ופת עט״ז. הב״ח העלה בפה״ג בטעמא חלא וריחיה חמרא ולא הקרים או הקרים וטעמא חמרא פה״ג והקרים וטעמא חלא שהכל הא לקידוש טעמא חלא או הקרים לחוד אין מקדשין והא דמקדשין בקמחין בסיננו או דהקרי״ם קרום לבן הוא יותר מקמחין שרק נקודות לבינות או הקרים התחיל קצת להחמיץ יע״ש ולהלכה יש לפסוק כט״ז ברע״ב ג׳ והמ״א ב׳ הסכים לזה ומש״ה לא כתב המחבר שם טעמא אלא דפשוט הוא דאין מברכין פה״ג אף בלא הקרים (ומ״ש הר״ב י״ל אפי׳ בבוקר ולא הוי כחמר מדינה וע״ש בס״ט) וקרום לבן לקידוש פסול ול״ד לקמחין עמ״א רע״ב אות ד׳ הודה לב״ח בזה ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך:

שנשתנה עט״ז ומ״א א׳ וה״ה פת שעיפשה ראוי קצת עט״ז יש שם חסרון הניכר:

ונובלות עט״ז. לכאורה דבריו תמוהין ובחידושינו ברכות מ״ב הקשינו בזה ובא״ר ר״ב אות י״ג העיר בזה דודאי נובלות דברכות הוא בושלי כמרא ונובלות תמרה דפ״ק דדמאי התם פליגי ח״א תמרי דזיקי ומסיק בקושיא למ״ד בושלי כמרא. ומ״ש הט״ז לל״ק נמי תמרי דזיקי שהכל קשה דבר״ב ס״ב שאר אילנות משיוציאו הוי פירי ופה״ע ומש״ה מסיק דברכות כ״ע מודים דבושלי כמרא ששרפים התום ונתקלקלו ואשתנו לגריעותא והוי כטובים יותר חיין דמבושלים שהכל וכמ״ש המ״א בר״ב אות כ״א יע״ש ועל הטור לק״מ שפירש שאין נגמרין על האילן היינו לעולם וז״ש בושלי כמרא שאח״כ נותנן במחצלאות או בחמה ונגמרין ע״י החמה הוי כסופי ענבים שהכל בר\בכ ס״ט וז״ש הב״י על רבינו ירוחם שלא נגמר בישולו משמע דאלו היו עומדים באילן היו נגמרים וז״א דא״כ פה״ע מברך בשאר אילנות משיוציאו וז״ש אין ענין לשלא נגמר בישולם עדיין. ובפרישה ראיתי שמפרש דהשגת הב״י על רי״ו שמפרש דנובלות שלא נגמר עדיין בישולם שהכל וז״א דאף שנגמרו עתה ע״י השמש לאחר שנפלו אפ״ה שהכל. ולפ״ד הב״י בטור בר״ד ובש״ע ג״כ בשלום ושרפום החום היינו אח״כ נגמרים ע״י חום השמש ומלשון שרפום החמה משמע טעמא דנשתנה לקלקול ואין ראוי לבישול באילן אלא דחמה קלקלתם וכ״מ בפירש״י כמ״ש המ״א בר״ב אות כ״א. ועד״מ כאן הקשה כן דהב״י היה להקשות על הטור כן וכבר כתבנו בזה. ואמנם דלא לשויי׳ לאדונינו הט״ז ז״ל ח״ו ככותב דברים שלא בהשגחה כתבנו בחדושינו ברכות מ״ב י״ל דלכתחלה היה סובר שפירות תמרי דזיקי שנשרו קודם גמר בישולן דאי לאחר גמר בישולן מאין הרגלים לומר שהכל ופריך מהמי״ן קללה דמי״ן לאו קללה הוא אלא שהשירן הרוח כו׳ אבל לבתר דמסיק בנובלות תמרה של דמאי פליגי והיינו תמרי דזיקי שאין מתבשלות לעולם דאי הרוח השירן והפקר הוא מנא ידעינן זה בלוקח מע״ה ואין ניכר ש״מ תמרים שאין מתבשלות לעולם וניכרים המה וקורא תמרי דזיקי כי אין נלקטין רק מניחן באילן והרוח משירן שאין חשובים דאי שלא נגמר עדיין בישולם נובלות כזו אף ודאי אין מתעשרין באפשר עי׳ מעשרות פ״א מ״ב בר״ש בשם ירושלמי יע״ש ולפ״ז ה״ה נובלות דברכות מצי איירי כה״ג וכסופי ענבים דמיין בר״ג ס״ט שהכל ומין קללה שפיר דמין זה אין מתבשלת לעולם וקאמר למ״ד הך דדמאי תמרי זיקי הוא א״ש דברכות כולל תמרי בין זיקי ובין בושלי כמרא כו׳ ותוכן כוונתינו דס״ד דתמרי זיקי הוא שהשירן הרוח קודם שנגמר בישולן קשה פה״ע כו׳ משא״כ למאי דמסיק בדמאי בהכרח רמי ומדכר אנפשיה דהיינו שאין מתבשלות לעולם וכמ״ש הטור וז״ש הט״ז מתחלה שלא נתבשלו על האילן ואח״כ כתב דזה המין אין יכול להתבשל על האילן. ועדיין צ״ע. והעולה לפ״ז כי הט״ז הקשה על הב״י למה לא כתב נובלות שאין מתבשלות לעולם ושזה הוא הפי׳ ברי״ו והנה י״ל אמת שסמך על סופי ענבים וברי״ו משמע שלא נגמר עדיין ועש״ך י״ד רצ״ד אות ה׳ האריך ובחדושינו הארכנו בזה:

ועל קורא עט״ז ברכות ל״ו א׳ קורא פירש״י רך של דקל (תמרים ענפין רכים ולסוף מתקשים ועושים תמרים עי׳ באר הגולה באות ב׳. ומ״ש בערבי״ז שוטי״ן צ״ע דמיעוטן זורעין לאכול כך דמיא לפלפלים בר״ב מ״א ל״ה וקורא מפסיד האילן משא״כ זה ומנלן דפה״א נשתנה מפה״ע לענין זה עסי׳ ר״ה בט״ז אות ג׳ וצ״ע:

כשהם רכים עט״ז דשקדים הרכים דמיא לקורא ממש עמ״ש באות ד׳:

ועל קמחא דשערי הט״ז הראה לר״ח סעיף ה׳ דאפי׳ של חטים שהכל אלא דקמ״ל דשערי נמי שהכל ול״ת ולא כלום דקשה לתולעים עמ״א ח׳:

ושכר עט״ז לכאורה הוא תירוץ הב״ח הביאו המ״א אות ט׳ והל׳ מגומגם:

ועל עשבי דדברא עט״ז עסי׳ ר״ג (ט״ס י״ג) ולפ״ז גרי״ן קרוי״ט או זויע״ר בלעטי״ר שהכל אפילו בשלן עם חמאה וכדומה דמצד עצמם אינן חשובים וחמאה ג״כ שהכל ועמ״ש בר״ב אות י״ב בט״ז לענין מרקחת טטי״ר זעלי יע״ש:

ר״ל עני״ס עט״ז. דפלפל זנגבי״ל רטיבתא פה״א בסי׳ ר״ב סי״ח אע״ג דעבידן לטעמא מ״מ ראוי נמי לאכילה כך משא״כ עני״ס אע״ג דיש מתיקות מ״מ לאו לאכילה קיימי בעינייהו הילכך שהכל ואם רקוחים נמי שהכל דלאו להני נטעי וקיימי ועב״ח ועמ״א אות י״ח ואי״ה שם יבואר:

שמרי יין עט״ז וראוין לשתייה כך עמ״א אות ט״ו:

ואין עט״ז הנה בר״ב סי״א הדבר בספק במי שריית תאנים ועא״ר אות י״א ומ״א י״ז ואפשר דסובר הט״ז דאם בירך על היין פה״ע יצא דלכתחלה אמרו חז״ל צריך ברכה בפ״ע ומ״מ פרי העץ הוא והוי ס״ס שמא הלכה כרא״ש ושמא עיקר היין דרשב״ץ מספקא ליה וא״כ אם אמר פה״ע יצא מלומר שהכל דגם כן רק דיעבד יצא ולשכר תמרים ל״ד דהתם נשתנו טעמו ולשיטתיה באות ז׳ ועסי׳ ר״ח ט״ו ומ״א כ״כ בשם ר״י לוי דלא יצא וכמדומה שהוא אחיו של הט״ז ז״ל ואי״ה שם יבואר לדינא בירך על היין פה״ע אם יצא בזה:

אם עט״ז בקצ״ו אות א׳. ולענין החילוק בין מקום סכנה לאנסוהו עא״ר אות י״ג רמז לזה ועי׳ בספר חמד משה דבסכנה היתר הוא ומחוייב לברך יע״ש. וע׳ לבוש:

הרי עט״ז אף על גב דמביאין מפירות מכל מקום מי פירות בלא בישול לכולי עלמא אף לרא״ש שהכל ועב״ח סיים דמי לשכר תמרים ואפשר זהו כוונת הט״ז עי׳ אות ז׳:

חבושים עט״ז. הסכים לב״ח בר״ג דזנגבי״ל יבש יש בו בישולי עכו״ם דלא כמ״א שם אות ד׳. ודבש שמרקחים אותו ונותנין בתוכו בשמים כתושים לתקן הדבש ואוכלין הדבש עם לחם כשאוכל הדבש לבדו שהכל וכן כתב הב״ח ושאני וורדים וחבושים שהם עיקר. ומה שכתב לגירסא דגרס הומלתא שהכל מה פריך עי׳ פירש״י ביומא דמאין בו בש״ע ש״מ נאכל חי פריך ולא מברכה דהא מירקח הוא וראוי עתה עמ״ש בי״ג במ״א ד׳ ועי״ד קי״ג ס״ב וט״ז י״ג וגרינ״י פלוימ״ן אם נאכלין ע״י הדחק יש לצדד במרוקחים עמ״א ר״ג ור״ב בט״ז י״ב:

של ורדים עט״ז והמ״א בר״ב אות י״ז חולק וסובר קליפת מרנצי״ן פה״ע דראוין לאכילה ומגוף הפירי יע״ש וי״א שהכל ושם כתבנו מזה:

ומ״ש קליפי אגוזים אפשר בעודם ירוקים קאמר ואין להאריך:

לפיכך עט״ז יש בכאן מקום עמוק ואבאר בעזה״י כפי דעתי הענייה. סעיף זה ל׳ הר״מ ז״ל פ״ג מה״ב בהלכה ו׳ המעיי׳ בד״מ כאן אות ג׳ ממרוצת לשונו משמע דמפרש דר״מ כטור סובר שחולק אחריו בוורדים וחבושים כתושים דבש עיקר ומברך שהכל ואגוז (ר״ב סי״ג) שלם הוא וניכר. והומלתא (ר״ג ס״ז בשמים שחוקים) דלטעמא עבידא ולא בטיל כדאמרינן שאור ותבלין לטעמיה עבידי (חולין ו׳ תערובות דמאי לא גזרו הא שאור ותבלין חושש כבעיניה דמיא) יע״ש ומפרש הד״מ גם בר״מ כן דסובר כן ושלפ״ז יצא לנו ג״כ דין בשמים שחוקים בפירות נברך על הבשמים ג״כ כ״ן עכ״פ לזה כתב הד״מ דוקא כמו הומלתא דהם עיקר ורוב משא״כ בשמים במרקחת הם המיעוט. אע״ג מהראיה דחולין יראה אף הם מיעוטם מ״מ הטור הביא לדוגמא ולפ״ז יהיו דברי המחבר סתורין דסי״א כתב וורדים וחבושים כחביריו של הטור דהם עיקר ומברך על וורדים פה״א ועל של עץ פה״ע איך הביא ל׳ הר״מ ז״ל בסי״ב והר״ב מדשתיק בסי״א אודויי אודי ליה להמחבר (עמ״א כ״ב ור״ב י״ח ותבין) ואיך זיכה שטרא לבי תרי אמנם כאן נאמר דחזר מד״מ ומפרש דברי הר״מ כחביריו של הטור. ומ״ש הר״מ כדי ליתן טעם בתערובות כאלו אמר ליתן טעם התערובות (ז״ש ה׳ במקום ב׳) וכ״א כדיניה בשאר מינים אזלינן בתר רובא וורדים וחבושים כתושים הם עיקר שהם הרוב ועיקר אכילה ודבש טפל ומברך על הוורדים כו׳ ובחלב חטה דהוא מה׳ מינים וחשיב המיעוט כרוב כבסי׳ ר״ח ס״ב כל שאין נדבק ממילא אף דבש רוב וחלב חטה מעט כל שנותן כדי לאכול שניהם יחד החלב חטה והדבש תו חלב חטה עיקר ומברך במ״מ ודבש טפל וכפי זה נבין דברי הכ״מ בפ״ג ה״ז שם שכתב דר״מ כחביריו של הטור וראייה מחלב חטה יע״ש ושו״ת לחם יהודה למהרר״י עיא״ש ז״ל האריך ולי העני י״ל מדכתב חלב חטה לדבק הא לאכול אף שחלב חטה מעט הוא עיקר ולא עדיף חלב חטה מעט משאר מינים הרוב ולטור הדבש עיקר אף ברוב משאר מינים ה״ה חלב חטה ש״מ כחביריו של הטור סובר. ומ״ש הכ״מ שם וליתן טעם הדבש נטה קצת מדרך הט״ז והבן זה ולפ״ז בצל לתוך התבשיל יודה הר״ב דבטל במיעוטו הוא ונתכוין במ״ש טעם וממשות וחשוב היינו שיהיה הרוב או חמשת מינין מעט ולאכילה לא לדבק ודלא כמ״א כ״ה הבין בדברי הר״ב פי׳ אחר לחלק בין ממשות קיים אף הוא הואיל ולטעמא לא בטיל ואי״ה שם יבואר עוד:

בדברי קדשו של הלבוש ראיתי דברים קשים להבינם כתב על הגהות רבו (רמ״א) והא דנותן לטעם דוקא שיש ממשות ודבר חשוב כזנגבי״ל שחותכין חתיכות גדולות בדבש וכה״ג אבל בשמים שכותשין דק דק בטילין במיעוטן והומלתא יוכיח צ״ל דהומלתא רובו זנגבי״ל והוא ז״ל חילק בין מיעוטו אם הוא ממש וחתיכה גדולה אף שדבש רוב מעט הזנגבי״ל עיקר הואיל ולטעמא אבל דק דק כו׳ וזהו באמת כוונת והשגת המ״א בכ״ה א״כ בצלים נמי ושם יבואר אי״ה:

בהפר״ח בחלק או״ח בסוף הספר תשובה סי׳ ח׳ (בספר מים חיים) האריך בענין המלבין שלוקחין תירוש ומרתיחין ומעט קמח ומתעבה אע״ג דמעט קמח לאו לאכילת קמח מכוין כי אם להטעים התירוש שיהיה טעם טוב ולא לדבק מברכין במ״מ והביא דברי הר״מ פ״ג מה״ב ה״ו ויהיה הפי׳ אם נותן טעם בתערובת ממש שהתירוש מרובה וקמח מעט ולא לאכילת הקמח מכוין כלל רק להכשי״ר ולהטעים התירוש לא לדבק תו מברכין במ״מ ומט״ז כאן אין נראה כן רק שיהא המעט ההוא ג״כ לאכילה ומש״ה כתב ה׳ במקום ב׳ כדאמרן וצ״ע בזה ואין להאריך ואי״ה בר״ה ור״ח יבואר עוד: