח מה״ב ה״ב כתב הסוחט פירות מברך שהכל ובה״ד ירקות שדרכן להשלק מברך פה״א דבש תמרים שהכל הנך רואה שסובר כחה״ר שמחלק בין דרכן בכך או לאו ומה שהתנה ששלקן לשתות מימיהן עכ״מ שם ומ״א ר״ה אות ו׳ ויבואר אי״ה שם וכתב דבש תמרים כאן להוציא מדעת בה״ג ולא כלל בה״ג לומר אף שלק תמרים אין מברך פה״ע לאפוקי מהמ״א ז״ל איש ריבו הובא בחה״ר ברכות ל״ח שסובר דכה״ג פה״ע יע״ש. ובכ״מ הביא דברי הרא״ש אדברי הר״מ וא״י משמע דר״מ כחה״ר וכאמור אבל הרא״ש סובר סחיטה וכתישה אין כבישול והם כזיעה משא״כ בישול לאו זיעה הוי ואף אין למשלק פה״ע ובסחיטה אף דרכן למסחט שהכל באופן שהרשב״א ורא״ש חלוקין בתרתי. ולרא״ש טכ״ע ד״ת בזיתים וענבים או בכל פ־רות בבישול הא סחיטה וכתישה וציר ע״י מליחה לאו טעם ממש הוי בשאר פירות וכבר יש לנו אריכות דברים בסוגי׳ דחולין ק״ך ופסחים כ״ד ואי״ה בה׳ פסח בפתיחה תמ״ב בטכ״ע יבואר זה. ובב״ח כתב בש״ע לא הכריע ולפי הכלל דיעה א׳ בסתם כחה״ר וכ״ש דמשמע דר״מ סובר כן. והמחבר בס״ח דבש תמרים וכן שאר פירות לכאורה זו ואצ״ל זו אלא לומר בשאר פירות ע״י בישול ובזה יהיה כוונת ע״ת הביאו א״ר אות י״ד דבס״א סתם ובס״י הביא פלוגתא והבן. ועמ״ש אי״ה באות ט׳ מזה ובאות י׳:

והרא״ש עט״ז הרא״ש אין מסופק שהרי כתב הטור בר״ה ול״ד למי פירות דע״י בישול יותר כו׳ הרי חילק הרא״ש והלכה כחב הט״ז ז״ל קצוות באין דרך לשלקם ולשוחקם (כאלו אמר לסוחטם) שהכל כחה״ר ודרכן לשלוק פה״ע הא דרכן לסחוט לא הכריע כי באין דרך הכריע שהכל דהוי שלא כדרך הנחתן ולא דנטעי אדעתא דכך אבל בדרך לסחוט י״ל זיעה הוי כאמור. והקשה הט״ז ז״ל אמאי דאמרינן מיא דשלקי כשלקי בדרך לבשלם כ״ע מודים ואמאי הא בסעיף א׳ בהג״ה נתערב יין בשכר הולכין אחר הרוב ולא בתר טעם כמ״ש הט״ז א׳ דיש ב׳ ברכות ה״נ כאן רוב מים ורק טעם מים יברך שהכל ותי׳ דמיא לא חשיבי והולכין אחר הטעם וכי אזלינן בתר רובא בחשיב משקה עם משקה. ובזה א״ש ההיא דר״ד ס״ה בהג״ה ומ״א ט״ז דפחות מששה חלקים מים אין הולכין אחר הרוב במיא הא בשאר משקה חשוב הולכין אחר הרוב. אבל למ״ש לעיל בט״ז א׳ י״ל בין ממילא ובין מתכוין וכוונתו לכך א״צ לחלק בין מיא לשאר משקין. ואי״ה בפתיחה לה״ב אבאר זה. והט״ז ז״ל בר״ה ס״ה אות ה׳ הוליד מזה דין ירקות שבשלו בחומץ או שאר משקה מברך על המשקה שהכל מה״ט דחשוב ואין הולכין אחר טעם כ״א בתר רוב ואפי׳ עם בשר. עמ״ש עוד אי״ה באות י׳:

יש להסתפק מ״ש דצמוקים דרכן בכך ומודה הרשב״א כבס״י ואין ספק ולשיטתיה באות ח׳ פלוימ״ן יבישים וכ״ד הב״ח אבל למ״ש המ״א אות כ״ב דוקא רוב אכילתן לכך נטעי ופלוימן יבישים לא ה״ה צמוקים לא נטעי אדעתא דכך לשרות כ״א לדרוך וכ״מ בלבוש סי״א כ״כ א״ר אות ט״ו לק״מ מצמוקין. ומש״ל מיין צמוקים שמשך המ״א אות כ״ז תירץ זה ופי׳ בע״א ואי״ה שם יבואר. ושריית פירות כתב ע׳ס דאין פחות מעל׳ע הניאו א׳ר אות י׳ד דבאיסורין נמי קיי״ל דוקא מעל״ע כמבושל הילכך פירות שדרכן בכך ומעל״ע לית ספק דפה״ע. ומיהו בכבוש אם כבוש בחומץ כשיעור שיתן על האש וירתיח אפי׳ דרכן בכך י״ל דמברך שהכל שמא חומץ לא הוי כבוש כשיעור זה עש״ך י״ד ק״ה ב׳ ומ״א כט״ז בר״ה ה׳ דחשיב הולכין אחר הרוב וכמ״ש באות ט׳ אבל כבוש בציר מליח הרבה כשיעור על האש בדרכן בכך פה״ע ואין ספק ובאין דרכן בכך היינו פלוגתא דרשב״א ורא״ש דכבוש כמבושל כו׳ כדכתיבנא. ומ״ש ציר קישואין אפשר שזה מ״ש הר״מ ז״ל פ״ח מה״ב ה״ד והוא ששלקן להוציא מימיהן ועמ״א בר״ה אות ו׳:

והנה משקה בארש״ט שעושין במדינת רוסיא וגם במקומינו מסובין וקמח שהכל דהא קמחא דחטי שהכל בר״ח ס״ה. ואותן שעושין מרוטי ריבי״ן או קורין בארק״ש השותה כך מבושל ראוי לברך פה״א כמו מיא דירקות בר״ה דרכן בכך כו׳ וכבוש כמבושל אפשר סומכין עמ״ש המ״א בר״ה אות ו׳ כה״ג יש לברך שהכל וה״ה פלומי״ן יבישים אם מפריד המשקה י״ל לכ״ע שהכל ועמ״ש אי״ה במ״א אות כ״ב מזה:

אגוז גמור עט״ז אע״ג בלא דבש מתקלקל במים מ״מ עכשיו משביח ואגוז עיקר עמ״א כאן אות ל׳ ור״ה אות ה׳ וע׳ מה שכתב אי״ה באות שאחר זה מדיני מרקחת עמ״ש בסוף הסימן בנויא״ט:

אגוז רך עט״ז עמ״א הגיה והן. אמר ההדיוט הכותב בדיני המרקחת יש לי קצת עיון והנני פורטם בעזה״י:

הנה במדינות אלו מרקחין שורש נקרא טטירזעל״י קלמסין ואין זורעין אותו רק גדל במים ועליו ארוכים והשורש יש לו ריח טוב וחותכין חתיכות ומייבשין ורוקחין בדבש או בצוק״ר יראה שהכל כמ״ש בר״ד ס״א ובט״ז ומ״א ח״י עשבי דדברא שאין נזרעין לא חשובים ומברך שהכל וה״ה זה וכ״ת ע״י דבש חשוב הוא הא בורכא פשיטא דדבש עיקר לענין זה ושהכל דהני עשבי נינהו ולא פירי ואותן פירות שמרקחים בעודם מרים כמו פלומי״ן ירוקים בסוק״ר וכדומה ציטרוני״ן קטנים אם מרים ביותר וא״א למיכלנהו כך מבואר דינו כאן ס״ב מ״א ה׳ מר ביותר ומתקן ע״י ד״א שהכל דלאו להכי נטעי ולאו פירי כלל (אף שהוא הרוב כאמור) ואם הם קצת ראויין לאכילה אלא שלא נגמר פריין מבואר בס״ב פה״ע א״כ בפלומי״ן ירוקים קצת שראויין לו לאכילה ע״י הדחק י״ל פה״ע כשאר אילנות ול״ד לשקדים הרכים בר״ד ס״א מ״א דרק הקליפה עיקר ומש״ה שהכל. ואגוז רך דכאן נראה מלבוש שאין ראוי כלל לאכילה בלא דבש מש״ה שהכל דלא נטעי לכך וכדאמרן. וממ״נ או באין לאכול פלוימ״ן ירוקים וציטרוני״ן קטנים מרוקחים בדבש או לברך פה״ע דאם אין ראויין כלל ע״י הדחק יש בהם בישולי עכו״ם עי״ד קי״ב בט״ז י״ג אגוזים עם קליפותיהן יע״ש הביאו א״ר ר״ג אות ג׳ עמ״א ר״ג ד׳ זנגביל יבש מותר הא כה״ג אסור אם לא שנאכלים ע״י הדחק אז יש לברך פה״ע כשאר אילנות משיוציאו כו׳ בס״א:

וצנון ותמכא שקורין רעטיי״ך וקרי״ן אם מטגנים בדבש להט״ז בר״ה אות ג׳ כללא קא כאיל דיש חילוק בין פה״ע לפה״א דכל שגדל על אילן אע״ג שנשתנה בבישול במים לגריעותא ומברך שהכל אף בפה״ע מ״מ כשניתקן ע״י דבש תו פה״ע משא״כ פה״א כשנשתנ׳ לגריעותא ובדבש מיתקן שהכל ומייארי״ן וריבי״ן משתנים לעלויא (במים) פה״א בדבש יע״ש. ולי העני צ״ע זה מ״ש מרי״ש ג׳ זנגבי״ל יבישתא פה״א עם דבש בס״ז ור״ד סי״א וורדים בדבש פה״א עמ״א כ״ג שכל אלו מסתמא נשתנים לגריעותא במים וקודם בישול אין ראויין לכלום כשנתקן ע״י דבש פה״א ודוחק לחלק ביניהם אבל המ״א בר״ה אות ח׳ תי׳ זה בטוב ולדידיה אין לחלק בין פה״ע לפה״א ועא״ר ר״ה אות ד׳ כ״כ דלא כט״ז. וא״כ קרי״ן יש לספק שמא דין עשבי דדברא יש לו שאין נזרע ואין חשוב כ״כ כמש״ל משא״כ צנון דנזרע י״ל לברך פה״א ע״י דבש וצ״ע. ומרקחת נקרא צוקאד״ע י״א קליפת קישואין הוא יש לברך שהכל דקליפת מרנצי״ן הרבה דיעות שהכל וכאן אף להט״ז ר״ד ט״ו קליפת מרנצי״ן פה״א י״ל זה נשתנה לגריעותא במים וצ״ע גם בזה ועל ברכת הריח בטטירזעל״י י״ל עשבי בשמים כי לאו פירי נינהו ואי״ה בה׳ ברכת הריח יבואר זה. ועדיין צ״ע ולענין נט״י במרקחת עסי׳ קנ״ח בט״ז ומ״א ז׳ יע״ש. ומ״ש בפריי אבל בסוק״ר לאו מז׳ משקים המה ולכ״ע א״צ נט״י ועסי׳ ר״ה כתבתי תי׳ לט״ז וורדים זננבי״ל יע״ש:

על הסוקר עט״ז ובאמת קשיא כיון דהני קנים אדעתא דהכי נטען ודרכן בכך למסחט ולמשלק א״כ בין להרשב״א והרא״ש ס״י וסי״א ראוי לברך פה״ע והנה אם סוחטין אותם קנים להרא״ש סחיטה לאו כבישול עט״ז אות ט׳ והעלה דאם יש לו פרי העץ יברך ויכוין גם לזה ומ״מ בקאוו״ע שנותנים צוקר מברך שהכל אע״ג דלטעמא עבידי אין בו ממשות עט״ז א׳ ור״ד סי״ב ואי״ה שם יבואר. ועל הקאוו״ע שהנ״ב עפר״ח י״ד קי״ד אות ו׳ ופנים מאירות ח״ב סי׳ ס״ב ואע״ג דמיא דשלקי כשלקי בעומדין לכך עמ״א ר״ה אות ו׳. וטע״י פשיטא לרפואה שותין אותם שהכל דמיא עיקר בר״ד מ״א ט׳ יבואר מסוקר אי״ה:

על פלפל עט״ז עמ״א אות ל״ד. ומ״ש שהכל פה״א צ״ל וראוי היה לברך שהכל אלא כיון דמיעוטא נטעי אדעתא למיכליה רטובים פה״א עב״י בשם הרשב״א. מ״ש המחבר בסי״ו הוא כשאוכלם בעינם ולא כלום הא עם צוק״ר וכדומה מברך על אינגב״ר פה״א ועל פלפלין בתערובות ג״כ כן ועט״ז ר״ג אות ב׳ וכך כתב הלבוש ופשוט הוא:

נויא״ט שעושין מזרעוני שומשמין עם דבש פה״א דשומשמין עיקר והנה כמו אגוז גמור בדבש סי״ג. ופעפיר פישל בין מקמח או מלחם מפורר במ״מ קמחא עיקר ולדבק בעלמא דיבשא עיקר עסי׳ ר״ד סי״ב ור״ח סגד״ה יע״ש בזה. ומיהו למה שכתב המ״א בסימן קס״ה מזה כ״ח כלחם מפורר אם יש כזית ע״י דבש באותן פעפי״ר פישל צ״ע לדידיה דיש לברך המוציא דלא נפיק מתורת פת ועי׳ מ״ש בפריי מ׳ ועט״ז בקס״ח אות ו׳ כל שיש ספק אי במ״מ או המוציא יברך במ״מ וברכה מעין שלש:

אותם שמרקחין נויא״ט שומשמין עם אגוזים מעורבין בתוכו צ״ע ואפשר דהולכין אחר הרוב וכללא הוא חוץ מה׳ מיני דגן הולכין בתר רובא ומה שמדבקים בקמח השומשמין כל לדבק בטל הוא כבסי׳ ר״ח ס״ג. עמ״ש בסעיף י״ג וי״ד מזה יע״ש. אם מסופק פה״ע או פה״א יברך פה״א ואם מסופק שהכל יברך שהכל כמבואר כאן ועמ״א אות ל׳: