ואפי׳ עט״ז כ״ה ל׳ רש״י ברכות מ״ב שגורס ברכה לעצמו ואיין קאי אבל פת אין מבדילין עליו כו׳ ומלת שגורמים קשה ופת קמ״ל. אף דחשוב הוא כי עיקר חיות האדם הפת אפ״ה יצא אבל הא ליכא למימר אע״פ שקבעו ברכה לעצמו והוציאו מכלל הברכה המיוחדת דהא מעשה קדירה יוכיח ובחידושינו שם כתבנו מזה יע״ש:

היו לפניו עט״ז אע״ג בס״ה אות ז׳ כתב דבעינן שיהא דעתו לכך אבל כאן שדעתו עלפה״ע ג״כ אפי׳ לא היו לפניו יצא דיעבד ועא״ר ב׳ כתב דרבותא קמ״ל אפילו היו לפניו בעינן כוונה דוקא הא סתמא לא כו׳. וכ״ז דיעבד הא לכתחלה אף למ״ד איזה שירצה יקדים בר״ח ס״ג מ״מ ראוי לברך פה״א ולא יתכוין לצאת ויברך פה״ע ג״כ דל״ש גורם ברכה שא״צ לכתחלה צריך ברכה לכ״א. ומ״ש המ״א אות ב׳ ה״נ קאמר דלענין דלכתחלה גמור ראוי להקדים של העץ:

יותר עט״ז וכ״ה בלבוש אבל במ״א אות ד׳ רק שלום עליך רבי וכ״כ א״ר בשם מע״מ פרק מרובה ושכ״ג יע״ש במ״א ויבואר אי״ה במ״א:

וע״ל סי׳ ע״ד עט״ז הראה לשם באות ד׳ ומ״א תי׳ דבאשה נמי שייך גילוי ערוה ולכן בעינן טוחות אבל לבה רואה ערוה ל״ש בה לכן במים שערותה מכוסה שרי אע״ג דלבה במים ג״כ דלית בה לבה רואה ערותה כו׳ והמחבר כתוב אסור לברך ערום ואשה כו׳ ואפי׳ אינו ערום כו׳ באיש ערום ערותו אע״פ שכל הגוף והלב מכוסה אסור כל שערותו מגולה ובאשה מהני טוחות לשלא תהיה בגילוי ערוה ולא באיש כי א״א לכסות בקרקע ערותו כו׳ אבל הלבוש שינה ואפי׳ אינו ערום כו׳ אבל אשה משמע דאשה נמי שייר לבת רואה ערותה ומהני טוחות גם לזה יע״ש בזה:

צריך עט״ז ברי״ב בטור כ״כ יע״ש בב״י ואי״ה ברצ״ו יבואר זה:

בירך עט״ז לא הבינותי זה דבב״י כאן כתב ממש כמ״ש בכ״פ פ״ד מה״ב הלכה י׳. ומוכרח אני להעתיק הירושלמי ומה שיש לפרש בו:

גרסינן בירושלמי פרק כיצד מברכין בהלכה א׳ (הביאו הב״י) רבי זריקן א״ר זעירא בעי אהן דנסיב תורמסא ומברך עליו ונפל מידיה מהו מברך עליה זמן תנינות. מה בינו לאמת המים. אמרי תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחילה. תני ר״ח אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. א״ר חייא ברוזה הדא אמרה אהן דנסיב עיגולא ומברך עלוי והוא לא אתא לידיה צריך מברך עלוי זמן תנינות עכ״ל. ויש בו לפרש שלשה פירושים הא׳ הוא פי׳ הרא״ש הביאו הב״י דבעיין נפשטא דתני ר״ח אין מברך עד שיפרוס שמא תפול כו׳ א״כ מבואר דאהן דנסיב תורמסא ונפל צריך ברכה זמן תנינות וז״ש ר״ח ברוזה הדא אמרה היינו דנפשטא בעיין וא״צ לעשות כלומר. השני הוא פי׳ שיבולי הלקט בשם רב ניסן גאון דבעיין לא נפשטא ואפ״ה פסק לחומרא כתיקו דאיסורא לחומרא (ולא ידענא דברכות דרבנן ואדרבא יש חומר לא תשא עסי׳ רט״ו) ותני ר״ח אין מברך עד שיפרוס הוא ענין בפ״ע משום הפסק וא״ר חייא ברוזה הדא אמרה עיגולא ולא אתי לידיה שנתעכב (יותר מכ״ד) צריך לברך זמן תנינות השלישי הוא פי׳ הב״י דתני ר״ח שאין מברך עד שפורס שמא תפול הפרוסה ונפשטא בעיי׳ דתורמסא ור״ח ברוזה אמר הדא אמרה הדין דנסיב עיגולא ומברך עליה והוא לא אתי בידיה מברך תנינות הוא ענין אחר דיש ללמוד מזה במה דנסיב עתה עיגולא (עיגול דבילה וכדומה) ומברך עליהם כלומר כבר בירך והוא (העיגולא) לא אתי לידיה בשעה שבירך צריך לברך תנינות בשעה שהובא לפניו והיה האמור כאן בס״ה אין מברכין עד שיביאו לפניו. וצריך לעשות לפי׳ זה כלומר יע״ש. וא״י איך יליף זה מזה ולומר דשקולים הם מנלן ואפשר דה״פ דמדתני ר״ח אין מברך כו׳ ונפשטא בעיין וע״כ אמת המים יש לחלק דהתם לכך כיון וממילא כיון דמוכרח אתה לחלק בכך נאמר דכ״ז שאין לפניו מברך שנית ואמת המים לכך כיון כי יודע שמים ראשונים בשעה שבירך ילכו להם ויודע ששניים ודאי יבאו כך נראה לפרש. ואף שהמחבר בס״ת הביא דברי שבולי הלקט א״כ מנא לן לפרש תו כבס״ה עי׳ דרישה י״ל דלעיל לכתחלה אמר דיעבד אין חוזר ומברך שנית כמ״ש המ״א ד׳ ולכתחלה סברא הוא ולא מירושלמי מפיק לה דההוא לענין שאין מברכין עד שיביאו לפניו ודיעבד חוזר ומברך ואף אם כיון דעתו מתחלה על פירות אלו ששלח שליח לשוק שמא יארע אונס ולא יביאו לו עב״י. ושמור זה כי תצטרך עוד לזה באות ח׳ ט׳ כדבעינן למימר שם אי״ה ועסי׳ ק״מ במ״א ד׳ ומש״ה לא הכריע שם דשתיקה לא הוי הפסק מטעם תורמסא וי״ל יע״ש היטב:

ממין אחר עט״ז ובי״ד י״ט אות י״א דוקא ממיו הראשון הא מין אחר אף שברכותיהן שוות חוזר ומברך אף בפירות ובלבוש אף אכל הראשונים וכ״פ הא״ר ט׳ ובסי׳ ח׳ בציצית הביא הנ״ץ ראיה וכתב א״ר דכאן יש קבע יותר יע״ש ועמ״א אות ז׳ ואי״ה שם יבואר:

רק עט״ז. פי׳ הרר״י כיצד מברכין גבי צריך שתכלה ברכה על הפת (ברכות ל״ט ב׳) הרא״ש והר״י קצת הנוסחא בירושלמי פוגלא יע״ש. ויש ט״ס במ״א אין צריך כו׳ וצריך להיות וצריך לחזור ולברך כשחוזר ואוכל. וכתב הט״ז דהרא״ש ורבינו יונה עם ר״ח מחולקין כי הרא״ש סובר אפי׳ היה דעתו בפירוש שיהא הברכה על הכל הואיל ונטל א׳ בידו עיקר הברכה כל שנפל מיד צריך על השאר ברכה תנינות ול״ד לאמת המים שם כיון דעתו היינו שאלו המים ילכו להם (כמ״ש באות ו׳) משא״כ כאן אבל הרר״י ור״ת סוברים דוקא בסתמא צריך ברכה תנינות הא דעתו בודאי א״צ (ולפ״ז ר״ח אמר אין מברכין על הפת אלא בשעה שפורס לאו מטעם תורמסא דודאי דעתו על כל הפת אלא כפי׳ השני כשיבולי הלקט כו׳ הביאותיו באות ו׳ יע״ש) והקשה על רמ״א חדא איך הגיה פי׳ הראב״ד ור״ת אפילו הרא״ש והטור שכ״ד המחבר אף היה דעתו בבירור צריך לברך תנינות וכן הקשה הדרישה ־ עוד הקשה עליו בס״ה שתיק ליה ואודי ליה להמחבר ושם אף דעתו בבירור לא מהני דשמא יארע אונס ובירושלמי משמע דדין דס״ה נלמוד מדין זה דס״ו כמ״ש באות ו׳ א״כ ה״ה וכ״ש דבס״ו לא מהני דעתו. ועוד קשה לי דאם נאמר כר״ת והראב״ד מפרשים בירושלמי אין פורס עד שיברך משום הפסק והדין דנסיב עיגולא (או פוגלא) נמי מדין הפסק וכמ״ש המחבר בס״ג א״כ אין ראיה כלל לדין ס״ה והבן. ואי״ה בר״ט אות ב׳ יבואר עוד וכאן אין להאריך:

שלכך עט״י מ״ש בשם הלבוש הם דברי הב״י תירץ בין אמת המים סופן לבא משא״כ בלא היו לפניו ועא״ר אות ז׳ הביא ב׳ דעות בזה אי מונח בביתו ולא לפניו וליכא אונס וספק ברכות להקל כל שודאי הוא שיובא לפניו. ומ״ש בשם ש״ל עי׳ דרישה כי ש״ל מיירי שהוא לפניו ונתעכב יותר מכ״ד בשתיקה ודי׳ שלא היו לפניו אף פחות מכ״ד (ותלוי בפירושים של הירושלמי כ״מש באות ו״ז ועמ״א ד׳. ולדינא העלה מדין דס״ה שיביא מין אחר כו׳ ולשיטתיה באות ז׳ ולדינא כתבתי בשם א״ר דאם הוא ספק אם יביאהו לפניו מברך תנינות וא״ל אין חוזר ומברך ואי״ה במ״א יבואר עוד: